התרחשויות בחיי שמואל ושאול, דויד ושלמה והתעודות ה"נבואיות" ממארי : נבואת אד (הדד) לזמרי-לים ונבואת נתן לדויד

להלן תידון אחת התעודות המרתקות ביותר ממארי. את התעודה, שמספרה 1121 .A, פרסם דוסין בשעתו רק בתעתיק ובתרגום צרפתי.¹³ בעקבות פרסום זה דנתי בתעודה לפני כארבעים שנה, אך הקשר עם נבואת נתן נתברר לי רק שנים אחרי-כן.¹⁴ בשנת 1984 פרסם לאפון לראשונה את הטקסט המקורי בכתב-יתדות, ולפי הצעת דיראן חיבר שבר קטן של לוח (2731 .A), שגם אותו פרסם לראשונה דוסין (בתרגום צרפתי בלבד), אל הלוח הנזכר לעיל.¹⁵ עתה התעודה השלימה לפנינו, ואפשר לערוך דיון משווה מבוסס יותר עם הספרות המקראית. אייחד כאן את הדיון אך ורק לנבואת נתן לדויד. הנבואה ממארי כלולה באיגרת של נור-סין, שגרירו של זמרי-לים בחצר המלוכה בחלב. נור-סין מדווח על מתנבא שהופיע לפניו, ואיש זה נושא את התואר "עונה" (āpilum), הידוע רק ממארי. האיש משמיע את דברי האל אד (אדד, הדד) מצפון סוריה, המיועדים לזמרי-לים. מפאת אורכה הרב של התעודה, שרבים עסקו בה במרוצת השנים,¹⁶ אביא כאן רק את הקטע המכיל את הנבואה – כלומר, דברי אד לזמרי-לים – בתרגום עברי:

15	בחזונות (דיבר) האל אד, בעל כלס (מקום), לאמור: "האין אנוכי [האל א]ד, בעל כלס, אשר בין אשכי גידלתיו ועל כיסא בית אביו השיבותיו? מאז השיבותיו על כיסא בית אביו שבתי ונתתי לו מקום מושב. עתה, כאשר על כיסא בית אביו
20	השיבותיו, נחלה מידו אקח. אם לא יתן (את הנחלה) – בעל כיסא, עפר ועיר אנוכי! את אשר נתתי אקח בחזרה. אם לא כה (יעשה) ואת חפצי יתן – כיסא על כיסא,
25	בית על בית, כפר על עפר, עיר על עיר אתן לו. [גם] את הארץ ממוצאה עד מערבה (של השמש) אתן לו". זאת דיברו האפל, וגם (האל אד) יעמוד כל פעם בתוקף
30	על החזון. עתה, נוסף על כך, יתבע (inazzar) האפלם של האל אד, בעל כלס, את המשכן של אלח'תם (מקום) לנחלה. יידע-נא אדוני!¹⁷

בנבואת נתן לדויד, שנודעה גם כברית ה' עם דויד, בדומה לנבואה ממארי, יש לראות נבואה על השושלת, שנועדה לא רק לדויד עצמו, אלא לבית-דויד כולו (שמ"ב ז: א-יז; והשווה דה"א יז: א-טו). הנבואה בספר שמואל ב' זכתה לכמה עיבודים במקרא. מזמור פט הוא בחזקת פירוש מאוחר של משורר על נבואת נתן, ואילו מזמור קלב הוא מעין בבואה שירית של נבואה זו. על נבואת נתן ויחסה לשני המזמורים נתחברה ספרות מסועפת מאז המסה החלוצית במחקר המודרני של רוסט משנת 1926. ¹⁸ לא אעסוק כאן בביקורת הטקסט של שמ"ב ז, בעריכה הדבטרונומיסטית או בזמן חיבורם של הרבדים הספרותיים השונים. די לציין, כי גרעין הנבואה הוא, כפי הנראה, קדום מאוד, אולי מימי דויד עצמו, ואילו דברי הנבואה זכו להרחבה בימי שלמה.

בדיון משווה בין המקורות החיצוניים ובין נבואת נתן נהגו החוקרים להצביע על מקור מצרי, כלומר, על סוג של נובלה על המלך (Konigsnovelle). ¹⁹ סברה זו הפרכה, בצדק, על-ידי אישידה, שהפנה את מבטו אל מיסופוטאמיה, ובמיוחד אל הכתובות המלכותיות מן התקופה הניאו-אשורית ומן התקופה הניאו-בבלית. הוא אף רמז למסורת שמית-מערבית קדומה שביסודה של נבואת נתן.²⁰ בדיון המשווה בין תעודות מארי לנבואת נתן אין אני טוען, כי הדמיון בין שני המכלולים מעיד על השפעה ישירה של התעודה ממארי על הנבואה בספר שמואל, שמפרידות ביניהן 800 שנה, לפחות. אדרבה, מזדקרים לעין כמה הבדלים בין המרכיבים הבסיסיים שבשתי הפרשיות. ההבדל העיקרי הוא העובדה, שהבטחת אד (האל של העיר כלס) לזמרי-לים מותנית ביחסו של מלך אל האל (שורות 28-21), ואילו בנבואת נתן ההבטחה האלוהית לדויד איננה ניתנת על תנאי. אפילו ישרך דויד את דרכיו, ה' לא יפר את בריתו: "וחסרי לא יסור ממנו... ונאמן ביתך ומלכותך עד עולם" (שמ"ב ז: טו-טז; והשווה תה' פט: לג-לז). מן הצד האחר מפרש מזמור קלב: יב את נבואת נתן כאילו ההבטחה ניתנה על תנאי.²¹ הבדל יסודי אחר הוא היחס השלילי של ה' לרצונו של דויד לבנות בית-מקדש לאלוהים, ואילו אד מפציר בזמרי-לים להקים בית לאל (שורות 23-20). חרף הבדלים אלה אפשר למצוא תשתית משותפת רחבה למדי לשני המקורות, דבר המאפשר להעלות קווים לטיפולוגיה בדבר נבואות על שושלות. הקווים המשותפים למארי ולמקרא משתקפים בעניינים אלה:

בשני המקרים כונן המלך שושלת (בית דויד) או היה עשוי לכונן שושלת. זמרי-לים, שסילק ממארי את יסמח-אד, בן השושלת ה"אשורית" היריבה, הובס בסופו של דבר על-ידי חמורבי, ומארי עצמה נחרבה.
יחסו של האל אל המלך מוצג כיחס של אב לבן. זוהי מיטאפורה רווחת בספרות המזרח הקדמון, המשמשת גם לתיאור יחסו של המלך הריבון אל הוואסאלים שלו. לתפיסה זו יש גם היבט משפטי, שכן היא נותנת לגיטימאציה לשלטון. המליצה של אב ובין נזכרת בתה' ב: ז בקשר למלך הישראלי בדרך-כלל; בקשר לשלמה במיוחד ראה שמ"ב ז: יד; והשווה דה"א ח:י; כח: ו. מיטאפורה זו מוסבת על דויד בתה' פט: כו-כז, שם מובא המוטיב ביתר פירוט, ודויד זוכה לכינוי "בכור".²² בתעודה ממארי, לעומת זאת, המיטאפורה היא יחידה במינה בציוריותה ובדימויה הפרימיטיבי (שורות 17-15).
לפי סברתי המונח maškanum (שורות 32 ו-42) זהה, כאמור, למושג "משכן" במקרא, כלומר, המלה מציינת, בין השאר, אוהל או מבנה מקודש. הוא הדין לאוגרית, שם נזכרת לעתים ברבדים הקדומים של העלילות המלה "משכנת". מקומות מקודשים מעין אלה רווחו בייחוד בחברה של נוודים-למחצה, כנאמר בנבואת נתן:

כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן (שמ"ב ז:ו).

המשכן (או אוהל מועד) הנזכר במקרא לא היה מקום פולחן בלבד, אלא היה גם בחזקת "מנבאה", כלשונו של יחזקאל קויפמן.²³ עדות לכך היא הופעת ה' במקום זה, התגלותו שם למשה (שמ' לג: ז-יא; במ' יד: י ואילך; דב' לא: יד-טו) והתעוררות רוח הנבואה בקרב שבעים הזקנים (במ' יא: טז-יז).
עם התגבשות המלוכה חלה תפנית אידיאולוגית הן במארי הן בישראל, וניטשה "מסורת האוהל" לטובת "מסורת הבית". במלים אחרות, המקדש הארעי והנייד הוחלף במיתקן יציב, אשר הוקם במיתחם מקודש.²⁴ גם המונח nihlatum ("נחלה") בתעודה ממארי (שורות 20 ו-32) מכיל הן נחלה הן מבנה בתוכה. גם במקרא מוסב המונח "נחלה"²⁵ על מקדש ה', כמו, למשל, בשירת הים:

הר נחלתך מכון²⁶ לשבתך פעלת ה' מקדש כוננו ידיך (שמ' טו:יז).

במקרא על-פי-רוב מוסב המונח "נחלת ה'" על הארץ הקדושה או על העם הנבחר, ואילו בנבואת נתן הוא מוסב על המקדש בירושלים, וגם בתה' עט:א זהו שם נרדף למקדש. לפעמים נצטמצם המונח "נחלת ה'", וכמו כאן הכוונה למקום מסוים. הוא הדין לשמ"ב כ:יט, שם מוסב המונח אך ורק על העיר אבל-בית-מעכה. למובן זה של "נחלת"/"נחלת" אפשר למצוא מקבילות בתעודות אוגרית, שם המלה "נחלת" מציינת לעתים מקום מקודש. במיוחד ראויה לתשומת-לב הזכרת המקום המקודש של בעל, "הר נחלתו", בתעודות אוגרית, ממש כמו במקרא, ואילו ציון תחומו של האל מות ומקומם של האלים האוגריתיים כות'ר וח'סיס (בעלי-המלאכה בפאנתיאון של אוגרית) הוא "ארץ נחלתו".²⁷
המפרשים כבר הבחינו בעובדה, כי בשמ"ב ז יש מעין חידוד לשוני בקשר למלה "בית". בחזון נתן זו "מלה מנחה", והיא דו-משמעית, בציינה הן מקדש (פסוק ה) הן ארמון (פסוקים ה-יא): "האתה תבנה לי בית לשבתי (דהיינו, מקדש)... כי בית יעשה לך ה' (דהיינו, ארמון)". המפרשים אף עמדו על כפל המשמעות במלה "בית" בהוראת ארמון, מזה, ובהוראת שושלת, מזה. שימוש כפול מעין זה ניכר גם בתעודות מארי. bītum בתעודה שלפנינו, שורות 17-16 ו-19, מציין ארמון, אך דומה, כי בהשפעת הלשון השמית-המערבית נתקבלה גם במארי ההוראה "שושלת".²⁸
כס המלכות הוא בוודאי הסמל בה"א הידיעה של המלוכה, וזו אכן ההדגשה בשני הטקסטים הנדונים כאן (kussu; שורות 17-16, 19 ו-24). בנבואה אחרת ממארי, הפונה לזמרי-לים, בולטת שורה של מלים האופייניות כולן למוסד המלוכה: "מלכות, שרביט וכיסא הם איתנים".²⁹
במקרא משמש המונח "ממלכה", ואילו בתעודה ממארי מופיעים מונחים טריטוריאליים מובהקים: "טריטוריה" (epirum; שורה 25) ו"ארץ" (matum; שורה 27). ההבדל הזה בתפיסה הכללית בולט במיוחד במונח האחרון.
שתי הנבואות מסתיימות בהכרזה חגיגית על החסד שמרעיף האל על המלך. במארי יש לחסדי האל מימד של מרחב: הבטחה בדבר התפשטות המלוכה עד קצווי ארץ. במארי הראייה היא אפוא אימפריאלית: "מצאת השמש עד בואה" (שורות 28-27). בנבואת נתן, לעומת זאת, הבטחת ה' מנוסחת במונחים של זמן, כלומר, הבטחת נצחיותה של שושלת בית-דויד; "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם" (פסוק טז; והשווה תה' פט: ה, ל, לז ואילך).³⁰ הבדל זה מצביע על שוני בין השקפת-העולם המשתקפת בתעודות מיסופוטאמיה ובין זו המשתקפת במקרא.

לחלקים נוספים של המאמר:

התרחשויות בחיי שמואל ושאול, דויד ושלמה והתעודות ה"נבואיות" ממארי : פכים קטנים בתעודות מארי ובספר שמואל א'
התרחשויות בחיי שמואל ושאול, דויד ושלמה והתעודות ה"נבואיות" ממארי : נבואת אד (הדד) לזמרי-לים ונבואת נתן לדויד (חלק זה)
התרחשויות בחיי שמואל ושאול, דויד ושלמה והתעודות ה"נבואיות" ממארי : הפקעת המלוכה בידי האל והעברתה לאחר

הערות שוליים:

13. ראה: G. Dossin, apud: A. Lods, "Une tablette inédited de Mari, intéressante pour l'histoire ancienne du prophétism semitique", in: H.H. Rowley (ed.), Studies in Old Testament Prophecy Presented to T.H. Robinson, Edinburgh 1950, pp. 103-107. מקור התעודה בכתב-היתדות נבדק מחדש ויפורסם על-ידי דיראן בתוך: ARMT, XXVI: 3
14. ראה: א' מלמט, "חזון נבואי ומציאות היסטורית במכתב למלך מארי", ארץ-ישראל, ה, ירושלים תשי"ט, עמ' 73-67, על הקשר לנבואת נתן ראה: A. Malamat, "A Mari Prophecy and Nathan's Dynastic Oracle", in: J. Emerton (ed.), Prophecy – Festschrift G. Fohrer, Berlin 1980, pp. 68-82. חיבור זה משמש יסוד לדיון כאן (וראה שם הפניות ביבליוגראפיות נחספות). על מאמר זה מתבסס עתה במידה רבה גם לאטו: A. Laato, "Second Samuel 7 and Ancient Near Eastern Royal Ideology", The Catholic Biblical Quarterly, LIX (1997), pp. 244-269
15. ראה: G. Dossin, La divination en Mésopotamie an cienne, Paris 1966, p. 78. הפרסום המלא של שני הלוחות יחדיו ראה: B. Lafont, "Le roi de Mari et les prophétes du dieu Adad", Revue d' Assyriologie, LXXVIII (1984), pp. 7-18
16. ראה, בין השאר: W. von Soden, Die Welt des Orients, I (1947-1952), p. 403; F. Ellermeier, Prophetie in Mari und Israel, Herzberg 1968, pp. 48-53; W.L. Moran, ANET, p. 625; E. Noort, Untersuchungen zum Gottesbescheid in Mari, Neukirchen-Vluyn 1977, p. 153; index, s.v.A1121, A. 2731 תרגום איטלקי והערות ראה: L. Cagni, Le profezie di Mari, Brescia 1995, pp. 88-90, No. 35
17. על-פיף מלמט (לעיל, הערה 14), עמ' 69-67. שורות 29 ו-31 תורגמו כאן מחדש. מספור השורות הוא לפי מהדורת לאפון (לעיל, הערה 15).
18. ראה: L. Rost, Die Überlieferung von der Thronnach folge Davids – Die Nathan Weissagung, Stuttgart 1926, pp. 47-74. הספרות על שמ"ב ז מרובה, ואסתפק באזכור החיבורים האלה: סגל (לעיל, הערה 7), עמ' רעו ואילך; ש' בר-אפרת, שמואל ב (מקרא לישראל), תל-אביב 1996, עמ' P.J. Calderon, Dynastic Oracle and Suzerainity Treaty, Manilla 1966; F.M. Cross, Canaanite Myth and Hebrew Epic, Cambridge (Mass.) 1973, pp. 241-265; T. Veijola, Die ewige Dynastie – David und die Entstehung seiner Dynastie, Helsinki 1975, pp. 68-70; T.N.D. Mettinger, King and Messiah, Lund 1976, pp. 48-63; T. Ishida, The Royal Dynasties in Ancient Israel, Berlin 1977, pp. 81-117; M.D. Guinan, "Davidic Covenant", Anchor Bible Dictionary, II, Garden City (N.Y.) 1992, pp. 69-72; P.K. McCarter, II Samuel (Anchor Bible), Garden City (n.Y.) 1984, pp. 190-231; H.J. Stoebe, Das zweite Buch Samuelis (KAT), Gūtersloh 1994, pp. 207-230; B. Renaud, "Un oracle prophétique (2 Sam 7, 1-17) invalidé? – Une approche du Psaume 89", in: J.G. Heintz (ed), Oracles et prophetes dans l'antiquité, Paris 1997, pp. 215-229
19. נקודת-המוצא לתיזה זו היא מאמרו של הרמן: S. Hermann, "Die Königsnovelle in Ägypten und Israel", Wissenschaftliche Zeitschrift, III (Geschichtliche-sprachwissenschaftliche Reihe, I), Leipzig 1953-1954, pp. 51-62; idem, "2 Samuel VII in the Light of the Egyptian Konigsnovelle – Reconsidered", in: S.R. Groll (ed.), Pharaonic Egypt, Jerusalem 1985, pp. 119-128
20. הפרכת סברה זו ראה: אישידה (לעיל, הערה 18), עמ' 83 ואילך. והשווה גם, דרך משל: E. Kutsch, "Die Dynastie von Gottes Gnaden". Zeitschrift für Theologie und Kirche, LVIII (1961), pp. 151 ff. על השפעתה של המסורת השמית-המערבית ראה: אישידה, עמ' 92.
21. בספרות המדעית נדונה הרבה השאלה אם הבטחת המלוכה לדויד ניתנה ללא תנאים או אם היתה בחזקת הבטחה מותנית. ראה, דרך משל: M. Weinfeld, "The Covenant of Grant in the Old Testament and in the Ancient Near East", JAOS, XC (1970), pp. 184-190. לציון ברית עם דויד ללא תנאים נזקק ויינפלד למונח "חסר" (grant). ואילו לציון ברית מותנית הוא נזקק למונח "אמנה" (traty). יש חוקרים המניחים, כי תחילה התכוונה נבואת נתן לברית מותנית, וכי רק לימים נתפסה כברית ללא תנאים. ראה: M. Tsevat. "Studies in the Book of Samuel", III, HUCA, XXXIV (1963), pp. 71-80; כן ראה: קרוס (לעיל, הערה 18), עמ' 241 ואילך. בניגוד לכך סבור מטינגר, כי ההבטחה ניתנה מעיקרה ללא תנאי; ראה: מטינגר (לעיל, הערה 18), עמ' 276 ואילך. והשווה: N.M. Sarna, "Psalm 89", in: A Altmann (ed.), Texts and Studies, I, Waltham (Mass.) 1963, pp. 29-46
22. במליצה המקראית התייחסותו של מלך על אלוהים בחזקת בנו היא ביטוי למתן לגיטימאציה לשלטון ותו לא. על היחס אב-בן בכתובים ראה: ויינפלד (לעיל, הערה 21), עמ' 184 ואילך; אישידה (לעיל, הערה 18), עמ' 108 ואילך.
23. ראה: Y. Kaufmann, The Religion of Israel (transl. and abr. M. Greenberg, Chicago 1960 pp. 183 f.; M. Haran, Temples and Temple Service in Ancient Israel, Oxford 1978, pp. 264 ff.; והשווה: ש' ליונשטם, אנציקלופדיה מקראית, ה, ירושלים תשכ"ח, הערך "משכן", טורים 542 ואילך.
24. על המסורת המקראית של "אוהל" בניגוד למסורת המאוחרת של "בית" ראה: קרוס (לעיל, הערה 18), עמ' 231 ואילך; W. Brueggemann Trajectories in OT Litetature and the Sociology of Ancient Israel", JBL, XCVIII (1979), pp. 169 f.
25. על הנחלה במארי ובמקרא ראה: A. Malamat, Mari and the Early Israelite Experience, Oxford 1992, pp. 48-52. על המקרא בלבד ראה: ש' ליונשטם, אנציקלופדיה מקראית, ה, ירושלים תשכ"ח, הערך "נחלה", טורים 816-815; E. Lipinski, Theologisches Wörter buch zum Alten Testament, V, Stuttgart 1986, pp. 342 ff.
26. המלה "מכון", הגדירה במקרא, הוראתה "יסוד", "תשתית". ראה: W. Baumgartner, Hebräishes und aramäisches Lexicon, II, Leiden 1974, s.v. Standort, Stätte, p. 548b. ייתכן, כי לאחרונה נתגלתה מלה מקבילה במאר, שהיא שם מלה יחידאית: makanum. ראה: דיראן (לעיל, הערה 5), עמ' 264, מס' 127. דיראן אינו גוזר את המלה מן השורש כו"ן ומייחס לה הוראה אחרת.
27. מראי-מקומות ראה: UT, p. 443; L.R. Fisher (ed.), Ras Shamra Parallels, I, Rome 1972, p. 324, No. 484: qds… nhlt; Texte aus) M. Dietrich and O. Loretz, Mythen und Epen, IV (Texte aus der Umwelt des Alten Testament, III:6), Gütersloh 1997, p. 1144, 1. 20
28. על המושג "בית" בהוראותיה השונות ראה: אישידה (לעיל, הערה 18), עמ' 101; CAD, Vol. B, pp. 282 ff., s.v. bītu. ההוראות שמביא המילון כוללות, בין היתר, temple, palace, royal house
29. ראה: ARMT, X, No. 10, 11. 13-15
30. על המושג "עד עולם" ורישומו התיאולוגי ראה: H.D. Preuss, in Theologisches Wörterbuch zum Alten Testament, V, Stuttgart 1986, pp. 1144 ff. (ושם ספרות). לדעת זליגמן הרעיון בדבר נצחיותו של בית-דויד הכלול בנבואת נתן הוא בחזקת תוספת מאוחרת ומגמתית, ההופכת את הנבואה הזאת למגילת-היסוד (charter) הדתית של המלוכה הישראלית. ראה: י"א זליגמן, פרקים, ב (תשל"א), עמ' 302 ואילך.