עולמו של המשחק : פרק א'

מישחקים הם תופעה נפוצה וידועה לכול; בני אדם מבוגרים משחקים, וילדים על אחת כמה וכמה, וכן גם מקצת בעלי-חיים, לפי עדותם של חוקרי ההתנהגות, ולפי ההתבוננות הפשוטה של כולנו. עם זאת קשה מאוד להגדיר מהותו של המישחק; מבוגרים המשחקים יכולים להעיד על כך בעצמם, אך כיצד נדע אם בעל-חיים משחק? גם הגבולות בין מישחק לבין מה שאינו מישחק אינם קלים להבחנה, במקרים רבים.

אחד מחשובי הפילוסופים של המאה העשרים, לודוויג וויטגנשטיין, הראה בדרך משכנעת מאוד כי אין אפשרות להגדיר מישחק בהגדרה כוללת. לכל היותר, כך הוא אומר, המישחקים הם כעין משפחה; אי אפשר להגדיר משפחה מסוימת בהגדרות מושגיות, אך אנו רואים את הדמיון בין בני המשפחה, וכך גם מכירים שמישחק הוא כזה כאשר רואים אותו.

שתי תופעות מציינות את המישחקים, לפחות אלה של בני האדם: רוח המישחק ומבנה המישחק. רוח המישחק היא עליצות, שמחה או שפעת רגשות, המלוות את הפעולה מצד המשחק, כלומר תופעה סובייקטיבית; מבנה המישחק הוא תופעה אובייקטיבית, שאפשר להבחין בה בדרך כלל על-ידי התבוננות - והבעיה מסתבכת משום שאחד משני הדברים עשוי להופיע בלעדי השני.

בסיכום של מחקרים רבים שנערכו בדור האחרון, כולל מחקריהם של האתולוגים החוקרים התנהגותם של בעלי-חיים במצבם הטבעי, נוכל לציין מספר תכונות של המישחקים, שכולן נשמעות תמוהות במקצת.

א. מישחק הוא פעילות, לעתים נמרצת מאוד, שאין לה תוצאות מעבר לה. העדר תוצאות, לפחות תוצאות קרובות ונראות לעין, משמש על-פי רוב כסימן ההיכר העיקרי להבדיל מישחק מפעילות אחרת.

ב. ההנאה המתלווה למישחק אינה נובעת מסיפוק של צורך חיוני, כגון אכילה בשעת רעב או הימלטות מפני אויב. הפעולה עצמה היא הסיפוק של עצמה.

ג. כל המישחקים דומים למשהו שאינו מישחק, ועם זאת שונים מאותו משהו שוני ניכר. אנחנו תמיד משחקים במשהו. זהו איפוא חיקוי; אך חיקוי תוך שינוי.

ד. למישחקים יש כללים ברורים ומוגדרים, לעתים אף נוקשים מאוד, ועם זאת יש בהם חופש רב ומקום לוואריאציות מרובות מאוד.

שתי התכונות האחרונות הן פאראדוקסים של ממש, ועלינו להשלים עם עובדות פאראדוקסליות, שאין להן פתרון בהיגיון הרגיל שלנו.

הוגי-הדעות התייחסו לנושא המישחק משתי נקודות-ראות שונות: מקצתם ראו בו עניין טפל, עיסוק של בטלה, חסר משמעות רצינית. לדעתם מישחק אינו רציני, ולפיכך גם אינו ראוי לטיפול מדעי רציני. בעקבות השקפה זו התייחסו גם פסיכולוגים ומחנכים מסוימים למישחקי הילדים כאל דבר חסר חשיבות בפני עצמו, שאפשר בכל זאת לנצלו היטב למטרה חשובה יותר: למשל, אפשר להשתמש במישחקים כדי לחנך ילדים וללמדם, או כדי לרפא מחלות נפש, או כדי לבחון אפשרויות שקשה לנסותן במציאות, כגון מישחקי מלחמה. כך הופכים פעילות שאין לה תכלית כשלעצמה לפעילות תכליתית.

לעומתם היו הוגי-דעות, ביניהם אפלטון, שראו במישחק את חזות הכול, את עיקרו של האדם, ואף ייחסו לו משמעות דתית.

בשפת יומיום אנחנו נוהגים להשתמש במלה "מישחק" בשני אופנים ראשיים: האחד בא לציין תופעה נבדלת היטב, מוגדרת ומסוגרת, השונה מפעולות הנחשבות רציניות, ובעיקר שונה משני הדברים העיקריים שבחיינו; מן העבודה - מישחק אינו עבודה, ועבודה אינה מישחק; ומן הסיפוק של צורכי החיים, כגון אכילה, שינה, התחממות, ביטחון מפני אויב, ומין. מצד שני בני אדם משתמשים במונח "מישחק" לציון כמה וכמה תופעות שאינן מובחנות עד כדי כך ממהלך החיים ה"רציני": מישחק בתיאטרון, מישחק בכלי מוזיקלי (ברוב השפות האירופיות), ובחיי יומיום מדברים על מישחק התפקידים ועל בני אדם שמשחקים תפקיד בחברה, וכן על כללי המישחק בתוך מוסדות כגון פארלמנט, בית משפט ויחסי אנוש בכלל.

בשני פסוקים במקרא מופיע המונח מישחק בשתי הצורות השונות. בחזון הגאולה של הנביא זכריה נאמר: "כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". (זכריה ח' ג'). לעומת זאת, במשלי פרק ח', דוברת החוכמה אל בני האדם ומתארת את יחסה לאלהים: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום-יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועיי את בני האדם". (משלי ח' ל').

את ההבדל בין מבנה המישחק לרוח המישחק אפשר להדגים יפה בסיפורו של תום סויאר, גיבורו של מארק טוויין: תום נענש על-ידי דודתו והוטל עליו לצבוע גדר ביום שמש נעים, שבו היה מבכר לשחק. צביעת הגדר היא טרדה ועמל - זוהי עבודה. והנה מתקרב חברו בן רוג'רס, נוגס תפוח ומשחק מישחק עירני של "נדמה לי". תום סויאר חושש מפני לעגו על שהוא נאלץ לעבוד, והוא מצליח לשכנע את בן רוג'רס שהוא צובע את הגדר כמישחק להנאתו. אז מבקש בן רוג'רס שיורשה לו לצבוע את הגדר, והוא נותן לו את התפוח בתמורה. הוא צובע את הגדר ונהנה מכך הנאה מרובה. משמע: באותה פעילות עצמה תום סויאר עבד ובן רוג'רס שיחק. האם תום רימה את בן? אכן, הוא רימה אותו בכך ששיקר לו בדבר מניעיו לצביעת הגדר; ואולם, הנאתו של חברו לא היתה פחותה בשל כך, משום שצבע את הגדר כשרוח המישחק מפעמת בו. במקרה קיצוני זה אותה פעולה עצמה יכולה להיות עמל וטרדה, ויכולה להיות מישחק ושעשועים.

אמרנו כי מישחק הוא חסר תכלית. רוב בני האדם אינם מסוגלים לסבול את עצם הרעיון הזה שיש בעולם דבר שאין לו תכלית, וחיפשו את התכלית הנסתרת של המישחקים, אף שאינה גלויה לעין. לרוב אמרו כי המטרה הנסתרת היא לימוד; באמצעות המישחק אפשר לפתח מגוון של פעולות ומיומנויות, שאפשר להשתמש בהן לאחר מכן למטרות רציניות. אנחנו לא נקבל כאן דעה זו ונעמוד בתוקף על ההנחה שיש דברים אשר בני אדם - ואף בעלי-חיים מסוימים - עושים אותם לשמם ולא למען משהו מעבר להם.

אי-הרצון לקבל את הרעיון של חוסר תכלית נובע משלושה גורמים: הראשון, בעולם המערבי שולט מזה כמה מאות שנים הלך-רוח, שאפשר לקרוא לו בקיצור "פוריטאני". הפוריטאנים היו תחילה כת דתית רבת-עוצמה, שראו את החיים כולם בכפופים לרצון האל, ותכליתם עבודת האל וגאולת הנשמה. כל שאר הדברים, ובעיקר עבודה וחיי מין, כפופים למטרות אלו ונעשים למען תכלית שמעבר להם עצמם. גם ההנאה מחיי מין אינה אלא פיתוי למען המשך הקיום, לפי דעה זו. הזרם החילוני שהתפתח מתוך גישה זו מעריך את החיים כעניין רציני מאוד, בהחלט לא הבל ורעות רוח, והרצינות היא תמיד בכך שלדברים יש תכלית. הם אפילו הגיעו לידי תפישה שבני אדם אוכלים כדי שיוכלו לעבוד, ולא עובדים כדי לאכול. על פי תפישה זו מישחקים הם עניין בטל, בזבוז זמן וגרוע מזה, ואפשר לכל היותר להצדיקם בתור מה שנקרא באנגלית recreation, היינו הינפשות, כעין מילוי הסוללות הנפשיות, ובספורט גם הגופניות, למען הדברים הרציניים יותר. גישה זאת שולטת בעצם עד היום, אף כי במאה ה-20 החלה הרוח המתירנית מתקוממת נגדה; אך גם היום רבים הם שדוגלים בכעין פולחן של בריאות, במקום פולחן האל, ומוכנים לקבל דברים רבים ,שנחשבו פסולים בעבר, כמשרתים את הבריאות - ומאידך להמאיס עלינו הנאות רבות שבחיים, שוב בשם הבריאות.

גורם שני לרתיעה מפני רעיון חוסר התכליתיות הופיע בקרב אנשי מדעי החברה בדורות האחרונים. האסכולה הקרויה פונקציונליזם רואה את כל מעשי האדם שלובים זה בזה במערכת אחת, ונחוצים או לשם סיפוק צרכים חיוניים או, ביתר שאת, לשם קיום המכלול החברתי והתרבותי. דיונים רבים הוקדשו לנושאים כמו ריטואלים, ולנושא האמנויות, מתוך מאמץ להסביר את הפונקציה שלהם במערך החברתי - ולא תמיד פונקציה זו חייבת להיות מודעת לבני האדם העושים את הפעולות. לא נתווכח כאן עם תפישה זו, משום שהיא כבר אינה שלטת יחידה במדעי החברה, ואפשר בהחלט בלעדיה.

ברם, יש גישה מדעית פונקציונליסטית שאי-אפשר להתעלם ממנה. לפי תורת האבולוציה של הביולוגיה המודרנית כפופות כל התכונות של בעלי-חיים לתהליך של התאמה בשירות ההישארות בחיים, של הפרט או של המין. הסלקציה הטבעית בוררת מתוך התכונות השונות העשויות להופיע בבעלי חיים את אלה שתואמות את הצורך של האורגניזם להתקיים בסביבה נתונה.

חוקרי ההתנהגות לא מצאו קשר פונקציונלי ישיר בין מישחקים של בני אדם ובעלי חיים מבחינת יצר הקיום, ונאלצו להגדיר מחדש סוגים מסוימים של פעילות. כך נוצר למשל מושג החקרנות (אקספלורציה) - פעילות שאינה סיפוק מידי של צורך פיזיולוגי. לא כל בעלי החיים הם חקרניים, אך זאת בוודאי תכונה התנהגותית של האינטליגנטים שביניהם.

לפעילות המישחקית בבעלי חיים יש בדרך כלל סימני היכר: סימן ההיכר החיצוני נקרא "שדר". מדובר בשדר שבעלי חיים מעבירים זה לזה: פעולה הנראית כתוקפנית, כהזדווגות או כבריחה - יכולה להיעשות בדרך מישחק או חיקוי. ומכיוון שפעולה תוקפנית יכולה לגרום נזק, אומר השדר שיש לרסן את הפעילות כך שהנשיכה תהיה נגיסה והבריחה תהיה רק העמדת פנים של בריחה. אצל הקופים קיימת תופעה, שאם קוף אחד בורח והשני רודף אחריו, כעבור זמן קצר השניים מחליפים תפקידים. פעם סברו שרק אצל בני אדם יש מישחק של תפקידים, אך התברר שגם בעלי-חים מסוגלים לשחק תפקידים, בעיקר של רודף ונרדף.

השדר האומר "זה הוא מישחק" יכול להיות ראייתי או שמיעתי; כלומר קיים פרצוף מישחקי. זהו פרצוף מיוחד של קופים או כלבים לציון מישחק. אפשר לבצע פעולה של כעס, תקיפה או הטלת פחד, ובהבעת פנים לסמן שלא זו הכוונה. התופעה קיימת גם אצל בני אדם, ביחסיהם ההדדיים. בן אדם יכול להעליב את חברו או להכאיב לו ובאותה עת לחייך, ולסמן לו בכך שלא יתייחס לדבר ברצינות, אלא יקבלו כהשתעשעות בלבד.

כמו כן בשעת מישחק משמיעים בעלי חיים קולות שונים מן הקולות שהם משמיעים בעת מרדף. זאבים המשחרים לטרף אינם משמיעים קול, אך כאשר הם רודפים זה אחר זה תוך כדי מישחק, הם משמיעים קולות המהווים את השדר "זה הוא מישחק".

יש חוקרים המשערים, שהחיוך התפתח אצל האדם מהפרצוף המישחקי והצחוק התפתח מהקולות המישחקיים.

פעילות בעלי-החיים המשחקים אינה נותנת סיפוק מידי אך העניין יותר מורכב. ניקח נא רצף פעולות של בעלי-חיים, אצל נמר, למשל. הרצף כולל מארב, מעקב אחרי הטרף, מרדף, זינוק, הריגה ולבסוף אכילה. האכילה היא תכלית כל הפעולות האחרות. כאשר חתול משחק במרדף אחר טרף, הפעולה הסופית, שהיא הסיפוק הקונסומטורי, אינה קיימת - זאת אומרת, המישחק הלא-תכליתי כולל פעולות שנעשות לרוב לשם תכלית, והוא מנתקן מן התכלית, ועושה אותן לשמן. הפעולה של הסיפוק הסופי נקראת סיפוקית (קונסומטורית) והפעולות הקודמות לה נקראות פעולות של תיאבון (אפטיטיביות). המישחק הוא, אם כן, פעולה אפטיטיבית המכוונת לפעולה אפטיטיבית. זוהי פעולה שהיא הסיפוק של עצמה. גם התנהגות חקרנית היא אפטיטיבית במהותה, ויש לה פונקציה ברורה של התמצאות בסביבה. חולדות המוכנסות לסביבה חדשה, אף שיש בה אוכל, בודקות את הסביבה לפני האכילה.

לפעולה זו יש איפוא תכלית, אם כי רחוקה יחסית מעצם העשייה. החוקרים מתלבטים בשאלה אם חקרנות היא משחק, אם המישחק הוא סוג של חקרנות, ואם אפשר להבחין ביניהם בבירור. הדעות חלוקות בעניין זה.

אצל בעלי-חיים קיימת פעולה נוספת הנראית כחסרת סיפוק סופי - הריטואליזציה, כלומר התנהגות טקסית. פעולות טקסיות או פולחניות של בעלי-חיים מתוארות בספרו של קונראד לורנץ "טבעת המלך שלמה", וכן בספרו "על הרע שלכאורה", ששניהם מצויים בתרגום עברי.

קיים כאן רצף של שלוש תופעות: המישחק במרכז, בצד אחד הריטואליזציה ובצד האחר החקרנות. הריטואליזציה מדגישה את הצד הנוקשה, את הכללים הקשוחים שבמישחק, ואילו החקרנות מדגישה את החופש וריבוי הוואריאציות שבמישחק.

לא כל בעלי-החיים משחקים. אף אחד מחסרי החוליות אינו משחק, הזוחלים אינם משחקים, ויש ספק לגבי הדגים. לעומת זאת יש תופעות ברורות של מישחק אצל סוגים מסוימים של ציפורים ואצל כל היונקים. בין היונקים יש הבדלים גדולים מבחינת כמות המישחקים, סוגיהם, משך זמנם ועוד. כל בעלי-החיים המשחקים עושים זאת בעיקר בגיל הנעורים, בניגוד לאדם, המשחק גם בגיל הבגרות. אצל בעלי-חיים מבוגרים מוצאים תופעות של מישחק כאשר הם בשבי או כאשר מדובר בחיות-בית.

במצב הטבעי הגורים משחקים עד אשר הם מתבגרים וחייבים לדאוג לקיומם. יש כאן תופעה מוזרה של הגנה על המישחק. אפשר לשחק רק כאשר אין לחץ של בקשת מזון או סכנת אויב. גם בני אדם משחקים כאשר אין לחץ של משימה שצריך לסיימה בזמן מסוים. המישחק אפשרי למעשה רק בתנאים של חופש מלחצי קיום ומצרכים חיוניים. המישחק כאילו מתרחש תחת מטרייה: הולכים בגשם ולא נרטבים. אין זה שעומדים תחת מחסה המוגן בפני גשם, אלא הולכים בגשם, כל עוד המטרייה שלמה. אדם שעושה חורים במטרייה משחית את המישחק בכך שהוא מאפשר לעולם החיצוני לפרוץ פנימה. כך עושים, למשל, בני אדם שמשתמשים באלימות במישחק כדורגל.

אפשר איפוא לשחק רק כאשר נמצאים במצב של חסות, של גוננות. בעלי-החיים המשחקים הם גורים שנמצאים תחת הגנה קפדנית של האם; מכאן מובן מדוע בעלי-חיים מבוגרים המצויים בשבי או חיות-בית, כמו חתולים, משחקים גם כאשר הם מבוגרים. ילדים אנושיים משחקים יותר מבעלי-חיים, מפני שילדותם ארוכה יותר וההגנה עליהם מצד המבוגרים קפדנית יותר. ואילו אצל בני אדם מבוגרים צריך ליצור את המטרייה באופן מלאכותי. מבוגרים צריכים לתחום מישחק, על-ידי קביעת זמן של התחלה וסוף, על-ידי מרחב מישחקי מוגדר ועל-ידי כללים המוסכמים על הצדדים.

כאשר בני אדם פורצים את המטרייה, למשל, כאשר מתמכרים למישחקי מזל, ואלה הופכים אצלם לחלק מהחיים הרציניים, הם אינם יכולים להגביל את עצמם. בכל מישחק, בני אדם ובעלי-חיים משקיעים זמן ומאמץ, מבלי שיהיו להשקעה תוצאות מועילות. ההשקעה חייבת להיות מוגבלת, ורק אם היא מוגבלת אפשר לדבר על מישחק. כל פריצה של המיגבלות הורסת את אופיו של המישחק ומסלקת ממנו את רוח החדווה שבו.

בעלי החיים המשחקים מוגדרים על-ידי חוקרי ההתנהגות כאופורטוניסטים, בניגוד לבעלי-חיים ספציאליסטים. תכונות הספציאליסטים מותאמות לסביבה שבה הם חיים, והם אינם יכולים לעבור לסביבה אחרת. האופורטוניסטים יכולים לחיות בסביבות שונות ולהתאים את עצמם לתנאים שונים. אלה הם בין היתר: עורב בין הציפורים, סנאי בין המכרסמים, זאב בין הטורפים, חלק גדול ממשפחת הקופים, וכמובן האדם.

לבעלי-החיים המשחקים יש כושר התאמה נרחב מאוד לסביבה. לכן אפשרי אולי לראות במישחק תוצאה של התפתחות אבולוציונית, הקשורה לילדות ארוכה, אינטליגנציה, ויכולת של שינוי התנהגות בהתאם לתנאים סביבתיים. המישחק ייראה לנו אז לא כהכרח קיום, אלא כהתפתחות צדדית של תהליך אבולוציה שקרה כמה פעמים בענפים שונים של עולם החי, אבל עם היותו "צדדי" הוא מעניק הנאה מרובה, גם לבעלי-חיים, והפך לגורם חשוב בתרבות האנושית כפי שניווכח.