השימוש בעדשות זכוכית קמורות וקעורות, להגדלת מראה העצמים, הביא למהפכה מדעית, הואיל וסוף סוף היה אפשר לראות דברים, שקודם לכן היו קטנים מדי או רחוקים מכדי לראותם בעין בלתי מזוינת. הן המיקרוסקופ והן הטלסקופ היו תוצרי מהפכה זו. המיקרוסקופ, מכשיר לראיית עצמים זערורים, נוצר, כנראה, לראשונה, כהתפתחות ישירה מן העדשות ששימשו כמשקפיים. בשנת 1590, בנו זכריאס יאנסן (1580-1638) ואביו את המיקרוסקופ הראשון בהולנד, אף שאת מכניזם המיקוד הראשון פיתח קאמפיני באיטליה, בשנת 1668.
המדען ההולנדי ובונה המיקרוסקופ אנטון ואן לובנהוק (1632-1723), היה הראשון שהשתמש במיקרוסקופ לחקר חיידקים, בשנת 1660. המיקרוסקופים שלו, שהיו בעלי כוח הגדלה של עד 270, נחשבו על ידי רבים כטובים ביותר בזמנם לחקר מיקרואורגניזמים ותאי דם אנושיים. את המיקרוסקופ האלקטרוני, מכשיר לבחינת עצמים קטנים בגודל מיליונית
המילימטר, על ידי שימוש בתכונות הגל של האלקטרונים, תכנן הנס בוש בגרמניה, בשנת 1926. המצאתו של בוש מבוססת על מחקר תיאורטי, שערך ארנסט אבה (1840-1905) בשנת 1873 , ואחר כך שוכללה על ידי ארנסט רוסקה ומקס קנול במכון הטכני בברלין, שם בנו את המיקרוסקופ האלקטרוני השימושי בשנת 1933.
