עמוד הבית > מדינת ישראל > כלכלה עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדיניות חוץעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > כלכלה, חברה ותרבות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים


תקציר
במארס 1952 נחתם הסכם שילומים בין ישראל לגרמניה. בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם עורר ויכוחים נוקבים, עד כדי מעשי אלימות בכנסת ובציבור הרחב, בין המתנגדים לקבלת השילומים מהגרמנים לבין המחייבים את קבלתם.



השילומים מגרמניה
מחברים: חיה רגב; ד"ר אביגיל אורן


צרכים כלכליים והתמודדות עמם (1949)

כאשר קמה המדינה, הייתה הארץ במצב של מלחמה. ולמצב הזה היה גם היבט כלכלי: הצורך לרכוש נשק ותחמושת ולשלם דמי מחייה לחיילים ולמשפחותיהם, לספק לאזרחים שירותים בסיסיים, ובהם חינוך, בריאות וסעד, וכן לקלוט, במהלך המלחמה ואחריה, את העולים שבאו ארצה בגלי העליה (1948-1951).
ההוצאות על ביטחון, על שירותים לאזרחים ועל קליטת העולים הותירו את המדינה כמעט ללא אמצעים לקיומה.

כיצד התמודדה המדינה עם הגידול באוכלוסיית הצרכנים וכיצד הבטיחה להם שירותים בסיסיים?תחילה נקטה הממשלה מדיניות של פיקוח הדוק על דרכי הצריכה של הציבור. אותה מדיניות, שהתבטאה במשטר צֶנַע, התבססה על ההכרה שיש להבטיח צורכי יסוד לכול. אך בעקבות ביקורת על משטר הצנע צמצמה המדינה, מאז שנת 1952, את התערבותה הישירה בכלכלה.

מה היו המקורות להכנסות המדינה? ההכנסות באו הן ממסים, והן ממלוות שנתנו למדינה הממשל האמריקני ויהודי התפוצות, וכן ממענקים ומכספי השילומים מגרמניה בשנים 1952-1953. באותן שנים חלה התפתחות חיובית במצב הכלכלי: התעשייה החלה להתבסס, ההוצאות על העלייה הצטמצמו, כי מספר העולים קטן, והוחל בתכנון כולל של ההתיישבות.

בן גוריון על הסכם השילומים (ינואר 1952)

ב-6 בינואר1951 הגישה ממשלת ישראל לארבע המעצמות (ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת) איגרת בנושא פיצויים והחזרת רכוש שגרמניה חייבת ליהודים.
קביעת השילומים הייתה מבוססת על שתי הנחות יסוד אלה:

  1. על היותנו מצווים להחזיר הרכוש הנשדד של היהודים ...לא יהיה הרוצח גם יורש.
  2. על מדינת ישראל להציל הרכוש היהודי השדוד למען יישובם וקליטתם של שארית הפלֵטה.

ממשלת ארצות הברית מסכימה לדעת ממשלת ישראל ששום פיצוי חומרי אינו יכול להיות מספיק... אבל היא מציינת... והוא הדין באיגרות של שאר שתי המדינות (ברית המועצות לא השיבה על האיגרת)... שלפי הסכמים מסוימים... אין היא רשאית לדרוש בתקופה זאת מגרמניה פיצויים נוספים, לא לעצמה ולא לאחרים...

דעת הקהל בארצות אלה – גם הכללית, ובייחוד היהודית תתבע תיקון המעוּות... לחץ זה של דעת הקהל הביא את ראש ממשלת גרמניה המערבית להכריז בסוף ספטמבר 1951, כי פשעי הזוועה שנעשו נגד היהודים בימי המשטר הנאצי מטילים על העם הגרמני חובה לפצות את העם היהודי.

©  דברי הכנסת, ישיבה ל"ח. 07.01.1952.

הפגנות בעניין השילומים (ינואר 1952)

חלק מפעולות המחאה נגד השילומים היו הפגנות נגד ההסכם.

"שדה הקרב" לפני בניין הכנסת

במשך שעתיים הפכה אתמול הרחבה שלפני הכנסת והרחובות הסמוכים לה ל"שדה קרב", משניסה קהל של אלפי מפגינים לפרוץ לעבר בניין הכנסת. למשטרה ששמרה בכוחות מוגברים את בניין הכנסת מכל הצדדים, ניתנה פקודה לא לתת למפגינים להתקרב לבניין. [ההפגנה היתה נגד הסכם השילומים.]

מיד לאחר שהמפגינים פרצו את מחסומי גדות התיל והתקרבו לבניין הכנסת החלה המשטרה לזרוק לעבר המפגינים פצצות מדמיעות. הדבר קרה בשעה 5:20 בערך, קהל המפגינים נאמד ב 4,000 עד

5,000 איש, אולם רק כמה מאות צעירים שהלכו בראש ה- הפגנה השתתפו באופן פעיל במאורעות שהתחוללו אחר כך.

©  עיתון הארץ. 08.01.1952.

התנגדויות חירות לשילומים (ינואר 1952)

"הארץ":

©  עיתון הארץ. 1952.

"על המשמר":

©  עיתון על המשמר. 1952.

"הצופה":

©  עיתון הצופה. 1952.

"דבר":

©  עיתון דבר. 1952.

מנחם בגין על השילומים (ינואר 1952)

בוויכוח בכנסת על הסכם השילומים אמר חבר הכנסת מנחם בגין:

"אסיים את דברי במספר פניות. פנייתי הראשונה היא אליך, אדוני בן-גוריון, אני פונה אליך לא כיריב אל יריב – כיריבים תהום בינינו, אין גשר... אני פונה אליך כיהודי ליהודי... לכו אל העם... הרי אין לכם רוב בעניין זה בכנסת. חלק מחברי מפלגתכם מתנגדים...
פנייתי השנייה היא אל חברי הכנסת שנבחרו על ידי אזרחי המדינה הערבים... הבחינו בין זכות פורמלית לזכות מוסרית... זהו עניין שלנו, תנו לנו להכריע בכך...
פנייתי השלישית היא אל חברי המפלגות הדתיות... הלכתם אל העם בבחירות בשם דת ישראל, בשם תורת ישראל... מה לתורת ישראל ולמשא ומתן עם עמלק... "ומלחמה לה' בעמלק מדור לדור"... הרי אשתקד על גיוסן של בנות דתיות התפלגתם ועל זה לא תהיו מוכנים להשיב לא?"

©  דברי הכנסת, ישיבה ל"ח. 07.01.1952.

רגע אחד בויכוח על השילומים (ינואר 1952)

מחוץ לכנסת התרחשו התפרצויות אלימות ובכנסת אירעה תקרית בין דוד בן-גוריון למנחם בגין, וכך היא תועדה בעיתונות ב-8 בינואר 1952:

"... מאמציו של מר סרלין עלו בתוהו כשהערה של מר בגין – שכינה את ראש הממשלה "חוליגן" – הביאה לידי התפרעות חמורה ביותר מכל צד."

©  עיתון הארץ. 08.01.1952.

"... בגין המשיך תוך צעקות הדדיות, ולפתע התפרץ בן גוריון בצעקה כלפיו: "מי שלח את החוליגנים?" בגין ענה לו: "אתה חוליגן."

©  עיתון הצופה. 08.01.1952.

"כאשר מ' בגין איים, כי הם לא ירשו משא ומתן עם גרמניה, הטיח ראש הממשלה בפניו: החוליגנים שלך! בגין: אתה חוליגן!"

©  עיתון על המשמר. 1952.

"אחרי י' רפאל ניתנה רשות הדיבור למ' בגין, שדיבר בצורה מסיתה, כפי שלא נשמעה עד עתה בכנסת. בשעת נאומו העליב את ראש הממשלה, היו"ר דרש ממנו להתנצל. כאשר זה סירב, והיו"ר שלל ממנו את רשות הדיבור, ענה על כך בגין: "אם אני לא אדבר איש לא ידבר פה" וסירב לעזוב את הבימה."

© עיתון דבר. 1952.

שיקולים בעד הסכם השילומים (1952)

י' מרוז, שהיה שגריר ישראל בגרמניה בשנות החמישים מסביר את שיקולי ההנהגה בחתימה על הסכם שילומים עם גרמניה:

" 1. לדעתם של אחדים מקברניטי המדינה, ובראשם בן-גוריון, אין להטיל האשם (להבדיל מן השותפות לאחריות) לפשעי הנאצים באורח קולקטיבי-כולל על כל הגרמנים. אילו אימצה לעצמה ישראל גישה זאת, הייתה נכשלת בגזענות. קמה גרמניה "חדשה", אחרת, לאמור הרפובליקה הפדרלית, אשר ממשלתה והעומד בראשה, הקנצלר קונרד אדנאואר, ביקשו לעלות על דרך פיוס.

2. במשולב לכך אין להעלות על הדעת, ששתי המדינות הגרמניות – אשר הוקמו במערב ובמזרח ב-1949, והן יורשותיו הטבעיות של הרייך השלישי – תהנינה מזכות "רצחת גם ירשת". ברור היה לכל, כי שום תמורה, פיצוי וכיוצא בזה לא יוכלו להוות אלא סמל ותו לא; אולם לא נראתה סיבה למחייבים לוותר על תביעת החזרה, של הגזל החומרי העצום, אשר ליווה רצח המיליונים – לא מבחינה מוסרית ולא על רקע צרכיה הכלכליים-כספיים של המדינה, שהייתה נתונה בעיצומה של תנופה רבתי של קיבוץ גלויות ושל קליטתן."

© מרוז, יוחנן. (1988). האם היה זה לשווא? שגריר ישראל בגרמניה מסכם.
תל אביב: ספרית פועלים.

שילומים מגרמניה (מרס 1952)

במארס 1952 חתמו שר החוץ משה שרת והקנצלר (ראש ממשלה) הגרמני קוֹנרַד אַדֶנאוּאֶר על הסכם שילומים בין ישראל לגרמניה.

בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. עקרון מתן השילומים נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה, ובבונדסטאג של גרמניה המערבית הוסכם על כך פה אחד. לחתימה על ההסכם קדמו כמה חודשים סוערים, שבהם התנהלו במרץ ויכוחים נוקבים, עד כדי מעשי אלימות בכנסת ובציבור הרחב, בין המתנגדים לקבלת השילומים מהגרמנים לבין המחייבים את קבלתם.

רבים שללו את ההסכם וטענו שהשילומים הם בבחינת תעודת זיכוי ומחילה לגרמנים על רצח של שישה מיליונים מבני העם היהודי, שאין לו סליחה ומחילה. המחייבים ראו בשילומים חובה שעל הגרמנים למלא מחמת אשמתם ברצח זה. הם ציינו את התרומה האפשרית של כספי השילומים לשיפור המצב הכלכלי של המדינה ולסיוע בקליטת עלייה, ובייחוד את תרומת הפיצויים האישיים, שיינתנו לשיקומם של עולים רבים.

השילומים והתנועה הקיבוצית (1952)

העיקרון השיתופי שבשמו הוקם הקיבוץ הועמד במבחן כאשר הוחל בהזרמת כספי השילומים מגרמניה לישראל.

"חברי המשק, רובם ככולם ניצולי השואה, גילו שיד נעלמה מדרגת את חומרת סבלותיהם וזורעת ביניהם פירוד. דירוג מלאכותי זה, המושתת על תקנות ונהלים סבוכים של אבדן רכוש וסבל גופני, הצטרף לנטייתם של אחדים לקבוע בעצמם דירוג לכאב, ליתמות, לאבדן, כביכול היו חוויות השואה ראויות לקִטלוג ולמידור, בין מי שהצליח לעבור את התקופה ההיא בעירו, תוך קיום כלשהו של שגרת חיים סבירה, ובין מי שנשלחו למחנות הריכוז החשובים באמת, כמו אושוויץ או טרזיינשטאדט. ...

בתנועה הקיבוצית כולה לא היה ספק לאיש, שכספי השילומים שייכים למשק. מי שלא השלים עם ההחלטה – וכאלה היו לא מעטים – ארז את מיטלטליו והסתלק. היו קיבוצים שנטלו את כספי הפיצויים של חבריהם כפיקדון, בהבטחה, כי אם יחליט החבר לעזוב, יינתן לו הכסף. קיבוצים אחרים לקחו את הכסף והִפנו אותו לשיפור רווחתם של כל החברים, כמו לבניית חדרי אוכל או בתי ילדים. מכל מקום, רבים מחברי הקיבוצים מצאו עצמם ניצבים בפני מצב חדש: שוב אין הם חייבים להישאר במשק..."

© גיא, כרמית. (1992). מסע ליד חנה. תל אביב: עם עובד.

מערך השילומים מגרמניה (מרס 1952)

על פי ההסכם בין גרמניה לישראל, שנקבע ב-1952, היתה גרמניה אמורה לשלם את השילומים בסחורות בסך 822 מיליוני דולר במשך שתים עשרה שנה על פי החלוקה הבאה:

הכנסות המדינה העיקריות מגורמי חוץ (1955)

נתונים על הכנסות מדינת ישראל, נוסף על מסים ומכסים ששילמו אזרחי המדינה, בשנת 1955 (מיליוני דולרים)

©  השנתון הסטטיסטי לישראל.(1956).
מדינת ישראל. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

 



אל האסופה הקמת המדינה ושנותיה הראשונות3

ביבליוגרפיה:
כותר: השילומים מגרמניה
שם  התקליטור: הקמת המדינה ושנותיה הראשונות
מחברים: רגב, חיה ; אורן, אביגיל (ד"ר)
תאריך: 1995
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים; אוניברסיטת תל אביב. בית ספר לחינוך. המעבדה לטכנולוגית ידע
הערות: 1. ריכוז פרוייקט: חיה רגב, מנהלת אגף לימודי חברה, האגף לתכניות לימודים, משרד החינוך התרבות והספורט.
ד"ר אביגיל אורן, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב.
2. אפיון הסביבה הלימודית ופיתוח קובץ מידע: ד"ר אביגיל אורן, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב.
3. ייעוץ מדעי: ד"ר נתנאל לורך, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. ד"ר דן גלעדי, עלייה וכלכלה בשנות החמישים. ד"ר מרדכי בראון וד"ר זכי שלום, מדיניות חוץ ובטחון בשנות החמישים.
4. לאור העלאת החומרים לאינטרנט נוספו קטעי קישור שנכתבו ע"י אלון סילפין.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית