הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור הבריאהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > השירה המקראית
מוסד הרב קוק


תקציר
המאמר מתאר את תכניו ואת סגנונו של מסמור ק"ד בתהילים, מצביע על הקשרים בינו ובין מזמור ק"ג, ובינו ובין סיפור בריאת העולם בבראשית, ומסביר מדוע לדעת כותב המאמר מזמור זה הוא אחד השיאים של השירה המקראית.



תהילים פרק קד
מחבר: פיבל מלצר


אחד הפרקים המפורסמים ביותר בספר תהלים ובמקרא כלו. פרסומו רב בישראל שכן נכנס לתוך סדור התפלה, כשיר של ראש חדש (נעיר בקצור, כי לכך ודאי גרם הפסוק יט: "עשה ירח למועדים") ובהרבה מתפוצות ישראל נוהגים לאמרו בכל שבתות החורף, החל משבת בראשית ועד שבת הגדול. ונמצא בספרים טעם גם למנהג זה, מתוך אופיו ומהותו של הפרק, וכך כותב בעל הלבוש: "בשבת בראשית נוהגין להתחיל לומר "ברכי נפשי", והטעם שמתחילין אותו בשבת זו משום שכל אותו המזמור מדבר מענין מעשה בראשית לכך מתחילין אותו בשבת של פרשת בראשית". מסורת זו מצביעה על עיקר גדול בהבנת תוכן הפרק.

הפרק מפורסם איפוא בישראל, אך רוב פרסומו גם באומות העולם. וידוע שכמה מחסידי אומות העולם אשר נתבסמו מריח השירה המקראית, הצביעו על פרקנו כעל אחת מפסגות השירה המקראית. מביניהם נזכיר לפחות שני שמות: הרדר והומבולדט. אך גם כל חוקר נבון ופרשן בעל תפיסה שירית, ראו בפרק אחד מפרקי השירה הגדולים ביותר.

אך אם אמרנו לגבי כמה פרקים בתהלים, שההרגל והשגרה שבהם אנו קוראים אותם לפעמים או אף ממלמלים אותם, עשויים להעלים מעינינו ומלבנו את סגולותיהם השיריות, הרי ברצוננו לומר הפעם שאף בפרקים שהם מקובלים עלינו כיפים, משום שכך שננו לנו ולאחרים, או משום שכך שננו לעצמנו – שומה עלינו לקרוא אותם מזמן לזמן מחדש, מתוך פקיחת עינים ואזנים ומתוך פתיחת הלב, ולפרש לעצמנו מה כלול בהם, מה סוד יפים; שומה עלינו לשאוף לראות אותם בכל גבהם ועמקם ובכל ממדיהם הנרחבים; שומה עלינו לתפוס את ההתאמה של התוכן המחשבתי עם הלבוש הפיוטי.

אנו ננסה לעשות זאת. אך תחלה עלינו להתבונן עוד בכמה סימנים חיצוניים. הקריאה "ברכי נפשי את-ה" משותפת לרקנו ולפרק שקדם לו. ולא עוד אלא שבפרק הקודם חוזרת קריאה זו הרבה יותר. בפרקנו היא באה פעם אחת בפתיחה ופעם שניה בסיום, בק"ג היא באה פעמים בפתיחה ופעם בסיום, ובסיום מצטרפות גם שלש קריאות "ברכו". אם בכל זאת נודע דוקא פרקנו בעם בשם "ברכי נפשי", הרי גרמה לכך כנראה מעלתו של פרקנו.

מאליה צפה ונשאלת שאלה, בדבר הדמיון או הקרבה או השייכות בין שני הפרקים.

נציין נא קודם כל, כי אף חכמי המדרש הרגישו והדגישו את עובדת חזרת הקריאה "ברכי נפשי". במדרש "שוחר טוב" אנו מוצאים: "אמר ר' יהושע בן-לוי; חמש(ה) פעמים כתב כאן ברכי נפשי את ה', כנגד חמשה חומשי תורה. והמדרש מפרט את שתי קריאות הפתיחה בק"ג; את הסיום בק"ג ואת הפתיחה והסיום שבפרקנו. ציונו של ר' יהושע בן לוי – חמש קריאות כנגד חמשה חומשי תורה – ודאי שהיא דרש שבדרש, אך גם למעין בפשוטו של מקרא מצינים דברים אלה את החשיבות שיחסו בעלי האגדה למציאות חמש הקריאות. ר' יוחנן נותן שם תשובה מפורטת עוד יותר: "חמשה עולמות ראה דוד: אחד במעי אמו, אמר: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי" ואחד כשהוא נולד: "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" - - ואחד שהוא יוצא לאויר העולם והולך לכאן ולכאן, שנאמר: "בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה'" ואחד כשהוא מסתלק מן העולם, כשהוא רואה את השכינה: "ברכי נפשי את ה', ה' אלהי גדלת מאד"; ואחד לעתיד לבוא, שנאמר "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם – ברכי נפשי את ה'..".*

דרשה נאה זו מגלה את השוני שבקריאות הדומות, את תוספת התוכן שבכל אחת מהן. אך ודאי שאף דרשה נאה זו, אינה פשוטו של מקרא, שכן לפי פשוטו של מקרא לא נאמר כי קריאת הפתיחה שבפרקנו נאמרה ע"י המשורר לשעת הסתלקותו מן העולם דוקא.

אך מדרשות אלה אנו למדים לציין וליחס חשיבות לעובדת חזרת הקריאות הללו ועובדת מציאותן בשני הפרקים. ולא עוד אלא שעלינו לציין דמיון נוסף בשני הפרקים והוא דבר מציאותם של פעלי ההוה, הבינוני, במידה שאינה רגילה בתנ"ך: בק"ג – "הסולח" "הרופא", "הגואל", "המעטרכי", "המשביע", "עושה צדקות"; ובפרקנו "עוטה-אור", "נוטה שמים", "מקרה", "שם", "מהלך", "עושה", "משלח", "משקה", "מצמחי", נשאלת השאלה: האמנם מראה דבר זה על שיכות הפרקים? ואם כן הוא – מה השייכות ומה דמיוון?

בטרם נציע דבר-מה בכוון זה, נציין כי דמיון אין פרושו זהות, יותר מזה, דמיון אינו מוכרח להופיע בכל הפרטים, ולא עוד אלא שלעתים קרובות יש דמיון שיסודו העיקרי הוא הנגוד. השירה התנ"כית ידעה לנצל יפה יפה דוקא את הדמיון שבנגוד. באותו אמצעי שירי, שהוא נשמת השירה התנ"כית, בהקבלה, יודעת השירה שני סוגים עקריים: ההקבלה שבדמיון ממש, שאנו קוראים לה הקבלה נרדפת, סינונימית; והקבלה שבנגוד, הקבלה אנטינומית.

שני הפרקים שלנו הם הלל ושבח לה'. שני הפרקים שיכים לאותם קבוצה בספר הזה, שנתנה לספר את שמו: תהלים. יותר מזה: בשניהם התפרצות ספונטנית של הרצון להלל – כי זוהי משמעותה של הקריאה "ברכי נפשי את ה'". אך בפרק ק"ג פרץ, זנק הרצון הזה להלל, מתוך התבוננות בחסד ה' עם האדם-הפרט ועם האומה-הכלל, מתוך רצון להודות לה' הסולח לעוונות והרופא תחלואים, הגואל משחת ומחדש כנשר נעורי המהלל, ומעטירו חסד ורחמים ומרחם כאב על בנים ואינו גומל כחטאים ולא בא חשבון כעונות – ובפרק ק"ד פרצה התחילה מתוך התבוננות מקיפה עוד יותר ומרוממה עוד יותר: מתוך התבוננות בעולם כולו, בבריאה כולה, בשמים ובארץ, ביבשה ובים, באדם ובבהמה, בחיתו שדי ובעוף השמים, בלחם המוצא מן הארץ וביין אשר ישמח לבב אנוש.

בשני הפרקים אין אנו מוצאים דבר שהוא מצוי ביותר התהלים: ערוב של תהילה עם תפילה. בשני הפרקים אין בקשה מסוימת לעתיד, אולי מחוץ לתפילה הכלולה בפסוק האחרון שבפרקנו: "תמו חטאים מן הארץ" – אם אמנם תפילה היא זו, דבר שאינו ברור. גם אם יש בכך משום תפילה, הרי אין זו בקשה הנוגעת לשלומו הפרטי של השר. תפילות ברורות אין, אם כי מצד שני אין ספק שבאמרו: "הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל-תחלואיכי. הגואל משחת חייכי" – הרי כלולה בכך הבעת תקוה כי לא רק כן היה, אלא כן הוה וכן יהיה.

אכן גם מנקודת מבט זו יש לצין כי פרק ק"ד צלול וטהור עוד יותר מאשר קודמו, כיהוא שטוף כולו עוד יותר רגשות תודה לה' על כל מעשיו – לא רק לאדם עצמו, אלא גם לחי, גם לצומח, גם לדומם. גדולה מזו: אנו רואים גאות רגשות אהבה לה', גם בלי ציון המעשים אשר הוא עושה: אחד האקורדים האחרונים של שירנו הרי הוא: "אנכי אשמח בה'".

אנו יכולים איפוא לנסח לעצמנו את הדומה ואת השונה שבשני הפרקים גם באופן זה: בעוד שבק"ג שמענו הלל לה' על מעשיו בהיסטוריה, על פעליו לבן-האדם ולאומתו ולעתים צמצם מבטו בשומרי בריתו, ביראיו – הרי פרקנו הוא שיר תהלה לה' על מעשיו בבריאה, על עצם ההויה הכולל.
כאן ישראל – וכאן העולם כלו.
כאן ההיסטוריה – וכאן הטבע.
הגענו בעצם לכמה הגדרות ביחס לפרקנו. ראשית שתהילה טהורה וצלולה הנהו. שנית, כי מבטו פונה אל הבריאה כולה, אל הקוסמוס, כל אשר בו לאדם ולחי, לצומח ולדומם, לים וליבשה לשמש ולירח. חיתו שדי ועוף השמים, הלחם המוצא מן הארץ והיין אשר ישמח לבב אנוש. הכפירים השואגים לטרף והצפרים אשר מבין עפאים יתנו-קול. הכל הוא רואה, הכל ישמח לבבו ועל הכל יודה ויברך את בורא הכל.

ועדיין לא נכנסנו לעצם העיון בפרקנו. נשתדל לעשות זאת. דומה כי הקושי הגדול ביותר, בבואנו לציין מה סוד יפיו וגדלותו של שירנו המפורסם כל-כך הוא שאנו נקלעים מהעיון בהיקף המחשבתי של הפרק ובין הרגש השירי החי הממלא אותו על גדותיו ומציף גם אותנו בגליו הרעננים. בבואנו להסביר לעצמנו להבין ולהרגיש כל אחד מאלה, ברצוננו גם להבחין במזוגם, בהתלכדותם.

ולא עוד אלא שאף בכל אחת מהבחינות הללו, יש כמה וכמה צדדים. כבר משלנו פעם משל פשוט: זכוכית רגילה מחזירה את קרני השמש הנשקפות אליה עם אחת, אך האבן הטובה מחזירה את קרני השמש המשתברות בכל אחת מצלעותיה הרבות – פעמים רבות ובגונים רבים.

גם בתוכנו המחשבתי של הפרק וגם ברוח השירה הדובבת אותו, אפשר לציין צדדים הרבה.

אשר לתוכנו, ברצוננו לציין בראש ובראשונה כי הוא משמיענו מחשבות לא רק על בריאת העולם, הבריאה הברואה בחכמה, הבריאה המגוונת ביותר, התכליתית כל כך, התואמת כל כך בחלקיה השונים. ובכן לא רק בריאת הבריאה, אלא אף קיום הבריאה, הקיום המתמיד, הבלתי פוסק, החוזר חלילה, הממשיך המתחדש.

אשר לבריאת הבריאה, כבר עמדו מפרשים רבים על כך כי בשירנו נותנת הדיה פרשת הבריאה בספר בראשית. אם כי משוררנו, אינו כפות בכל פרט לסדר. בעיקר נציין כי האדם מופיע בשירנו מוקדם הרבה יותר מאשר בפרשת הבריאה וסטיה זו אינה מוקשה בעינינו כלל וכלל. כי בעוד אשר גם שם לא נאמרו הדברים בצורה פרוזאית כלל וכלל, אדרבה הדברים אמורים גם שם בלשון חגיגית מאוד, הרי אף על פי כן שם המטרה הנה תאור מעשה הבריאה – ואלו כאן אנו שומעים שירה חופשית על אותו הנושא עצמו, לשם הבעת רגש שמחת הקיום המפעם כל יצור ביצירה. אך יתכן כי חשוב עוד ציון ההבדל, שבעוד אשר שם הכונה היא למעשה בריאת הראשית, הרי כאן רק בהתחלה מדובר על יצירת העולם וכל אשר בו, ממנה אנו עוברים להתבוננות בקיום העולם בחסד הבורא ובאהבתו. אחד העיקרים הגדולים ביותר המבוטאים בשיר גדול זה, הרי זו ההכרה שנתנו לה בטוי מחשבתי ברור בתפילתנו: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". ובעוד מקום: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית". וכבר העיר ר' זאב יעבץ כי זוהי גם הרגשת הנביא באמרו (בפרק ס"ו בספר ישעיהו): "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני" - - ושם פרש הרד"ק: "קראם חדשים, כי הם עומדים בחדושם ולא יבלו, כשם שהיו ביום שנבראו כן הם היום וכן יהיו."

אמרנו: בריאת העולם וקיום העולם וחדוש העולם, התחדשותו בכל יום תמיד. אכן פסוקים רבים בשירה גדולה זו מדגישים את הגלגל החוזר, חוזר ואינו פוסק. בעיקר מודגש ומורגש דבר זה בתאור היום והלילה והזריחה המחודשת לאחר הלילה. הנה אנו מתהלכים בפסוקים המרכזיים לאור היום הבהיר ונזכרת עבודת האדם, אך בפסוק יט נזכר בהדגשה הירח: "עשה ירח למועדים". דרך אגב נעיר כי נזכר כאן הירח לפני השמש, לפי התפיסה הישראלית, והשמש נזכרת בירידתה בשקיעתה, "שמש ידע מבואו". ובפסוק הבא הדגשה יתרה: "תשת-חושך ויהי לילה" – ובפסוק כב שוב זריחת החמה! ומסתתרים כל חיתו יער, אל מקומות בלתי נראים – "יאספון ואל-מעונותם ירבצון". ושוב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי-ערב". יציאת האדם לפעלו מדגישה את ההתחדשות וההזכרה המידיתץ של הערב – מעלה שוב את המחזוריות.

אכן מיד לאחר התבוננות זאת של החיים הבלתי פוסקים, החוזרים ומתחדשים ברצון הבורא – באה הקריאה הנרגשת שהיא גם מסכמת ומרכזת: "מה-רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית". אם במחציתו הראשונה של הכתוב – "מה-רבו מעשיך ה'" – הועלתה שוב הבריאה המגונת כולה – הרי בהכרזה "כולם בחכמה עשית" אנו נרמזים על הקיום המתמיד ועל החכמה העליונה המתגלה בהרמוניה שבטבע, שיצורים רבים שבה חיים זה על יד זה ומשלימים זה את זה ולעתים משרתים ומקימים זה את זה ומגלים כולם תכנית אחת ומטרה אחת ואחדות אחת בכל יצירתו של הקב"ה.

יש עוד לציין, כי רעיון זה של קיום בלתי פוסק וחוזר חלילה שראינוהו מרומז בצידו את היום ואת הלילה ואת היום הצומח מחדש מתוך החשכה, יש מי שרואה אותו אמור במפורש ובאופן נמרץ יותר, אף במובן מקיף יותר – בפסוקים כט-ל המדברים על הגויעה-המות ועל ההתחדשות החיים החדשים הצומחים ועולים. לאחר שנאמר:
"תסתיר פניך יבהלון
תוסף רוחם יגועון ואל-עפרם ישובון" –
נאמר:
"תשלח רוחך יבראון
ותחדש פני אדמה"
למלים "תשלח רוחך" – מוסיף רש"י: "בתחית המתים". ר' אברהם אבן עזרא, המביא גם דעה זו, אומר: "וחכמי התושיה אומרים כי הכללים שמורים והפרטים אובדים. וטעם יבראון – אחרים". הרד"ק, המזכיר אף הוא בארוכה ענין תחית המתים, מסיים בדברים דומים לדברי ראב"ע: "ויתכן לפרש הפסוק הזה על כל החיים, ולא על האדם לבד, ויהיה פרוש 'תשלח רוחך יבראו' – אחרים, כי ימותו אלה ויוולדו אחרים תחתיהם, וכן כתוב (בקהלת) 'דור הולך ודור בא', כי הכללים עומדים והפרטים אובדים, ואמר 'ותחדש פני אדמה' על הנולדים שיבואו חדשים לעולם".

ציינו עתה: מעשי בראשית, קיום העולם, ההרמוניה בבריאה, מחזוריות החיים. אך עלינו להדגיש עוד דבר, שבעצם אינו חדש ואינו נוסף, אדרבה הוא כלול, הוא אחוז ודבוק ברעיונות אלה שכבר ציינו אעפ"כ עלינו להדגישו. כונתנו לזה, כי כאן צוירה ותוארה בקוי חיים נמרצים אותה פלוסופיה דתית של קדמונינו, על הארת פני ה' המביאה תחיה ופריחה. ועל הסתרת הפנים – שהיא סלוק השפע המתמיד הפסקת יניקתו של אדם ממקור הנצח – ופרושה כמישה, גויעה וכליון. בבוא המשורר לדבר על המות, על הפסקת כל אותם החיים הרוחשים אשר צייר ביד אמונה, אינו מספר ואינו מתאר את המות, על אחת כמה וכמה לא את מעשי ההמתה, לא את גזר הדין ובודאי לא את ההוצאה לפועל. לאחר הציורים המלאים חיים: "תתן להם ילקוטון, תפתח ידך ישבעון טוב" – נאמר: "תסתיר פניך – יבהלון, תוסף רוחם יגוועון". הסתר פנים זה, הנזכר בדברי משה האחרונים בפרשת "וילך" ואף בשירת "האזינו", היה למושג בפלוסופיה הדתית. מושג מחשבתי זה שעצם יסודו בתמונה מן החיים – קם בשירנו זה לחיים מצוירים בידי צייר אשר אצר כח לצייר לנגד עינינו חיים גדולים.

ולבסוף ברצוננו לנסות לנסח את הרעיונות אשר ציינו נסוח חדש בשלשה פרקים עיקריים: קודם כל מורגשת בשירנו הגדול שמחת תפיסת הטבע, אולי מוטב לומר תחושת הטבע של המשורר; שנית, תפיסתו את הבריאה כאחדות אחת הרמונית ביסודה; והשלישית, תפיסת תלותה של הבריאה בבורא, תלות מתמדת ובלתי פוסקת.

עד עתה פנינו להיקף המחשבתי של הפרק, אך יש גם לנסות לברר לעצמנו את המהות השירית הרגשית לא להתבונן רק ב"מה" אלא אף ב"איך". שומה עלינו לתפוס את ההתאמה של התוכן המחשבתי עם הלבוש הפיוטי.

ובכן, בעצם ברצוננו לומר על צורת שיר גדול זה, רק דבר פשוט אחד, שכגודל הנושא וכרוב רוממתו ועמקו והיקפו הקוסמי – כן רבה פשטותו ובהירותו ותמימותו. ככל היות השקפת העולם שבשיר מעמיקה ומרוממה, כי פשוטות וברורות המלים אשר נבחרו להשמיע פלוסופיה זו, שאיננה פרי ספיקולציה מחשבתית, אלא פרץ רגשות של האדם התמים עם אלהיו ועם עצמו, והוא מודה לאלהיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל תנועה שלו ובכל נשימת אפו. כל עצמותיו וכל עצמותו תאמרנה ותקראנה ותכרזנה: "ברכי נפשי את ה'". ו"מה-רבו מעשיך ה'! כולם בחכמה עשית"! ותפרצנה מפיו הקריאות-הברכות: "יהי כבוד ה' להלם, ישמח ה' במעשי!" הפסקים אשר הבאנו זה עתה הם מן הפסוקים המרוממים ביותר בספר תהלים ובתנ"ך כולו – ומה רבה פשטותם! מה רבה בהירותם! "לשון בני אדם". שאין בה אף מלה אחת בלתי רגילה. דומה כי כל המלים הללו וכל צרופי המלים שהבאנו זה עתה מצויות או יכולות להיות מצויות אפילו בלשון הדבור. בכל אופן אין אף אחת מהן מסוג המלים המליצות הבאות רק בשירה. וזה בדרך כלל אופי לשונו של כל הפרק כולו, אם כי פה ושם נמצא עתיד מארך או קשוטי לשון קלים אחרים. אך לא רק הלשון פשוטה ובהירה. פשוטה ובהירה גם דרך ההבעה, פשוטים ובהירים הדמויים שאינם מרובים בפרק גדול זה: "עוטה-אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה"; "תהום כלבוש כסיתו". במרכזו של הפרק מועטים ביותר הדמויים. באים דברים ישרים וישירים בלי כל קשוט – והם הם הפעם השירה הגדולה ביותר:

"משלח מעינים בנחלים... עליהם עוף-השמים ישכון... מצמיח חציר לבהמה... ויין ישמח לבב-אנוש... ישבעו עצי ה' ... אשר-שם צפרים יקננו".

כל אלה משפטים בהירים וישירים. לעתים יסתתר בפרק משל צנוע ופשוט שאינו מכריז כלל על עצמו כעל משל ודמוי, והוא ספק דרש וסמל ספק פשט פשוט.

הנה אנו מוצאים, לאחר המלים הפשטניות "כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו", גם את המשפט "תתן להם ילקוטון, תפתח ידך ישבעון טוב". המשפטים הללו מוסיפים תמונות שיש בהן משהו משום משל אם כי אינן רחוקות מן הנמשל. זו המלה האחת "ילקוטון" – במשפט "תתן להם ילקטון" – מעלה ציור עממי המראה את ה' כיצד הוא מכלכל בחבה את כל העולם כאכר זה המכלכל את יוניו ואת תרנגוליו אשר יחפזר להם גרעיניהם. ואעפי"כ, העממיות והאינטימיות הנותנות אותותיהן בציורים כאלה כגון "תפתח ידך" – אינן מפחיתות מן השגב שבהמנון, שהנהו בפועל ממש חובק זרועות עולם והוא מכיל את ראיתה של היהדות את בורא העולם ואת הנהגתו את העולם.

והנה מסתתר משל מסוג אחר בפסוק כא: "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם". צרופם של שני המשפטים הללו בפסוק אחד בהקבלה, מעלה את שאגת האריה למעלת תפילה. אנו שומעים מפי בעלי החיים רק את השאגה, את הצעקה, את הנעירה ואת הצהילה. אולם משורר גדול זה יודע כי בכך מבקשים הם מאל אכלם. אנו נטינו להתרברב במקצת ולחשוב כי רק אנו יודעים סוד שיח שפיכת לב לפני הקב"ה ושטיחת בקשותינו אליו. משורר כביר זה יודע כי גם האריה בעל תפילה הנהו. כל יצור בעולם מכון לבו אל רבונו של עולם ו"הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם". ותפילה כבירה זו הפורצת מלוע האריה – שבעתים אדירה ואיומה תראה בעינינו ותשמע באוזננו כשהיא מצוירת על רקע האפלה האופפת שמים וארץ אשר צוירה בפסוק הקודם, היודע אף הוא להעלות תמונה גרדיוזית במלים ספורות: "תשת-חושך ויהי לילה, בו-תרמוש כל-חיתו-יער". ציור-לילה זה כשהוא לעצמו כביר הוא, אם כי פשוט הוא, ולא נטול על עצמנו לבאר פרטיו. אך לעניננו נאמר, כי מאחר שפסוק זה מסיים ב"כל-חיתו יער", ומיד אחרי זה מופיעים הכפירים השואגים לטרף הרי הם מופיעים כשליחי-צבור של כל חיתו יער. ולא חיתו יער לבד אלא גם יותר מזה.

אם במשל הקודם, בו נמשל הקב"ה כביכול לאכר המלקט את יוניו ואפרוחיו, נמשל העליון התחתון, הנשגב בפשוט, הרי במשל השני שהבאנו ישנה מעין העלאה של החי לדרגת המדבר. העיקר הוא שבשני המקרים נוספו ציויות וחיוניות ובהירות.

אמרנו: משלים צנועים, מסתתרים ללא גבוב מלים, ללא הכרזה על משל. כדברים האלה יש לומר גם על הבנין המחושב של השיר כולו: בנין מחושב להפליא, אך תכניתו נסתרת. העיקר הוא ההמשך הטבעי, המעבר הקל והטבעי והעקבי מענין לענין. כי אחת המגמות העיקריות בשיר גדול זה היא להראות את האחדות בבריאה ואת חיי הברואים זה על ידי זה, לפעמים כשמלימים זה את זה ולפעמים כמקימים זה את זה.

הנה כי כן יש לשים לב שבפסוקים הראשונים, לאחר העלאת שם ה', גדולתו והודו והדרו, אנו רואים השתלשלות אטית, שלא לומר ירידה אטית מהעולמות העליונים שבעליונים ועד זה הכדור שעליו אנו מתרוצצים.

לא נוכל לסמן בבהירות את שלבי ה"ירידה" הללו, כי כאן דרושה זהירות גדולה, כי יש כאן משום מעשי מרכבה ומעשי בראשית כאחד, שכידוע אין דורשין בהן ולא רק שצווית לא לדרוש בהן אלא שאין אנו יודעים לדרוש בהם. אעפי"כ הרי אנו רואים כי בפסוק א מופיע שם השם פעמים ושלש והפניה אליו בנוכח כביכול: בפסוק ב מופסקת בפניה בנוכח ועינינו מפנות לאור ולשמים שהם שלמותו כביכול ויריעתו. בפסוק ג – המים העליונים העבים וכנפי הרוח; ובפסוק ד נזכרו מלאכיו ומשרתיו, שאנו יודעים אותם, כביכול, כעולים ויורדים. עד שאנו מגיעים בפסוק ה' לארץ אשר יסד על מכוניה בל תמוט עולם ועד. ואם עד כאן היתה שלשלת כביכול מלמעלה למטה, נראה מכאן ואילך שלשלאות מקשרות את כל היקום, הדומם הצומח החי והמדבר, והבלט יבליט המשורר לנגד עינינו את הקשרים בכל חלקי הבריאה, בכל יצורי תבל. מתאור ה', או נכון יותר מתאור לבושו של ה', הוא האור, עברנו אל השמים ומן השמים אל המים העליונים, ומיד כשאנו מתחילים להלך על כדור הארץ נראה את המעינות המשקים חיתו שדי ואת הגשם המשקה הרים, וההרים מצמיחים אכלו של אדם וגם עצים וארזים אשר נטע ה' ועל העצים תקננה צפרים. ועדין לא הצבענו על כל הקשרים וגם באלה שהזכרנו לא דיקנו ורק את הרושם הכללי רצינו לתאר.

וכך הוא נותן בלבנו במלים ספורות את היום ואת הלילה, את יומו של עולם ואת לילו של עולם. ואנו רואים ומרגישים כי כל זה לא רק נוצר בדבר ה', אלא גם חי ומתחדש בזרוח עליו אור ה'. ואנו שבים עוד הפעם להדגיש את אשר כבר הדגשנו כי עיקר העיקרים בפרק הוא שהוא ממחיש כאן לנגד עינינו את אשר אנו אומרים בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית".

כך נתלכדו כאן השגב והפשטות לאחת היצירות הגדולות ביותר אשר הביעה פעם רוח אנוש מורחה ברוח הקודש.

ולא עוד אלא שעלינו להדגיש, שישנו כאלו יחס בין גודל הנושא ורוב רוממותו ועמקו ובין הפשטות והתמימות שבהבעה. רגילים לקרוא לכך בעולם המחשבה החשבונית "יחס הפוך", אולם כאן אנו לומדים שזהו היחס הישר והישיר. על הדברים הגדולים ביותר אפשר לדבר דוקא במלים הפשוטות ביותר.

ציינו את זו היכולת הכבירה לרמוז לנו במלים בודדות בחצאי פסוקים, ענינים כה כבירים כמו יום ולילה, שמים וארץ, ים ויבשה, ועל הכל: הבורא ובריאתו. דברים אלה לא נזכרו סתם. להזכיר נושאים כאלה במלים בודדות יכול כל אדם. הנושאים האלה הועלו כאן לנגד עינינו, צוירו כאן. יתכן שמותר לנו להעיז לומר שלפעמים גם הושמעה כאן מנגינתם. באמר המשורר "תשת חשך ויהי לילה" – הראה לנו את הלילה ולא רק הזכיר אותו בלבד. כיצד עשה זאת? מי יודע! אולי על ידי בחירת המלים המוצלחות, אולי על ידי תוספת הקו "בו תרמש כל היתו יער". זהו המפליא בכח ציורו של ציר גדול, שבקוים מועטים ובלתי מבליטים את עצמם, אך קוים כנים וקולעים, יעלה תמונה לנגד עינינו. וכבר רמזנו לכמה תמונות גדולות אשר נרמזו לנו, ואפשר היה להוסיף כהנה וכהנה. תמונה שלמה רמוזה בפסוק ובחצי פסוק, כגון "ישברו פראים צמאם", כגון: "עליהם עוף-השמים ישכון מבין עפאים יתנו-קול"; או: "ויין ישמח לבב אנוש", או "חסידה ברושים ביתה"; או: "הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים". אך אם נבוא לפרט עלינו לקרוא את כל הפרק.

אך הרי כבר אמרנו, כי מלבד התוכן שישנו בכל פסוק, אולי נכון יותר לומר: הציור שבכל פסוק והמוסיקה שבכל פסוק והלך הנפש שבכל פסוק – יש היקף גדול באחדות כולם ובשלובם, בזה הבניין השלם בעל התכנית המחושבת, אם כי נעלמת במקצת מהענין השטחית.

ביחס לתפיסת תכנית מחושבת זו, הוצעו הצעות שונות. הוצעה גם הדעה לחלק את הפסוק לקטעים וקטעים סימטריים דוקא, ושבעה קטעים דוקא – רמז לשבעת ימי הבריאה. לצערנו לא נוכל לקבל בלב שלם הצעות כאלה, כי רובן הצריכו נתונים מסוימים בטכסט, השמטת פסוקים מסויימים, חלופי מקומות של פסוקים וכיוצא בזה. מי שאינו רוצה לעשות בשירה עתיקה זו כאדם העושה בתוך שלו, צריך להשלים עם העובדה שלא יוכל לגלות סימטריה הנראית בעיניו כאידיאל. שהרי מאד יתכן שמה שהוא בעינינו אידיאל, לא היה במגמתו של המשורר הקדום. הן אנו צריכים להודות שאין יכולתו יכולתנו – למה נחשב כי מדותינו מדותיו?

הנה ברצוננו להראות על קו אחד, שהוא תנ"כי-אפיני, ואינו ממדותיה של השירה המודרנית. שירת התנ"ך אוהבת את ההקבלה, אך הפעם אנו מכוונים לא להקבלת מלים מצומצמת בתוך צלעות הפסוק האחד, כונתנו להקבלה מקיפה יותר, הקבלת ענינים. מדותיהן של הקבלות כאלה שונות. יש וההיקף יהיו ארבע מלים, שתים מכאן ושתים מכאן. יש וההיקף יתרחב, אך לאו דוקא בהיקף חיצוני תואם ומקביל, אלא בהקבלה פנימית, הקבלה של תוכן, כי בשירת התנ"ך – יותר מאשר בשירה המודרנית – התוכן מכריע. כל עצמותה של הדרך השירית התנ"כית בה' הידיעה, דרך ההקבלה, יסודה בתוכן. והנה לפנינו בפרק הקבלה אחת, אשר מצד התוכן יתכן ויש לשני שותפי ההקבלה זכויות שוות – אך מצד ההיקף הכמותי אין כל דמיון ביניהם. כוונותנו להקבלה שהזכרנוה כמה פעמים בדברינו בדרך אגב: יבשה וים. מצד ההיקף החיצוני שונים שני חלקים אלה שוני רב. היבשה ממלאת את חלקו הגדול של הפרק. לפחות "נקצה", כביכול, ליבשה את הפסוקים ה-כד. בפסוק ה' נזכרת בפעם הראשונה הארץ ב"יסד-ארץ על מכוניה" ובפסוק כד באה הקריאה הגדולה: "מה-רבו מעשיך ה' - - מלאה הארץ קניניך", ובכן מ-ה עד כד. ואלו לים נצטרך לתת רק את שני הפסוקים כה וכו. אך אין ספק כי "זה הים גדול ורחב ידים", בא לא כאחד הפרטים בציור הגדול, אלא כחלק מקביל, אעפ"י שהקדישו לו מלים מועטות. ראיה מכרעת לכך הרי היא אותה הקריאה המסימת ומסכמת את כל אשר ביבשה: "מה רבו מעשיך ה' – כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך", אכן, לאחר שבא החלק השלם המקביל הזה על הים אשר בו "רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". ו"שם אניות יהלכון" ושם הלויתן, זה היצור הכביר אשר זכה להזכר במיוחד – אחרי החלק הזה בן שני הפסוקים, בא חלק המכיל והכולל את הכל, וגם את אשר בים וגם את אשר ביבשה:

"תתן להם ילקטון
תפתח ידך ישבעון טוב".

ומדובר אח"כ גם על גויעה ועל שיבה אל עפר ועל חדוש פני אדמה ועל בריאה חדשה.

הנה כי כן, סימטריה מיוחדת במינה, סימטריה והקבלה פנימית, שאינה חוששת מפני אסימטריה חיצונית.

דוגמא זו צריכה ללמדנו, שלא נרצה לראות בשיבה זו מדות המתאימות דוקא להרגלינו ולתפיסתנו המודרנית. יתכן מאד כי במקום החלוקה החיצונית לקטעים, או בלשוננו היום: לבתים מסוימים – ושירת התנ"ך יודעת על בתים מסוימים! – יש הפעם לעקוב בעיקר אחרי חוט המחשבה העיקרי אשר עליו נחרזים הפרטים הרבים אשר צריך היה להביא בשיר המסתכל בעולם ומלואו והוא מקיף עולם ומלואו. ומצב הרוח העיקרי בהסתכלות זו הרי היא האופטימיות. הבריאה, בביאת הבורא היא, ממילא יש לה תכנית ויש לה תכלית ויש לה קיום ויש לה המשך ויש לה תקוה.

אכן בכל השירה הגדולה הזאת יש רק דיסוננס אחד, בסופה, שעה שהוא מזכיר את החטאים. החטאים אינם מתאימים לעולמו זה של הקב"ה, התכליתי כל כך, ומתואם כל כך, ולפיכך הוא מבקש, הוא מקוה כי "יתמו חטאים מן-הארץ ורשעים עוד אינם". בכך השמענו גם את תורתו המוסרית, כי עולם זה לטוב נברא, והרע אינו אלא יוצא דופן, כשם שרמז לנו בדרך אגב מבלי להרבות דברים, כי העבודה עבודת האדם, אינה משהו שצריך לתפסו כהכרח אלא ככרכה. גם כיתרון של האדם על כל החי. אף כלל גדול זה הוא אחד הדברים שאינם מבליטים עצמם בפרק ואינם מכריזים על עצמם בקולי קולות, אבל הם גלומים בתוכו והם נכנסים גם לתוכנו כשקוי הטוב, שקליטתו קלה ורושמו רב מאד.

ובהתקרבנו לסוף עיוננו בפרק, היינו רוצים לציין עוד הפעם את מצב הרוח המופלא שבשיר הזה, המלא שמחת החיים ואהבת ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", תפלה מיוחדת במינה זו, דומה כי ניטיב להסביר לעצמנו את הפשטות ואת הגדלות שבה, בזכרנו את הספור העממי על הבעש"ט ובתו אריל. החסידים יודעים לספר, כי פעם אחת ביום הכפורים, בעת תפלת נעילה, כשכל יהודי היה עומד באימה וביראה ומתפלל בבית הכנסת, היתה אדיל בת הבעש"ט יושבת בבית ומשחקת עם ילדה, שזה עתה קם מחליו. רוצה אף היא להתפלל, אבל השובב אינו נותן, מתפרק הוא עליה ומחבק ומלטף אותה. ורגשי אושר תקפו את האם ומפיה פרצה תפלה קצרה: "אבינו שבשמים! יהי רצון שתשבע נחת מבניך אתה, כמו שאני שבעה נחת מבני אני". והחסידים יודעים לספר, כי הבעש"ט ראה כי מלאך זך נשא תפלה זו למרום ועלה בראש בכל המלאכים הקושרים כתרים לקב"ה מתפלותיהם של ישראל. דומה כי ספור מופלא זה, שהוא אחת ההסברות הנאצלות למהות התפילה, שעיקרה לא בשגב המלים, אלא בפשטותן וכנותן ובנביעותן מן הלב – יסודו בקריאתו של משוררנו: "ישמח ה' במעשיו!". אבל מצד שני עשוי הספור הנאה הזה לשמש פרוש לפסוקנו המופלא, אחת האבנים היקרות ביותר בכתר זה ששמו "ברכי נפשי".

אכן אף חכמי הדרש מצאו לנכון להבליט לפי דרכם – את יחוסו של שירנו הגדול ואת מעלתו המרוממה. אנו מוצאים בתלמוד, במסכת ברכות דף ט' והדברים חוזרים במדרשים אם כי בשנויים – "אמר ר' יהודה בריה דר"ש בן פזי: ק"ג פרשות אמר דוד ולא אמר הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים: שנאמר 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללויה". וישנו בתלמוד ברור אם למנות עד כאן ק"ג פרקים או ק"ד ולא נכנס עתה לענין זה. גם לא נדגיש עתה במיוחד את הרעיון "הללויה" נאמר – לאחר הראיה במפלתן של הרשעים. אך ברצוננו להדגיש כי הבלט הבליטו בכך חכמים את העובדה המענינת, כי הקריאה "הללויה" המופיעה בתהלים כ"ד פעמים, מופיעה בפעם הראשונה בסוף פרקנו. הפרק הבא יסיים אף הוא ב"הללויה" והבא אחריו יפתח ויסיים ב"הללויה". (יש לשים לב שהשרש "הללו" גם בצורות אחרות מופיע ברובו בסופו של ספר תהלים). מצב רוח מרומם זה, אשר בו הושרה ונזדמרה התהילה הגדולה והטהורה, העלתה את הקריאה הגדולה אפינית לתפילת ישראל – הללויה.

הערת שוליים:
* [ועי' ברכות י'; ויקרא רבה, ד', ז').

ביבליוגרפיה:
כותר: תהילים פרק קד
שם  הספר: פני ספר תהלים
מחבר: מלצר, פיבל
תאריך: תשמ"ג
בעלי זכויות : מוסד הרב קוק
הוצאה לאור: מוסד הרב קוק
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית