מבלי שנשים לב, ממש מתחת לאפינו, הולכת ומתפתחת תרבות איור על קירות ושטחי ציבור כמחאה פוליטית או חברתית וגם כביטוי אמנותי - תופעת ה"גרפיטי" (גם בארצנו הקטנטונת). כתובות "נ...נח...נחמ...נחמן מאומן" הקלאסיות, מילות הגנאי נגד או בעד פוליטיקאים ואפילו שירה והגיגים מעידים על פריחתה של "אמנות רחוב". אמנות זו היא לא חדשה, בטח לא ברחבי העולם, אבל נראה שמקורותיה הרבה יותר עמוקים ממה שנדמה לנו...
 |
מאיפה זה בא לנו? |
יצר האיסוף והציד, כמו גם היצר לחקור, לעצב ולכייר, היו טבועים באדם מאז ומעולם. האדם שאף תמיד לשמר כל מה שראה והגה. בסוף האלף הרביעי לפני הספירה התחיל האדם בשימוש במערכת סימנים גראפיים לתיאור שיטתי של שפת דיבורו, כדי למסור את הנלמד לזולת (הוא בעצם החליט לרוץ ולספר לחבר'ה מהדורות הבאים אחריו). זה התחיל קודם כל כחריתה, צביעה והטבעה של איורים במערות בהן התגורר, ומשם זה התפתח לפיקטוגרפים, כשכל סימן מציין מילה או הברה עד לסימבולים של ספירה, כתב חרטומים, אותיות המבטאות צלילים ולבסוף האלף-בית הפונטי של עמי הים התיכון. מה שהיום נראה לנו כמובן מאליו הוא תוצאה של התפתחות בת 3000 שנה שהתחילה בשבטים השמיים או הפניקים במאה ה-15 לפני הספירה ונמשכת עד ימינו. בתוך התהליך הזה התרחשו המון מהפכות, כמו הולדת הדפוס והפצת המילה הכתובה בצורה מסיבית באמצעי תקשורת אינסופיים, מה שאנו מכירים היום כ"תקשורת המונים".
|
אז מה זה "גרפיטי"? |
מקור המילה גרפיטי הוא כצפוי מהמילה הלטינית "Graphium" שפירושה "לכתוב", אבל הפירוש הבסיסי שלה הוא איור בחריתה, הטבעה או ריסוס על שטחים, בדומה לכתובות החרותות על קירות עתיקים. למרות שתפקידו המרכזי של ה"גרפיטי" התפתח מאז שנות השישים בארה"ב, הראשונים שעשו בו שימוש היו הארכיאולוגים שתיארו את ממצאיהם על קירות החפירות של פומפיי, מצרים ורומא. במקביל פעילים פוליטיים הביעו את מחאתם נגד המלחמה ע"י ריסוס כתובות, מה שנתן לתופעה אופי מחתרתי. הראשונים להגיע לתודעה הציבורית בצורה נרחבת היו 2 כותבים מפילדלפיה, פנסילבניה, Cornbread ו-Coolearl אשר "הפציצו" (מהמקור בשפת הגרפיטי: Bombing) את כל העיר עם ה"תוויות" (Tags) שלהם. משם, הדרך לפריחת "הפצצת התגים" בניו יורק הפכה להיסטריה ע"י בחור צעיר ומוכשר, נער שליחויות שהסתובב מידי יום ברכבת התחתית וניצל זאת כדי להשאיר את חותמו בכל מקום אפשרי. כינויו היה Taki 183. הוא הפך לאגדה וזכה לפרסום ב-The New York Times, מה שהפך אותו להשראה ל"כותבים" רבים ומוצלחים שבעקבותיו התחילו לעסוק בתחום. לא רק במנהטן, אלא גם בברוקלין ובברונקס נוצרו "צוותים" (Crews) של מאיירים, מה שגרם להתפתחותה של תחרות שכונתית על השליטה במקומות הציבוריים.
|
שנות השבעים - מכתיבה לאיור |
תוצאה ישירה של התחרות העזה בין הכותבים הובילה גם להתפתחויות טיפוגרפיות מרחיקות לכת. התוויות הפכו לאט לאט לגדולות יותר ומיוחדות יותר כדי למשוך תשומת לב וליצור בידול. הכותבים חיפשו שטחי ציבור נרחבים יותר ומצאו מעבר לקרונות הרכבת התחתית וקרונות הרכבות הנעים, את חניוני הרכבות בהם יכלו להתפרע בשעות הלילה המאוחרות אחרי הפסקת פעילות הרכבות. זה הוביל ל"כתובות" מושקעות יותר הנקראות "השלכות" (Throw-Ups), המורכבות מקו קונטור עבה, מילוי צבעוני והצללה לכל אות. האותיות חוברו בצורה כזאת שיצרו יחידה אחת והובילו לסגנונות כתיבה כמו: Bubbke Letters, Broadway Letters, Block Letters, Keaning Ketters שהם עד היום הסגנונות הכי שימושיים של הז'אנר. השלב הבא היה תוספת של חיצים, סלסולים ואותיות מעוותות ומחוברות אחת לשניה, דבר אשר פגע בקריאות אבל הוסיף אופי לכתיבה. זה הפך את הכתיבה לסגנון הנקרא Wild Style Letters. באמצע שנות השבעים התחרות התמקדה בפיתוח עבודות שהן מעבר לכתיבה, וכתוצאה מכך שולבו גם אילוסטרציות, נופים ואפילו קומיקס. עבודות אלו, בשל מורכבותן ורמת הביצוע הגבוהה, נקראות Master Pieces והן התפרסו על שטחי ענק כמו קרונות שלמים של רכבת, קירות ובנינים. לאורך כל השנים הללו התנהלה במקביל מלחמת חורמה בין השלטונות לבין הכותבים המחתרתיים, אשר השחיתו כל חלקה טובה בעיר (לטענת השלטונות). זה הסתיים בניצחונם של השלטונות, ביחד עם מלחמתם בנגע הסמים בתחילת שנות השמונים בעיר ניו-יורק. זו הייתה מכה אנושה לכותבי הגרפיטי ולתרבות שהתפתחה בעקבותיהם וכתוצאה מכך הם התחילו לחפש ערוצים חדשים וממוסדים יותר, כמו גלריות, כדי להתבטא. עובדה זו הובילה להתפשטות האמנות גם מעבר לים, למרות שהיא המשיכה להתקיים גם ברחוב אבל במימדים מצומצמים יותר מבעבר.
|
משנות השמונים ועד היום |
בתחילת שנות השמונים מוזיקת ההיפ-הופ הפכה לפופולרית מאוד ויחד עם הוידיאו קליפים שהציגו את תרבות הרחוב הניו-יורקית, כתובות הגרפיטי זכו להתעניינות מחודשת. דור חדש של צעירים גילו את אמנות הרחוב, זיהו את הפוטנציאל שבה והביאו אותה לשיאים חדשים. סיבובי הופעות של אלילי היפ-הופ באירופה ומעבר לים גרמו להתפשטות האמנות וליצירת קשרים הדוקים בין כותבים אמריקאים ואירופאים. אחד מאותם צעירים מוכשרים שהפכו את הגרפיטי לאומנות בינלאומית הוא Keith Haring האמריקאי, שמתחילת שנות השמונים ועד לשנת 1991 בה נפטר מאיידס, הצליח להצעיד את "אמנות הריסוס המחתרתית" לגבהים ואיכויות שעד היום מרגשות אותנו כל פעם מחדש.
אז בפעם הבאה שתתפסו את ילדכם או אחיינכם משתולל על קירות הבית עם טושים, אנא תנו לו בריסטולים גדולים וכלי כתיבה כדי להתבטא... מי יודע? אולי הוא יגדל להיות אמן גרפיטי בעתיד.
