עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על שני הזרמים המהווים את המקורות העיקריים של המסורת ההומאניסטית.



מקורות ההומאניזם
מחבר: ד"ר אורי רפ


הרעיון ההומאניסטי, כפי שהוא נתפש היום, זכה למספר הגדרות, שהן שונות זו מזו, אך עוסקות ביסודן באותו העיקרון. כך נמצא באנציקלופדיה העברית: 'כל מערכת של מחשבות ומעשים, המייחסת מעמד יתר לענייניו של האדם לגבי כל עניינים אחרים ומדגישה את האוטונומיה של האדם'.

הגדרה אחרת נתן אריך פרום (Erich Fromm): 'הומאניזם במובניו הפשוטים ביותר הוא אמונה באחדות המין האנושי ובפוטנציאל של האדם לשכלל את עצמו במאמציו שלו' (תרגום שלי - א"ר).

פרופ' פאן פראג (Praag van), מראשי התנועה ההומאניסטית הבין-לאומית בימינו: 'ההומאניזם הוא ההשקפה המתאפיינת בניסיון להבין את החיים ואת העולם, ולפעול בתוכו, ניסיון המבוסס אך ורק על הכישורים האנושיים, ומכוון להגדרה עצמית של כל יחיד בתוך אנושות משותפת'. ולבסוף - ההגדרה החדה ביותר והמדויקת ביותר, כדרכו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ, כשהוא בא להבדיל את ההומאניזם מן הדת: 'שני עולמות הערכים הלגיטימיים הם: מצד אחד סולם הערכים הדתי, אשר על פיו בעיות האדם וענייני האדם, והיחסים בין בני אדם ובעיית הסדר העניינים של האדם, הכול נקבע ונמדד ונערך וניתן לביקורת מבחינת קנה המידה של מעמדו של אדם לפני אלוהים. מצד שני, סולם הערכים ההומאניסטי, אשר על פיו ענייני האדם ובעיות האדם והיחסים בין בני אדם ובעיית פתרון הבעיות האלה והסדרת ענייני האדם, הכול נקבע, נערך ונמדד וניתן לביקורת מבחינת הקריטריון של מעמדו של האדם לפני האדם או לפני המכלול הנקרא אנושות'. אם כי איני מסכים לצורה שבה מגדיר פרופ' לייבוביץ לאחר מכן את ההומאניזם ומציין את תכונותיו, הרי ההגדרה שבכאן כוללת כבר את הדילמה הבסיסית: את ההבדל בין היחס לאדם, במובן האדם היחיד, ובין היחס לאנושות, במובן הכוללני. בעיה זו עוד תעסיק אותנו הרבה.

המסורת ההומאניסטית, שאמרנו עליה כי היא בת 600 עד 700 שנה, ניזונה משני מקורות עיקריים, משני זרמים, שלא היו בתחילה קשורים כל כך זה בזה, פה ושם נשתלבו זה עם זה, ורק בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 נתאחדו יחד. הזרם הראשון הוא זרם אליטיסטי, עניין לאנשים משכילים, אינטלקטואלי, השכלתי וחינוכי. הוא כרוך בעיון בספרים, דהיינו בספרים הנכתבים על הנושא ברוח הביקורת לדעות ולהשקפות, ובמרכזו עומד היחס אל העולם העתיק, היווני והרומי. במשך התפתחות הזרם הזה הועמדה במרכז רעיונותיו היצירתיות האנושית, כלומר התרבות כדבר שבני אדם גם יוצרים וגם טבועים בחותמו. זרם זה כולל את האמנות, את המדע, את עידון ההליכות, הנימוסיות, דרכי ההתחשבות של בני אדם זה בזה. באופן כללי מאוד אפשר לומר, שהזרם הזה עוסק באדם כפי שהוא צריך להיות.

הזרם השני עוסק באדם כפי שהוא, כלומר גם בחולשותיו, והוא יוצא משתי הנחות: הנחה אחת היא, שבני אדם כפי שהם זקוקים לשלטון; בני אדם אינם יכולים לחיות יחד אלא במערכת שלטונית, שיש בה אכיפת חוקים. ההנחה השנייה היא, שבני אדם כפי שהם עשוקים על ידי השלטון, מופקרים לחסדיו ויש צורך להגן עליהם מפניו. צורך זה ביטאו בני האדם במקרים רבים במהלך ההיסטוריה, כשחיפשו דרכים כדי להתגונן בפני עריצות היתר של השלטון. הרעיון הגיע לידי ביטוי בצורה חריפה ביותר באימרתו של ההיסטוריון האנגלי הלורד אקטון (Acton) מן המאה ה-19, שנוהגים לצטט אותה הרבה: 'השלטון נוטה להשחית, ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט'. הזרם הזה תחילתו איננו אינטלקטואלי. ראשיתו במאבק בלתי-פוסק של חלקים שונים מן האוכלוסייה האירופית, כפי שאנחנו מכנים אותה כעת, נגד ניסיונות של השלטון לגבות מהם מסים של עושק, לכלוא אותם בבתי כלא ולשפוט אותם שלא כדין, לא לנהוג בהם במידת הצדק וכך הלאה. במרכז הזרם הזה עומד הסבל האנושי. יש כמובן להבדיל בין הסבל שמקורו חברתי לבין סבל אנושי שהוא תוצאה של הטבע הביולוגי: מחלות וכאבים למיניהם. אכן, ההומאניזם המודרני עוסק גם בכך, והוא מחייב את החברה המאורגנת לטפל במחלות ולעזור לאנשים חולים ונכים; אבל התפתחות זו היא מאוחרת מאוד. הסבל שהזרם הזה עוסק בו נובע מן העושק שבני אדם עושקים זה את זה, בייחוד בני אדם בגופים מאורגנים, לא רק במדינה, אלא בכל גוף שיש לו האפשרות והכוח לשלוט בבני אדם. כאן מדובר על המאבק על זכויות אדם, על ההתנגדות לכל קיפוח, אפליה, ניצול, עיוות הדין וכדומה.

במשך הזמן העמיד הזרם הזה במרכזו את כבודו של כל אדם יחיד ואת ההגנה על כל אדם יחיד. המאבק התנהל בעיקר באמצעים מדיניים וציבוריים, במהפכות, במרי, בסרבנות, בהתנגדות לשלטון, ובצורה הבולטת ביותר ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר – בצורות של פרישת בני אדם ממערכת שלטונית שאין הם מוכנים להשלים עמה.

הדגם הבסיסי לגישה הזאת הוא יציאת מצרים. בני ישראל לא חוללו מהפכה במצרים, אלא הם יצאו, פרשו משם; כפי שנאמר, יצאו מארץ מצרים, מבית עבדים, מעבדות לחרות. עם ישראל היה כנראה הראשון שהפך את היציאה לחרות לחג שנחוג כל שנה ולמרכז ההיסטוריה הלאומית שלו. בתולדות אירופה, באותן מאות שנים שבהן אנו עוסקים במסגרת זאת, מוצאים לפחות שלוש פרישות מסוג זה, שלוש מהפכות שלא היו מהפכות נגד השלטון מבפנים, כמו המהפכה הצרפתית, אלא שלוש פרישות אחרות: ב-1291 - הקמת הקונפדראציה השוויצרית, התהוות מדינת שוויץ העצמאית והחופשית; בסוף המאה ה-16 ייסוד ארצות השפלה: הולנד והמחוזות הקרובים לה; ולבסוף, במאה ה-18, הקמת ארצות הברית. בכל אחד מהמקרים האלה הייתה המהפכה פרישה ממסגרת שלטונית קודמת, והמהפכה נעשתה לא על ידי העם כולו, אלא על ידי מנהיגות אורגאנית, שכבר הייתה קיימת ושצמחה מקרב העם הזה.

מעניין להיווכח, שבכל המקרים הללו כבר קיימת התייחסות אל האנושות בכללותה. גם ההכרזה של השוויצרים, בברית שכרתו ב-1291, גם האמנה של הפדראציה ההולנדית וגם הכרזת העצמאות של ארצות הברית כוללות את ההנחה שיש להצדיק בפני האנושות כולה את הפרישה, או למעשה את ההתקוממות נגד שלטון שהיה עשוי עד אז להיחשב לשלטון חוקי. העיקרון המעשי של הסדרים אלה הוא ברוח הדברים שעליהם דיברנו בשיחה הקודמת: ליצור מסורת, ליצור שיגרה, כלומר ליצור מצב שבו בני אדם אינם זקוקים למרד או לסרבנות או לעבירה על החוק, עם כל המתבקש מכך.

דברים אלה נאמרים אחר כך בפירוש בהכרזה הבין-לאומית, האוניברסאלית, של זכויות האדם מטעם האו"ם: 'כדי שלא יזדקקו בני אדם להתקוממות נגד השלטון, אפילו כמוצא אחרון, אנחנו ממליצים על ההסדרים הבאים'. ההסדרים הללו באים אפוא לפקח על השלטון, להכניס את החשד בפני השלטון ובפני עודף כוחו לתוך המערכים החברתיים עצמם. כמובן שגם כאן יש תפקיד חשוב לאינטלקטואלים, להוגי דעות. הוגי הדעות שעסקו בנושא זה הם ידועים מאוד, המרכזי שביניהם היה לוק (Locke) שהגדיר את עצמו כהומאניסט ושהשפיע ביותר על המהפכות שהתחוללו אחר כך, במאה ה-18 וה-19. אפשר לומר שבדמותו של תומאס ג'פרסון (Jefferson) ואחרים בני דורו, ואולי קודם לכן כבר בדמותו של וולטיר ,(Volaire) נתאחדו שני הזרמים הללו. מושג כבוד האדם וערכו של האדם צמח גם מתוך הגישה ההומאניסטית האינטלקטואלית וגם מתוך הגישה הפוליטית-הציבורית של המאבק נגד העושק.

בסופו של דבר אנחנו מגיעים במאה ה-20 לניסיון להביא לידי מזיגה. מזיגה זו פירושה השאיפה לעשות מן האדם כפי שהוא אדם כפי שהוא צריך להיות. המעבר הזה מוגדר בדרך כלל בימינו, והוא מופיע באמנות הבין-לאומיות הרבות שנחתמו אחרי מלחמת העולם השנייה, במושג של פיתוח הפוטנציאל האנושי ושל הסדרים המאפשרים את פיתוח הפוטנציאל האנושי. מושג זה מביא בחשבון, שלא כל אדם יגיע לרמה הדרושה וישיג את האפשרות להיות מה שהוא צריך להיות; על החברה המאורגנת מוטל לתת לו את האפשרות הזאת: כלומר, חינוך מקיף ככל האפשר, פתיחות וסובלנות לשוני. למעשה קיים כאן אחד הפאראדוקסים הנוספים של ההומאניזם. אם ההומאניזם מתייחס לאנושות כולה מצד אחד ולאדם היחיד מצד שני, הרי הוא מתייחס אל האדם היחיד מבחינה זאת שהוא מגלם בתוכו את מה שהופך את האנושות כולה לאנושית. מן ההנחה שבני אדם שונים זה מזה - שהרי אילו היו שווים זה לזה, ואילו היו מתחילים את חייהם יחד מקונסנסוס גמור, לא היה כל צורך לדאוג לזכויותיהם - מהנחה זו משתמעת השאלה: במה שווים כל בני אדם? והתשובה על כך: הם שווים בשוני. פירוש הדבר הוא שהאינדיווידואליות של כל אדם חייבת להגיע למלוא פיתוח האנושיות שלה.

בשלב זה נעסוק קודם כול בזרם הראשון של ההומאניזם. הזרם הראשון הזה, כמוסכם בין החוקרים, נוצר ברנסאנס האיטלקי. תיארנו אותו כאליטיסטי, נושאיו הם קבוצה קטנה מאוד של בני אדם. ההיסטוריון פטר ברק (Burke), באחד הספרים המבריקים על תקופת הרנסאנס, מנה את כל אנשי הרוח, סופרים, הומאניסטים (ועוד נבהיר את ההבדל ביניהם), ציירים, מוסיקאים, הוגי דעות, אנשי מדע (התיעוד המצוי על אותה תקופה מלא למדי), והגיע, אחרי שסקר 150 שנה, מ-1400 עד 1550, ל-600 איש; מי שקראו לעצמם בשם הומאניסטים היו בסך הכל 100 אנשים במשך 150 שנה. אם נוסיף לכך את הקהל שהיה מסוגל לקרוא את הכתבים, שחלקם הגדול עדיין נכתב בלאטינית, חלק אחר באיטלקית ספרותית, שלא הייתה הניב המקובל בכל האזורים השונים של איטליה, מגיעים למאקסימום 10,000 איש, שלקחו חלק פעיל או סביל ברנסאנס האיטלקי.

מה שמציין את הרנסאנס האיטלקי איננו היותו מהפכה גמורה. מוסכם היום בין החוקרים, בניגוד למשל ליעקב בורקהארדט (Burckhardt) בספרו על תרבות הרנסאנס באיטליה (שראה אור גם בתרגום עברי), שהרעיונות והערכים שהרנסאנס דגל בהם הם המשך של ימי הביניים, או לפחות יש בהם אלמנטים מימי הביניים. אבל מי שאומר שיש בהם אלמנטים מימי הביניים אומר ממילא, שהאנשים הללו בררו מתוך המסורת שקיבלו מן הנצרות הקאתולית של ימי הביניים את מה שנראה להם כערכי וכבעל חשיבות. אדם הבורר לעצמו מתוך מסורת מסוימת אינו מקבל את המסורת הזאת בשלמותה; היא נתונה לבדיקה ולביקורת. דברים אלה נכונים גם היום. ברור, שהדתות השונות כוללות אלמנטים הומאניסיטים רבים, אבל הומאניסט הבוחר באלמנטים מסוימים וזונח או אפילו מתנגד לאלמנטים אחרים שבדת, פירוש הדבר שאינו מקבל את עול המצוות הדתיות וההשקפות הדתיות, אלא מעמיד כנגדן קנה מידה אחר, שלפיו הוא בורר מתוך המסורת הדתית אותם הדברים הנראים לו כבעלי ערך. הוא הדבר שעשה הרנסאנס.

אמת המידה, שלפיה בררו אנשי הרנסאנס את החומר שלהם מתוך המסורת שהגיעה אליהם, הייתה היחס שלהם לעולם העתיק. וכאן יש לומר משהו על עצם המלה הומאניסטים, כי המלה הומאניזם עצמה היא מלה מאוחרת. היא נוצרה ב-1808 על ידי איש בשם ניטהאמר (Niethammer), שהיה מורה גימנסיה בגרמניה, וכוונתו הייתה בפירוש למערכת חינוך ועיצוב אישיות האדם בהסתמכות על התרבות היוונית והרומית, במיוחד היוונית, ובהסתמכות על זרם ההומאניזם הגרמני של אותה תקופה. לעומת זאת המלה הומאניסטים (הומאניסטאס בלאטינית או אומאניסטא באיטלקית) הייתה קיימת במאה ה-15. בשם הומאניסטים נקראו אנשים שחיטטו בכתבי יד עתיקים שנמצאו במינזרים, בגניזות למיניהן. הטרגדיות היווניות, למשל, לא היו ידועות בימי הביניים והן נתגלו, אם כי לא כולן, בכתבי יד; הוא הדין לגבי רוב הספרות של הזמן העתיק. מה שנתגלה הוא המצוי בידינו עתה.

החיטוט הזה בכתבי יד עתיקים, פרסומם ואחרי אמצע המאה ה-15, לאחר המצאת הדפוס, הוצאתם בדפוס, יצרו גישה חדשה לגמרי לתרבות העתיקה. הגישה הזאת, ומדובר באיטליה, הייתה גישה אל תרבות שנוצרה בשעתה על אדמת איטליה וגרורותיה, ברפובליקה הרומית העתיקה ובקיסרות הרומית העתיקה. אף על פי שתרבות זו הייתה שונה מזו שהתקיימה בזמנם, שהרי קדמה לימי הביניים וקדמה לנצרות, הייתה זאת תרבות שהאיטלקים יכלו לראות בה את המורשת הלאומית שלהם. המושג של התרבות האחרת, שכל כך העסיק את התנועה ההומאניסטית מאז ועד היום, מופיע אמנם בלבוש של תרבות אחרת, אבל מכסה אותו שטח גיאוגראפי של איטליה וגרורותיה ומקיף אוכלוסייה, או אוכלוסייה דומה לה, שהייתה מוצא האיטלקים של תקופת הרנסאנס.

האיש, שבדרך כלל מציינים אותו כיוצר הגישה הזאת, אף שלא היה כמובן היחיד גם בזמנו, היה המשורר האיטלקי פטרארקה (Petrarca). הוא כתב את הגותו ואת דבריו ההומאניסטיים בלאטינית, ואילו את שירתו, שבזכותה נודע כגדול משוררי איטליה בזמנו ואחד הגדולים בכל הזמנים, כתב באיטלקית, כלומר בלשון העם. פטרארקה חי באמצע המאה ה-14 ורוב ימיו היה גולה, כרבים מן ההומאניסטים (במובן הרחב של המלה), פרט לאלה שחיו בארצות האנגלו-סאכסיות. הגלות והנדידה מאפיינים את ההומאניסטים לרוב. פטרארקה זה, בהסתמך על כתבי יד שהוא עצמו גילה, הפך לאחד המעריצים הגדולים של קיקרו (Cicero). את קיקרו, הנואם, עורך הדין והפוליטיקאי של סוף הרפובליקה הרומית, מאפיינת השקפת העולם הסטואית, הרואה באנושות כולה שותפים פוטנציאליים לחיי תרבות, ובעולם כולו לא פוליס - עיר מדינה קטנה - אלא קוסמופוליס (ומכאן המלה קוסמופוליטיות). קיקרו גם פיתח רעיונות על מערכת חינוך ועל מערכת חיים משותפים של בני אדם, המבוססת על עידון הליכות ועל אידיאלים של אצילות רוח ושל נטיית חסד לכל בני אדם שמסביב.

תרומתו העיקרית של קיקרו הייתה הערצתו לתרבות היוונית. התרבות היוונית בימיו של קיקרו הייתה כבר תרבות גמורה, שלמה, מסוימת, זמינה בכתבי הסופרים, המשוררים וההיסטוריונים או ביצירות האמנות שיצרו היוונים. התרבות הזאת בשלמותה נחשבה בעיני קיקרו לשלמות הגדולה ביותר שהמין האנושי יכול להגיע אליה, ולכן העמיד בפני בני דורו ברומא ובפני הדורות הבאים את האדם היווני כאידיאל האנושי, כמופת האדם כפי שהוא צריך להיות. יש כאן התייחסות לתרבות אחרת, שבמרכזה עמד, כאמור, רעיון הפאידיאה, עיצוב דמות האדם לאור הישגים תרבותיים מסוימים. קיקרו תירגם את המלה פאידיאה לרומית במלה הומאניטאס, וכך נכנסה לשפה המלה הומאניטאס לא רק כשם של המין האנושי, הכולל את כל בני האדם, אלא של אידיאל שאליו צריכים בני אדם לשאוף.

המושג הומאניטאס נתחדש על ידי פטרארקה כ-1300 שנה מאוחר יותר והפך למושג מרכזי של ימי הרנסאנס, במובן של התייחסות לתרבות העתיקה. התרבות העתיקה שבה התעניינו אנשי הרנסאנס הייתה התרבות הרומית יותר מאשר היוונית. אולם מכיוון שבמרכז התרבות הרומית, כפי שראו אותה אנשי הרנסאנס, עמד קיקרו, ממילא הייתה התרבות היוונית האידיאל של התרבות הרומית, והרנסאנס סיגל לעצמו אידיאל זה. לכן עסקו הדורות הבאים אחרי פטרארקה, עד לאמצע המאה ה-16, קודם כול באיסוף ובפרסום הטקסטים הקלאסיים, וממילא עסקו בפיתוח מערכת רעיונות, כשהבעיה העיקרית שלהם הייתה הגישור בין המורשת הנוצרית האירופית שלהם למורשת העולם היווני-רומי הפאגאני. הם התלבטו בשאלות, האם לפרוש מן הדת או האם למזג את הרעיונות של העולם העתיק, את רעיונות ההומאניטאס, עם מה שהדת הנוצרית מסוגלת לתת להם. כיוון שההומאניסטים הראשונים היו עדיין אנשים דתיים, ובהם גם נוצרים טובים כמו אראסמוס, היה עליהם ליצור פשרה בין הנצרות לבין התרבות האלילית שקדמה לה בעולם העתיק. פשרה זו יצרה את אחד הרעיונות המרכזיים של מסורת ההומאניזם מאז ועד היום - את רעיון הפלוראליזם.

ביבליוגרפיה:
כותר: מקורות ההומאניזם
שם  הספר: הומאניזם - הרעיון ותולדותיו
מחבר: רפ, אורי (ד"ר)
עורכת הספר: דרורי, צילה
תאריך: 1991
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: ד"ר אורי רפ. אוניברסיטת תל-אביב.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הספריה: תרצה יובל.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ג' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית