כ– 850 צלמיות של אשה התומכת את שדיה בידיה התגלו ביהודה וזמנן סוף תקופת המלוכה. תפוצתן היא בין באר שבע לבית אל. הצלמיות בנויות כעמוד חרס, ללא רגלים, עשוי ביד או באבניים, עם בסיס רחב כדי שאפשר יהיה להעמידן. הראש עשוי ביד או בתבנית ויש לו בדרך כלל פאה עם תלתלים או כובע. העיניים מצוינות בדרך סכמטית. השדיים גדולים וידיים סכמטיות, ללא אצבעות, תומכות אותם. הצלמיות נמשחו בצבע לבן לתת להן מראה חלק, חלקן עוטרו בצבע מעל לחיפוי הלבן, בצבעים של אדום, שחור וצהוב.
מרבית החוקרים מזהים את הצלמיות עם אשרה – אלת הפריון, בתיאורי המקרא יש לאשרה מעמד חזק והיא מוזכרת רבות לצד הבעל. בכתובת מכונתילת עג'רוד בסיני מוזכרים ה' ואשרתו. בכתובת זו ניתן לראות עדות לכך שהיה בישראל סינקרטיזם, כלומר שילוב של האמונה ביהוה עם האמונות שרווחו בכנען.
אין במקרא תאור מפורט של האשרה, מוזכר שהיא עשויה מעץ, (שמות לד, יג, דברים ז, ה) בשופטים ו – מתוארת כעץ צומח. האשרה הוכנסה למקדש על ידי מלכי יהודה (מלכים א, טו, יג; לג, כא,ז) נראה שהיה זה פולחן שלא היה זר או אסור לתושבי יהודה (מלכים ב, יח, יט).
למה שמשו הצלמיות?נראה שהצלמיות היו בשימוש ביתי ויומיומי של מאמינהן, הן היו זולות וקלות להכנה. הייתה להן משמעות כפולה: האחת מאגית, להגן על תושבי הבית לדאוג לפריון ולשמש כתובת לתפילות, השניה פולחנית- שימוש פולחני אישי יומיומי, לצד הפולחן היהוויסטי הרשמי והציבורי. בירושלים עצמה, מקום המצאותו של מקום הפולחן המרכזי – המקדש, היו צלמיות אלה שכיחות ביותר, רובן נתגלו בחפירות "הרובע היהודי".
רוב הצלמיות נמצאו שבורות, אין עדויות ארכיאולוגיות או מקראיות לכך שהניפוץ נעשה במתכוון עוד בימי הממלכה, גם באתרים מחוץ לגבולות יהודה, שבהם לא הייתה רפורמה דתית, רק 5% נמצאו שלמות. רוב הצלמיות השלמות נמצאו בקברים, בעוד שרוב הצלמיות בכלל נתגלו בבתי מגורים, בבורות מים, מערות, חדר בתים חצרות מחסנים רחובות ואזורים פתוחים ללא חומות.