גם לעצים מותר לחגוג

העץ היפה ביותר, העץ השמן ביותר, העץ המכובד ביותר, העץ השימושי ביותר, העץ החביב ביותר ואפילו העץ הכי פחות מפורסם – כולם חוגגים בימים אלה את ט"ו בשבט – חג הנטיעות. על העצים המעניינים ביותר בארצנו: האגדות, הסיפורים וגם קצת על הרוחות והשדים. מצעד העצים

מאז ומתמיד שימש העץ את בני האדם. לעיתים השתמש האדם בעץ כְּבִמְקוֹם מַחֲסֶה, לעיתים אכל את פירותיו ולפעמים אף שימש העץ כְּמוֹקֵד לְחַיֵּי הַדָּת של עמים שונים מסביב לעולם. למעשה, ברוב תַּרְבּויּוֹת העולם יש לעץ מקום של כבוד. ישנן תַּרְבּויּוֹת שהפכו חורשות עצים לִמְקוֹמוֹת פּולְחָן קְדוֹשִׁים, ישנן תרבויות המאמינות כי העץ מביא מזל, ועד היום, למעשה, יש המאמינים כי הקשה על עץ מונעת ביש מזל. כמו כן, ישנן תַּרְבּויּוֹת המאמינות כי בכל דבר בטבע, בין אם הוא חַי, צוֹמֵחַ אוֹ דּוֹמֵם, קיימת נְשָׁמָה, כלומר: שגם לעץ ישנה נְשָׁמָה, ולכן אוסרות על כְּרִיתָתוֹ. גם בַּיַּהֲדוּת מופיע המשפט: "כי האדם עֵץ הַשָּׂדֶה" – כלומר: העץ הוא יצור בעל נְשָׁמָה, בדיוק כמו האדם, ולכן צריך להתייחס אליו באותה מידת כבוד שבה מתייחסים בני האדם זה לזה.

בְּאָמֶרִיקָה הַצְּפוֹנִית, למשל, אף הוכרז על יום אחד בשנה, שבו, בכל מדינה בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית יִנָּטְעוּ עצים. והרי אצלנו, בְּיִשְׂרָאֵל, נקבע יום ט"ו בִּשְׁבָט כיום נטיעת עצים, וְהַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת ליִשְׂרָאֵל ניצלה את המנהג על מנת לְיַעֵר את המקומות הַחֲשׂוּפִים. בימים אלה מומלץ מאוד לצאת לטבע ולהתבונן בעצים השונים. אבל, אם לא הצלחתם לראות או לזהות את כולם, תוכלו להכיר כעת כמה מהעצים המעניינים ביותר שהתברכה בהם ארצנו. אז, בואו נתחיל!

מיהו העץ השמן ביותר בארץ?

אַלּוֹן הַתָּבוֹר!

אַלּוֹן הַתָּבוֹר הוא אחד מִשְּׁלֹשֶׁת מִינֵי הָאַלּוֹן המוכרים בארצנו - אַלּוֹן הַתּוֹלַע, האַלּוֹן הַמָּצוּי ואַלּוֹן הַתָּבוֹר. אַלּוֹן הַתָּבוֹר מוכר יותר מהאחרים, וידוע כעץ בעל צורה אופיינית: גזע אחד וְצַמֶּרֶת עגולה. עליו גדולים, מְשׁונָּנִים ורכים, צידם העליון ירוק מבריק והתחתון בהיר ושעיר יותר. הוא עומד בַּשַּׁלֶּכֶת כשלושה חודשים. פירותיו הם בַּלּוּטִים גדולים המשמשים לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, ולאחר קְלִיָּה - יכולים אף לְשַׁמֵּשׁ לְמַאֲכַל אדם. איפה נמצא את האַלּוֹן? בַּגּוֹלָן, בַּגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן, בַּשָּׁרוֹן, בְּרָמוֹת מְנַשֶּׁה, בְּאֵזוֹר הַבָּשָׁן וּבְעֵמֶק הַחוּלָה.

למעשה, שנים רבות לפני שהגיע לארץ יִשְׂרָאֵל האדם הראשון, היה האַלּוֹן כבר תושב ותיק בְּנוֹף אַרְצֵנוּ, ואולי זו הסיבה לכך שהפך למכובד מאוד על תושבי הארץ - הַכְּנַעֲנִים הקדומים. העץ הזה (כמו קרובת משפחתו - הָאֵלָה), לא היה סתם עץ, אלא נחשב לְהִתְגַּשְּׁמוּת הָאֱלוהוּת (וכראוי, זכה לכינוי "אַלּוֹן-אֵל"). לרבים מֵאַלּוֹנֵי הָאָרֶץ היו שמות פרטיים, ושמם הגיע לְמֵרָחוֹק. בתנ"ך מוזכרים שישה מהם: אַלּוֹן בְּצַעַנְנִים, אַלּוֹן מוֹרֵה, אַלּוֹני מִמְרָא, אַלּוֹן הַמְּעונָּנִים, אַלּוֹן מוצַּב ואַלּוֹן בְּכוֹת. נראה כי עצי האַלּוֹן הַיְּשִׁישִׁים והענקים, שגילם מגיע למאות שנים והיקף גִּזְעָם לכמה מטרים, גילמו בעיני הַקַּדְמוֹנִים את אֱלוהֵי הַטֶּבַע. והנה, רק בחודש שעבר, נמצא באזור היישוב טִבְעוֹן אַלּוֹן תָּבוֹר, שעל פי המדידות הינו בעל הגזע הרחב ביותר! (קוטרו 530 סנטימטרים).

ברפואה העממית: הַרְתָּחַת עלי האַלּוֹן משמשת לטיפול בכאבי בטן, הרטבת לילה של ילדים, לְרִיפּוּי דַּלָּקוֹת עיניים, לחץ דם גבוה, לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירתו.

תמונות:
אלון התבור
פריחת אלון התבור
גזע של אלון תבור
בלוט של אלון תבור

מיהו העץ שלגזעו הצבע היפה ביותר?

הַקְּטָלָב המצוי!

הַקְּטָלָב הוא עץ יְרוק-עַד ממשפחת הָאַבְרָשִׁיים, הַגָּדֵל בַּגָּלִיל, בַּכַּרְמֶל וּבְהָרֵי יְהוּדָה. גזעו וענפיו בולטים בקליפתם האדומה-חומה, הנוטה להתקלף כְּדַפִּים מדי שנה. צבע קליפתו של הַקְּטָלָב שימש מקור לאגדות רבות. קְּטָלָב הוא בעצם צירוף של המלים "קָטַל" ו"אָב" ולפי אַגָּדָה עֲרָבִית עתיקה - קליפתו של העץ הֶאֱדִימָה מדמו של אב שֶׁנִּקְטַל בידי בנו. אגדה חביבה יותר מספרת על עץ, שיום אחד התיישבה עליו ציפור שנפגעה בִּכְנָפָהּ ולא יכלה לעוף. העץ טיפל בה ועזר לה להחלים עד שרצתה לחזור ללהקתה. באותו רגע, גילה שהוא מאוהב בה, וביקש שתישאר עימו. הציפור אמרה - "מדוע לא תצטרף אלי למסע אל ביתי? יהיה לנו טוב שם יחד!". העץ ידע כי אינו יכול להזיז את שורשיו, אך אהבתו סִנְוורָה אותו והוא החל להתקדם בְּאִטִּיּוּת וּבְמַאֲמָץ רב בְּעִקְבוֹתֶיהָ. לבסוף, כשכבר היה אדום כולו מהמאמץ והציפור, שעפה בִּקְלִילוּת, כבר הייתה רחוקה, נשבר העץ והכריז בקול גדול כי אין שום אהבה השווה מאמץ שכזה. "עד כאן - מספיק!". שם "נֶחְתְּכָה אהבתם" ואותו עץ, שגזעו אדום, נקרא מאז קְּטָלָב (בְּלוֹעֲזִית: cut love).

מקור שמו המדעי של הַקְּטָלָב בשפה הַלָּטִינִית - הַמְּשׁוֹרֵר הָרוֹמִי הוֹרְצַיוֹס כתב כי הַבַּטְלָנִים אוהבים לשכב בצילו של הַקְּטָלָב.

גזעו של הַקְּטָלָב וענפיו שימשו חומֶר גֶּלֶם לְיִצּוּר מַחְרֵשׁוֹת, ידיות ובניית גגות, לפני שהחלו להשתמש בקורות בַּרְזֶל וביציקות בֶּטוֹן. זאת, בשל העצה הקשה והעמידה שלו. העץ נכרת יותר מכל עץ חורש אחר, וכתוצאה מכך אינו גדל היום בכמה מבתי הגידול המתאימים לו.

ברפואה עממית: כל חלקיו של הַקְּטָלָב משמשים בָּרְפוּאָה הָעֲמָמִית הָעֲרָבִית - כתרופה לטיפול בְּכִיב-קֵיבָה (אוּלְקוּס), בכאבי בטן, בַּעֲצִירוּת, במחלות עור (ניגוב העור במגבת ספוגה במיצוי מורתח של עלי קְּטָלָב) ולחיזוק שורשי השיער.

תמונות:
קטלב מצוי
פריחת עץ הקטלב
גזע עץ הקטלב

מיהו העץ השימושי ביותר עלי אדמות?

הַתָּמָר!

פתגם בָּבְלִי עתיק אומר, שֶׁלַּתָּמָר היו שימושים שונים - כמספר ימי השנה. כמו כן, הוא מכונה "עץ החיים", כאותו עץ פִּלְאִי שגדל בגן עדן, ובתקופות מסוימות, כשהיה נפוץ בארץ יִשְׂרָאֵל, סימל את יְהוּדָה ועם יִשְׂרָאֵל, והופיע על גבי מַטְבְּעוֹתֶיהָ. הַתָּמָר נמנה עם שִׁבְעַת הַמִּינִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בהם הארץ, תחת הכינוי "דְּבַשׁ". הַתָּמָר המצוי, החובב אזורים חמים וּמִדְבָּרִיִּים, גדל כיום בארץ יִשְׂרָאֵל בעיקר בְּבִקְעַת הַיַּרְדֵּן, בָּעֲרָבָה וּבִדְרוֹם רְצוּעַת עַזָּה. האדם למד להשתמש בעץ ובפירותיו כבר בתקופות קדומות מאוד - בַּחֲפִירוֹת אַרְכֵאוֹלוֹגִיּוֹת שנערכו בארץ התגלו חַרְצַנֵּי תְּמָרִים, שגילם 4000 שנה לפני הספירה!

זהו צמח דּוּ פְּסִיגִי (זכר ונקבה), שגזעו יכול להגיע לגובה של 25 מטר ויותר. מראש הגזע מתפתחים העלים. העלים - או "חריות" - כפות תמרים - צומחים בצפיפות סביב הגזע. האם ידעתם שהעלה, הצומח מראש הַתָּמָר, וְשֶׁעַלְעַלָּיו עדיין לא נפרדו, הוא למעשה הַלּוּלָב? אחד מארבעת המינים המשמשים בְּחַג הַסּוכּוֹת. רק העצים הַנְּקֵבִיִּים של הַתָּמָר מְנִיבִים פְּרִי, ועל מנת שהפירות יתפתחו, יש צורך לְהַאֲבִיק את פרחי הַנְּקֵבָה באבקה מפרח הַזָּכָר. עונת הַהַאֲבָקָה חלה בדרך כלל בחודשים פֶבְּרוּאָר-אַפְּרִיל. מימי קֶדֶם ועד ימינו, נעשית הַהַאֲבָקָה ביד, כְּשֶׁהַמַּאֲבִיק מטפס לצמרת הַתָּמָר ברגליים יחפות ונעזר בחגורת טיפוס רחבה. הַפְּרִי מַבְשִׁיל בחודשים סֶפְּטֶמְבֶּר- נוֹבֶמְבֶּר, ואז מתבצע קטיף הפרי, הנקרא "גָּדִיד".

ברפואה עממית: הַתָּמָר מקובל כתרופה למחלות לב, אָנֶמְיָה ופצעים - יש הַקּוֹלִים אֶת גַּלְעִינָיו, כותשים אותם לאבקה, ומשתמשים בה לעצירת דימום מהאף או לחיטוי פצעים פתוחים.

תמונות:
עץ תמר ופירותיו
תמרים על עץ תמר
חוטרים של עץ תמר

מיהו העץ הכי לא מפורסם בארץ?

עץ ה.. מִישׁ!

עץ המִישׁ (כמו "מים"), הינו עץ יער גבוה ונשיר ממשפחת המִישׁיים, המגיע לגובה של כעשרים מטרים. עליו המשוננים אינם סִימֶטְרִיִּים, צדם הימני שונה מזה השמאלי והם מזכירים מעט לשון ציפור, ומכאן כינויו בפי חַקְלָאִים עֲרָבִיִּים: "לִיסַאן אֶל-עַצְפוֹר". בחורף הוא עומד בשלכת. פרחיו קטנים ופירותיו תְּפֵלִים, אך ראויים למאכל ומצופים ציפה דקה. בארץ ניתן למצוא את העץ באזור צְפַת, ראשׁ פִּינָּה, הַגּוֹלָן, יְרוּשָׁלַיִם, פְּקִיעִין וּבִּיר-זֵית. עץ המִישׁ חביב מאוד על הָעֲרָבִים כעץ נוי, והם מגדלים אותו בחצרות ובסמוך למבנים קדושים. על פי אמונתם, אדם המחזיק ענף נושא פירות מעץ המִישׁ, מוגן באופן מוחלט מפני שדים ורוחות.

ברפואה עממית: המִישׁ מקובל כתרופה לִכְאֵבֵי פְּרָקִים, פִּטְרִיּוֹת וּמַחֲלוֹת עוֹר. בדרך כלל מכינים את התרופה מהרתחת קליפות גֶּדַע העץ.

מה מסמל את ט"ו בשבט יותר מכל?

פריחת הַשָּׁקֵד (הַשְּׁקֵדִיָּה)

עץ השָּׁקֵד הוא עץ פרי גלעיני נשיר ממשפחת הוורדיים. הוא נפוץ בגליל, בגולן, בכרמל, בשומרון ובהרי יהודה. ענפיו קטנים ועליו מבריקים ומשוננים. פריחתו לבנה ורודה ומופיעה לפני הלבלוב. הפרי, דמוי ביצה וצבע קליפתו חום, מבשיל בין יוני לספטמבר. יש שְׁקֵדִים מתוקים המשמשים למאכל, וישנן שְׁקֵדִים מָרִים המשמשים כמקור לְשֶׁמֶן אֶתֶרִי קוֹסְמֶטִי. מקור שמו של השָּׁקֵד הוא בפועל "שקוד" שפירושו: למהר, להתמיד ולנסות. השָּׁקֵד הוא אחד העצים שסימלו את "עץ הדעת", כיוון שלפירותיו קליפה קשה, אותה יש לפצח כל מנת להגיע לפרי עצמו - הטעים והמזין. חז"ל קישרו את שמו עם "שקידה", על שום כך שהוא פורח ראשון מבין כל העצים. ניצניו קישטו את המנורה בבית המקדש, שֶׁשִּׁבְעַת קָנֶיהָ ציינו אותה כסמל החוכמה. מתוך המשנה אנו למדים כי השָּׁקֵד שימש להפקת שמן, למאכל, לרפואה ולהסקה.

השָּׁקֵד ברפואה עממית: ריסוק שְׁקֵדִים במים יוצר מַשְׁקֶה חֲלָבִי, המכונה חלב שְׁקֵדִים. זהו משקה טעים בעל תכונות מקררות, הניתן לעיתים לחולים במחלות קשות ומהווה תחליף לחלב מן החי.

תמונות:
השקדייה פורחת: עץ שקד בפריחתו
פריחת השקד
פרחי השקד - תקריב

מי העץ החביב ביותר על העזים?

חָרוּב מצוי!

עץ ירוק-עד, ממשפחת הַקְסַלְפִינִיים, המגיע לגובה של כעשרה מטרים. פריחתו נמשכת מֵאוֹגוּסְט ועד נוֹבֶמְבֶּר והיא בעלת ריח בלתי נעים. פירותיו, תרמילים מאורכים מתוקים מאוד וטובים למאכל, מבשילים בחודשים יוּלִי-אוֹגוּסְט. גרעיניו שימשו בעבר להפקת דבק בתעשיית הַטֶּקְסְטִיל. ציפת הפרי דּובְשָׁנִית והיא עוטפת זרעים קשים, הנקראים "גֵּרוּת". משקל גָּרֵה הוא בדרך כלל 0.2 גרם, ושמה ביוונית "קָארָאט" - מכאן מקור השם ליחידת המשקל של זהב ואבני חן.

את הֶחָרוּב אפשר למצוא בְּרִכְסֵי הַכּורְכָּר שבאזור החוף – מֵראשׁ הַנִּקְרָה וְעַד נְתַנְיָה, למרגלות ההרים במזרחו של הגליל ובמערבו, בַּכַּרְמֶל, בְּרָמוֹת מְנַשֶּׁה וּבְהָרֵי יְהוּדָה. מלבד עֶרְכּוֹ הַתְּזוּנָתִי, מחשיבים אותו מאוד בהזנת הבקר. הָעִזִּים גילו זאת זמן רב לפני אנשי המדע, ולא הסתפקו בליקוט חָרוּבִים שנשרו מן העץ, אלא פיתחו טכניקה, שאפשרה להן לטפס על העץ ולאכול מפריו העליון! עד היום סבורים תושבי קַפְרִיסִין כי יערותיהם "מעשה עִזִּים" הם, כלומר: שהעִזִּים פיזרו את הזרעים ברחבי האי.

ברפואה עממית: הֶחָרוּב משמש כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, שיעול חריף ובעיות נשימה. לפצעים בפה ועל הלשון: שוברים תרמילי חָרוּב, ורצוי שיהיו מן הַזַּנִּים המשובחים, הַנִּיכָּרִים בְּתַרְמִילֵיהֶם הגדולים וּבְצִיפָתָם הָעֲסִיסִית, ומורחים את הדבש הנוטף מהשברים על פצעי הפה והלשון.

תמונות:
חרוב מצוי
עץ חרוב פורח
פרי החרוב