כמו בסיפור המקראי, שרה בציור זה מבוגרת, צוחקת ומציצה מפתחו של אוהל. אבל פן מצליח להעביר תחושת חיים ונוכחות של הדמות המתוארת, בעזרת גופה הכבד והבעת הפנים החיה והאמינה שלה. אם לא היינו יודעים שזו שרה, היינו יכולים לראות את הציור כתיאור של דמות מתקופתו של אבל פן, ואכן אבל פן תיאר בציוריו את הדמויות כדמויות בנות-זמנו. מעבר לתיאור האמין של פני הדמות, אבל פן מתאר גם את הלבוש והתכשיטים המזרחיים באופן מפורט ואמין.
אבל פן מתאר את פניה של שרה כבעלות נפח, ידה מצויה במישור קרוב יותר אלינו ומטבעות כיסוי הראש שלה יוצרות צל על פניה: כל אלה הן דרכים ליצירת תלת-ממד בציור. לצד זאת, הוא יוצר בציור אזורים שטוחים, שאינם יוצרים תחושה שאנו מתבוננים בדימוי תלת-ממדי: התבוננו בחלקו התחתון של גופה של שרה – בגדה נראה ככתם צבע שטוח המבטל את התלת-ממד של שאר גופה; התבוננו בשני משטחי הצבע הגדולים – הכהה מימין (המתאר את פנים האוהל החשוך) והבהיר משמאל (המתאר את הבד ממנו עשוי האוהל) – הם נראים כמשטחים מופשטים הניצבים זה לצד זה.