הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרות
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על תהליך הפיכתה של הנצרות לאחת הדתות המרכזיות בעולמנו. תוך פרק זמן קצר הפכה הנצרות מדת נרדפת לדת רשמית, ואף לדת שלטת. נסיבות המפנה ההיסטורי הזה מעוררות תהיות רבות, והפכו נושא למחלוקת בקרב חוקרי התקופה.



פני יאנוס
מחבר: זאב רובין


אירופה כיום היא נוצרית. העולם המערבי נוצרי כמעט כולו. הנצרות היא אחת הדתות החשובות ביותר בעולם גם מחוץ לאירופה. אנו נוטים לקבל עובדה זאת כמובנת מאליה, אך בחינת שורשי הדברים מגלה, שתהליך הפיכתה של הנצרות לאחת הדתות המרכזיות בעולמנו אינו כה פשוט ואינו כה מובן מאליו.

במהלך השיחות שלהלן יתמקד הדיון בשלב המכריע של התפשטות הנצרות במערב אירופה והפיכתה לדת השלטת בטריטוריות שהיו כפופות לשלטונה של הקיסרות הרומית. החל ממחציתה הראשונה של המאה הרביעית התרחש תהליך זה תחת חסותם של קיסרים שהחזיקו בדת זו, אולם, כפי שניווכח בהמשך הדיון, גם בתמיכתם של אלה לא היה כדי להבטיח את הצלחתה באורח מידי. הבעיות החמורות שניצבו בפניהם עקב עצם היותם נוצרים, בקיסרות שהייתה עדיין פאגאנית ברובה, יהוו נושא מרכזי בדיוננו. נעסוק כמו כן גם במאה החמישית, תקופה אשר בה חלה תאוצה גדולה בהפצת הנצרות, הן במזרח הקיסרות והן במערבה, ונתעכב על הגורמים שעודדו אותה דווקא בפרק זמן זה.

בתחילת דרכה, מאז צמחה הנצרות מחיקה של היהדות בארץ-ישראל, במהלך המאה הראשונה לסה"נ ועד ראשית המאה הרביעית הייתה הנצרות דת נרדפת בקיסרות הרומית. רדיפות דת זו החלו כבר בימי נרון קיסר, בשנת 64 לסה"נ, ומאז פרצו גלים-גלים מחדש, אחת לכמה עשרות שנים. מחלוקת שוררת בקרב חוקרי התקופה הן אודות מניעיהן של רדיפות אלו והן אודות הבסיס החוקי, או העילה הרשמית, לניהולן. יש הטוענים, כי נגזר עליה איסור מטעם החוק כבר במאה הראשונה לסה"נ, ואילו אחרים טוענים, כי העילה לרדיפות היה שמירת החוק והסדר, והבסיס החוקי להן היו סמכויות האכיפה של השלטון, ביד פקידיו, המיועדות להשיג מטרה זו. הנצרות הייתה אחת הדתות המנודות והנרדפות הבודדות בקיסרות, אשר בה שררה בדרך כלל סובלנות דתית מרחיקת לכת. אפילו הדת המונותיאיסטית, שמקירבה צמחה הנצרות, הדת היהודית, נהנתה בדרך כלל מיחס סובלני זה, אף על פי שהיהודים לא השתתפו בפולחן הקיסר, אשר הפך למעין ביטוי נאמנות לקיסרות, המאחד את כל חלקי האימפריה (ההתפרצויות בימי קליגולה ובימי אדריאנוס היו תופעות חריגות). בנצרות ראו השלטונות גורם חדש ומאיים בעצם חדשנותו. בחברה שמרנית מעורר כל חידוש חשדות עמוקים, בייחוד חידוש בתחומי פולחן ודת.

במרוצת כל אותה תקופה הלכה הדת החדשה הזאת ועשתה נפשות בקצב הולך וגובר, למרות הרדיפות. הלהט המיסיונרי של מנהיגיה הגביר ביתר שאת את המתחים שגרם עצם קיומה. הנצרות איימה על המארג של החיים החברתיים בערי הקיסרות הרומית, בעיקר במזרחה ובדרומה. בני המעמדות הנמוכים מצאו ניחומים בתקוות הגאולה במלכות השמיים, אשר הובטחו בפי שלוחיה, אולם יש אשר נפלו ברשת קסמיה גם בני המעמדות העליונים. קיומן של עדות נוצריות בערי הקיסרות, אשר הדירו עצמן מחגיהם ומועדיהם, יצר למתחים רבים; שפע האמונות התפלות, שהיו נחלת כל תושבי הקיסרות באותה תקופה, גרמו לכך שהנוצרים הואשמו בכל פגע ובכל פורענות. מכאן נבעה תחושת השלטונות, כי יש לדכא את הדת הזאת, יהיה אשר יהיה הבסיס החוקי לכך. בשני עניינים נבדלה הנצרות מהיהדות. ראשית, זו האחרונה נחשבה לדת עתיקה, שהוד קדומים אופף אותה, וכפי שכבר נרמז לעיל כיבדו השלטונות כל דבר ישן ועתיק. שנית, היהדות ויתרה בשלב מוקדם למדי על ניסיונות להעביר אל חיקה המוני אדם רבים, ולפיכך לא היוותה איום כה חמור על המארג החברתי הקיים. מצב עניינים זה עתיד היה להשתנות בראשית המאה הרביעית.

לאחר גל רדיפות גדול וחמור מכל קודמיו, בין השנים 311-302, החלו ניכרים אותותיו של מפנה. תוך פרק זמן קצר הפכה הנצרות מדת נרדפת לדת רשמית, ואף לדת שלטת. נסיבות המפנה ההיסטורי הזה מעוררות תהיות רבות, ואין תימה בכך שהפכו נושא למחלוקת עזה בקרב קהיליית חוקרי התקופה. הנצרות הייתה עדיין דת מיעוט בעת התחוללות המפנה, וכפי שנראה בהמשך הדברים, קשה היה לראות, מה תועלת יפיקו ממנה הקיסרים שדבקו בה. יתרה מזו, קשה היה אף לראות כיצד יפיצו אותה בקרב נתיניהם ויהפכו אותה מדת מיעוט לדת רוב. לפיכך יהיה עלינו לעסוק דווקא בתקופה, אשר בה נתקבלה הנצרות כדת רשמית בקיסרות הרומית והפכה תוך זמן קצר מדת נרדפת לדת המקובלת על הקיסרים. יהיה עלינו למקד את תשומת לבנו בשיטות שבהן השתמשו הקיסרים הרומיים, שנעשו פטרונים של הדת הנוצרית, על מנת להפיצה בכל רחבי הקיסרות ולהפוך אותה לדת שלטת.

הקיסר הראשון, המעניין אותנו במסגרת זו, הוא הקיסר קונסטאנטינוס הראשון, הידוע בכינויו 'הגדול'. קונסטאנטינוס תפס את השלטון בכוח, ביורק אשר בבריטניה [Eboracum באותה תקופה), בשנת 306 לסה"נ, לאחר מות אביו, שהיה אחד משני השותפים הבכירים לשלטון באימפריה לאחר חלוקתה בעת תיקוניו של הקיסר דיוקלטיאנוס. קונסטאנטינוס לא היה מיועד להיות שליט במסגרת הסדרי השלטון, כפי שקבע אותם דיוקלטיאנוס עצמו לפני שפרש מרצון מהקיסרות ב-305, ולכן היה מעמדו, מאז תפס את השלטון, בעייתי ביותר. קונסטאנטינוס הצליח להביס את כל מתחריו על כס הקיסרות בסידרת מלחמות אזרחים עקובות מדם, ורק בשנת 324 הפך לשליט יחיד ואיחד מחדש את כל הקיסרות הרומית.

אין כל ספק בכך, כי קונסטאנטינוס הגדול כבר היה נוצרי כאשר הלך לעולמו בשנת 337. הוא נטבל לנצרות על ערש דווי ממש, וכך הפך לנוצרי באורח רשמי. אין גם כל ספק, כי במשך פרק זמן ארוך לפני מותו נטה חסד לכנסייה הנוצרית, דאג לטפח את הדת הנוצרית וגילה מעורבות פעילה מאוד בוועידות כנסייתיות. קיצורו של דבר, יש הצדקה מסוימת לגירסתם של המקורות הנוצריים לתולדות התקופה, הרואים בקיסר קונסטאנטינוס קיסר נוצרי לכל דבר. אולם מקורות אלה אינם המקורות היחידים ששרדו מתקופתו, והשוואתם למקורות אחרים מעוררת בעיה קשה.

במקורות ההיסטוריים מתקופת שלטונו העומדים לרשותנו ניכרת אי-התאמה משוועת בין המקורות הנוצריים ובין המקורות הלא-נוצריים ביחס למדיניותו הדתית של קונסטאנטינוס. בעוד המקורות הנוצריים מציגים את קונסטאנטינוס כקיסר נוצרי לכל דבר, גם זמן רב לפני טבילתו הרשמית - כמי ששולח מכתבים לאבות כנסייה, מארגן ועידות כנסייתיות ומגלה מעורבות פעילה בכל עניין כנסייתי קטן כגדול, הרי במקורות האחרים אין סימן וזכר לנצרותו של קונסטאנטינוס.

חשיבות מיוחדת להבנת העניין נודעת, מטבע הדברים, להתבטאויותיו של קונסטאנטינוס עצמו, כפי שנתגלגלו לידינו, מהמקורות הנוצריים מחד גיסא ומהמקורות הלא-נוצריים מאידך גיסא. כאשר בוחנים התבטאויות הללו, רואים, כי בכל התבטאויותיו המצוטטות במקורות הכנסייתיים מתגלה קונסטאנטינוס כקיסר נוצרי לכל דבר. לעומת זאת, בכל ההתבטאויות המובאות בשם קונסטאנטינוס במקורות האחרים לוטה עמדתו בערפל סמיך. ניתן אולי לפרש התבטאות זו או אחרת, המובאת במקורות אלה, כנובעת מאהדה כלפי הדת הנוצרית, אבל דו-המשמעות של ההתבטאויות הללו היא כה גדולה, עד שבכל אחת ואחת מהן ניתן לגלות גם פנים ברוח ההשקפה לפיה היה קונסטאנטינוס פאגאני, מאמין בגירסה מסוימת של הפאגאניזם, עד יומו האחרון. היה מי שכינה תופעה זו, את דו-הפרצופיות של מדיניותו הדתית של קונסטאנטינוס, בשם 'מדיניות פני יאנוס'. כלפי הכנסייה פנימה מתייצב הקיסר קונסטאנטינוס כנוצרי לכל דבר. ואילו כלפי העולם בכללותו, כלפי חוץ, הוא מהסס, איננו מתבטא בצורה בהירה, או ליתר דיוק, מתבטא בדרך שניתן ,להבין ממנה כאילו עודנו פאגאני.

תופעה זו המתגלה במקורות חידדה עד מאוד גם את הוויכוח השורר בהיסטוריוגראפיה המודרנית אודות מדיניותו הדתית של קונסטאנטינוס. ניתן להצביע על שלושה זרמים עיקריים, שנתנו את אותותיהם במחקר המובהק, החל מפרסומו של הספר הגדול על תולדות שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית, פרי עטו של ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון (Gibbon). הזרם האחד רואה בקונסטאנטינוס אופורטוניסט דתי, שביקש לנצל את הנצרות כמכשיר שלטוני יעיל לליכודה ולאיחודה של הקיסרות הרומית במסגרת סידרת רפורמות אחרות. לזרם זה אפשר לשייך את גיבון עצמו, אשר קבע בסקירת מניעי מדיניותו הדתית של קונסטאנטינוס, כי 'החלטותיהם של נסיכים מושפעות לעתים קרובות יותר מדעותיהם על יתרונות של חולין מאשר משיקולים של אמת מופשטת והגותית'. נושא דברו המובהק והעקבי ביותר של זרם זה הינו המלומד השוויצרי הדגול יעקב בורקהארדט (Burckhardt). במאה הנוכחית אומצו עיקרי השקפה זו על ידי ההיסטוריון הנרי גרגואר (H. Grégoire). הזרם השני רואה בקונסטאנטינוס נוצרי נאמן, אשר קיבל את הנצרות על כל המשתמע ממנה בלב מלא ובנפש חפצה, וכבר מתחילת דרכו גילה אהדה מובהקת כלפי הכנסייה, בהיותו קיסר נוצרי לכל דבר. זרם זה מקובל מאוד על היסטוריונים בימינו אנו, וכמייצגיו המובהקים נציין כאן את נורמאן הפברן ביינס (Norman H. Baynes) ואת ארנולד היו מארטין ג'ונס (A.H.M. Jones). הזרם השלישי, שהוא מעין זרם ביניים, רואה בהתנצרותו של קונסטאנטינוס עניין של אמונות ודעות, ולא אמצעי פוליטי גרידא. אולם זרם זה מצביע על תהליך מעבר מהשימוש באמונה הנוצרית כבמעין חומר גלם של אמונות תפלות - אשר בשכמותן דבק קונסטאנטינוס, כרובם המכריע של בני דורו - במסגרת תעמולתו הדתית בעיצומן של מלחמות אזרחים, דרך שלבי-ביניים, עד לאמונה מלאה בדת הנוצרית. על מעבר הדרגתי של קונסטאנטינוס מפאגאניזם לנצרות דיבר כבר גיבון. בימינו אנו ניתן להצביע על אנדריאס אלפלדי (A. Alflödi) ועל ראמזי מאקמאלן (Ramsey MacMullen) כעל נושאי דברה של השקפה זו.

קשה מאוד להכריע בין שתי הדעות האחרונות. קל יותר להתייחס אל הדעה הראשונה. נניח, שאנו מקבלים את ההנחה האומרת שקיסר יכול היה להשתמש בתעמולה דתית על מנת להחדיר מידה גדולה יותר של אחדות בקיסרות, שעד אז עברה משברים והייתה שסועה, מפוצלת ומפורדת בתוכה. השאלה הנשאלת היא, האם אנחנו יכולים להצביע על הנצרות בראשית המאה הרביעית כעל אמצעי מתאים להשגת המטרה המסוימת הזאת.

הבה נבדוק את הדברים מקרוב. מה היה משקלה הדמוגראפי של הנצרות בקיסרות הרומית? אין לנו נתונים מספריים מדויקים על אוכלוסיה של הקיסרות הרומית בתקופה המעניינת אותנו. נחטא לאמת, אם ננסה להביא הערכות מספריות כאלה או אחרות. עוד פחות מכך ידועים לנו נתונים מדויקים אודות הנוצרים ותפוצתם ברחבי האימפריה. אנו יכולים להגיע אך ורק להערכות, וזאת על סמך רמזים במקורות.

את עיקר העבודה בנושא זה עשה כבר בראשית המאה הנוכחית מלומד גרמני גדול בשם אדולף פון הרנאק (Adolf von Harnack). כל ניסיונות המלומדים שבאו בעקבותיו לסייג את התמונה ששירטט אינם משכנעים. מהתבוננות בקיסרות הרומית בתקופה המעניינת אותנו מצטיירת התמונה הבאה: בנצרות מחזיקים כדי חמישים אחוזים מן התושבים בערים הגדולות של המזרח ושל צפון אפריקה. רק שם, ובעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, יש לנצרות משקל דמוגראפי רב. בשאר המקומות, ואפילו במזרח, בפרובינציות כגון מצרים, הנצרות היא מיעוט מבוטל באזורים הכפריים.

מנקודת ראותה של הנצרות חמורה התמונה אפילו יותר במערב הקיסרות. שם, גם בערים הגדולות, להוציא אולי את רומא ואת קארתגו שבצפון אפריקה, אין הנצרות מהווה אלמנט משמעותי באוכלוסייתה של הקיסרות הרומית. הדברים נכונים באופן מיוחד לגבי חלקיה הצפוניים של הקיסרות הרומית, כלומר בבריטניה ובגאליה במערב הקיסרות ובפרובינציות של הבלקאן וגדות הדאנובה שבמרכזה. מבלי לפרט ניתן לומר, שבאזורים הללו הייתה הנצרות מיעוט הבטל, לא בשישים, אלא בכמה וכמה אלפים, בכל אתר ואתר. קיסר, שביקש להסתמך על הנצרות כעל מכשיר שלטוני, לא עשה זאת אפוא על שום משקלה הדמוגראפי, אלא משום שמצא בה גורם שיוכל לאזן את משקלה הדמוגראפי הדל בקיסרות הרומית. האם היה גורם כזה בנמצא? נעשה ניסיון להצביע על המנגנון המינהלי המפותח של הכנסייה הנוצרית, שהיה יעיל יותר מהמנגנון המינהלי הקיסרי, אף כי צמח מתוכו. במנגנון זה החלה להתגבש מסגרת הירארכית, אשר קבעה מי עליון ומי תחתון, ובו היה הקיסר יכול להשתמש ביעילות רבה על מנת לבסס את מעמדו בתנאי, כמובן, שיצליח לשנות במידת מה את המאזן הדמוגראפי לטובת הנצרות.

אבל גם כאן נתקלים אנו בקושי. מנגנון מינהלי כזה אמנם התקיים, אבל היה מפולג ומפוצל בתוכו. במשך שלוש-מאות השנה הראשונות לקיומה עברה הנצרות סידרת מחלוקות דתיות, אשר פילגו אותה שוב ושוב. ודווקא בראשית המאה הרביעית, כתוצאה מגל הרדיפות החמור האחרון, שפקד את הכנסייה זמן קצר לפני קונסטאנטינוס, בימי הקיסר דיוקלטיאנוס ושותפיו לשלטון, בין השנים 294 ל-305 לסה"נ, נוצר הרקע להחרפתן של אחת מהמחלוקות הדתיות הללו.

המחלוקת הידועה ביותר מקרב אלה שנבעו מהרדיפות הינה הדונאטיסטית, ועיקרה נסב על השאלה, האם, ובאיזו מידה, יש לקבל מחדש אל חיק הכנסייה נוצרים, אשר כוחם לא עמד להם בעת הרדיפה, והם התכחשו בדרך זו או אחרת לנצרותם. מוקד המחלוקת היה בקארתגו שבצפון אפריקה. הזרם המרכזי בכנסייה דגל בקו מתון וסלחני, ואילו הזרם הקיצוני והנוקשה יוצג על ידי אדם בשם דונאטוס (Donatus), שעל שמו קרויה המחלוקת. לדעת דונאטוס לא רק הקרבת קורבן לאלים במצוות הרשות הינה כפירה בעיקר, אלא אף הסגרתם של ספרי קודש בידי השלטונות - אפילו מדובר בכתבי מינות, אשר נמסרו כדי להטעות את המרדפים ולהרחיק את רוע הגזירה; קיצורו של דבר, כל צורה של שיתוף פעולה עם המוציאים אל הפועל של צווי הקיסר האנטי-נוצריים כמוה כבגידה באלוהות. מששככו הרדיפות, פרצה הסערה במלוא עוזה בעיר קרתאגו, שם נתמנה כבישוף אדם בשם קאיקיליאנוס (Caecilianus), אשר דונאטוס החשידו בהסגרת כתבי קודש בעת הרדיפה. יש להדגיש, שכבר לאחר שהשתלט על איטליה והפך לשליט הבלתי-מעורער של מערב הקיסרות, נאלץ קונסטאנטינוס לערב עצמו במחלוקת זו. בקרתאגו החזיק קאיקיליאנוס מעמד נגד מקטרגיו רק הודות לתמיכתו. אם אמנם היו מניעי קונסטאנטינוס עד אז מניעים אופורטוניסטיים, ריאל-פוליטיים, לא יכול היה שלא לעמוד על השפעתן המערערת של מחלוקות פנים-כנסייתיות מסוג המחלוקת הזאת.

חמורה אפילו יותר הייתה המחלוקת האריאנית, אשר עורר באלכסנדריה כומר בשם אריוס (Arius), שעל שמו היא קרויה. מתוך רצון ליישב את סיפורי האוונגליונים עם עקרונות הפילוסופיה האפלאטונית, ולהעלות על נס את אחדותה המלאה של האלוהות, הבחין אריוס הבחנה ברורה בין 'האל האב', בורא העולם, לבין 'בן האלוהים', אשר נתגשם בבשר, ונולד מהבתולה מרים, הלוא הוא ישו. האל האב ובן האלוהים נבדלים זה מזה הבדל ברור על פי משנתו של אריוס, ובן האלוהים הינו 'בן' במובן הציורי של המלה בלבד, שהרי נברא על ידי האל האב, והיה זמן שבו לא היה קיים. לעומת אריוס דגלו נציגי הזרם, שהיה נאמן יותר למסורת הכנסייתית, בזהות ישותם של הבן מהאב, בנצחיותם המלאה של שניהם ובאמונה כי המסתורין של לידת הבן מהאב והתגשמותו בבשר אינם ניתנים לתפישה ולהבנה בשכל האנושי. גם במחלוקת זו נאלץ קונסטאנטינוס להתערב. התערבות זו אירעה מיד לאחר ניצחונו הסופי במלחמות האזרחים. ב-235 כונסה ועידה כנסייתית בין-לאומית בעיר ניקיאה (Nicaea) שבאסיה הקטנה. בהשפעת קונסטאנטינוס נפלה שם הכרעה שהחרימה את אריוס ואת תורתו. האורתודוקסיה של ניקיאה ניצחה, אולם ניצחונה לא האריך ימים. בערוב ימיו עתיד היה קונסטאנטינוס עצמו לחזור בו מן 'האני מאמין' של ועידת ניקיאה ולאמץ תפישה של אריאניזם מתון. למחלוקת זו עוד תהיינה השלכות רבות על תהליכים היסטוריים חשובים. לצורך העניין די אם נדגיש, שמעורבות קיסרית במחלוקת כזו לא היה בה בשום פנים ואופן כדי לעורר את הרושם, שניתן להשתמש בכנסייה הקרועה והמפולגת כבמכשיר שלטוני יעיל.

לפיכך, אם רצה אמנם קונסטאנטינוס להשתמש בכנסייה כמכשיר להשלטת אחדות בקיסרות הנוצרית, עתיד היה לגלות במהרה, שבמקום להתפנות לעצם העניין, לעצם המלאכה שצריכה הייתה להיחשב מלאכת קודש בעיניו, עליו לעסוק במלאכת קודש שונה לחלוטין - לגלות מעורבות פעילה בוועידות כנסייתיות במגמה לנסות להשליט אחדות בקרב הכנסייה המפוצלת. המסקנה הבלתי-נמנעת היא אפוא, שגם אילו ביקש קונסטאנטינוס להישען על הנצרות, הייתה זאת עבורו משענת קנה רצוץ.

ראוי להקדיש מספר מלים נוספות למקור כוחו של הקיסר בקיסרות הרומית, כדי להבין עד כמה בעייתי היה מעמדו של קיסר, שביקש להשתמש בדת הנוצרית (אם מקבלים אנו את ההנחה, שאמנם ניסה לעשות כן) כדי להשליט אחדות בקיסרות הרומית.

הקיסרות הרומית הייתה מונארכיה צבאית. כוחו של הקיסר נשען על הצבא. כדי שיוכל הקיסר הדוגל בנצרות לבסס את שלטונו על הצבא ולשלוט ביעילות על הקיסרות הרומית, חייבים להניח, שהצבא כשלעצמו היה מוכן לתמוך בו, בייחוד אם אין הדברים אמורים בקיסר נוצרי סתם, אלא בקיסר המבקש להפיץ את הנצרות באורח פעיל מאוד ובמרץ רב.

אם נחזור אל המפה הדמוגראפית של הנצרות בקיסרות הרומית, ניתקל בתופעה תמוהה דווקא מנקודת ראות זאת. מיטב הצבא הרומי גויס דווקא בפרובינציות, שבהן היה משקלה הדמוגראפי של הנצרות הדל ביותר. החלקים המובחרים והמשובחים יותר של הצבא הרומי גויסו דווקא בגאליה ובפרובינציות של הבלקאן ושל הדאנובה. קיסר שביקש להשתמש בנצרות בכמכשיר שלטון, חייב היה אפוא להתחשב בצבא. אך הסיכוי, שתהיה לה לנצרות מידה כלשהי של פופולאריות בצבא זה היה אפסי לחלוטין.

בעניין זה אין בידינו רמזים בלבד, אלא מקורות מפורשים, המצביעים על כך שהצבא של קונסטאנטינוס, אותו הצבא שעליו נשען בעיצומן של מלחמות האזרחים ושבעזרתו ניצח את אויביו, היה צבא פאגאני, אלילי. יש לנו אדיקט (צו קיסרי) של קונסטאנטינוס המתאר גם את הפרוטוקול שקדם להעברתו. אקט החקיקה של הקיסר נעשה באורח ספונטאני לגמרי, בתוך מחנה צבא בגאליה. קונסטאנטינוס נכנס אל מחנה הצבא, והחיילים קיבלו את פניו בתרועה: 'קונסטאנטינוס אוגוסטוס ישמרוך האלים!'. האדיקט הזה מצוי בידינו בשתי גירסאות: גירסה אחת בקודקס תיאודוסיאנוס וגירסה אחרת בקובץ חוקים מאוחר הרבה יותר - בקודקס יוסטיניאנוס. הגירסה שבקודקס יוסטיניאנוס מתקנת את הגירסה שבקודקס תיאודוסיאנוס, שהיא הגירסה המקורית הנכונה, וגירסה מתוקנת זו אומרת: 'קונסטאנטינוס אוגוסטוס ישמרך האל!'.

יש בידינו ראיות נוספות לכך שהנצרות הייתה מיעוט מבוטל בפרובינציות שבהן גויס חלקו הטוב והמובחר של הצבא הרומי, לא בראשית המאה הרביעית בלבד אלא בסופה. אחד הפעילים ביותר בהפצת הנצרות באזורים הכפריים של גאליה היה אדם בשם מארטין הקדוש, בישוף העיר טור (Tour) שבגאליה. נותרה בידינו הביוגראפיה של המיסיונר הזה, פרי עטו של תלמידו סולפיקיוס סוורוס (Sulpicius Severus). באמצעותה אנו יכולים לעקוב אחר מפעל המיסיון של מארטין הקדוש מטור בשלהי המאה הרביעית. אין כל ספק בדבר התמונה המצטיירת במקור זה: גאליה הייתה עדיין אלילית ברובה. אם זה היה המצב בשלהי המאה הרביעית, הרי הבעיה שהצגנו כאן לגבי תקופתו של קונסטאנטינוס היא חריפה ביותר.

השאלה המתעוררת כאן במלוא חריפותה ובאורח מידי אינה כיצד הפך קיסר נוצרי את הקיסרות הרומית לנוצרית, אלא כיצד החזיק קיסר נוצרי מעמד על כסאו, במושלו על קיסרות שהייתה עדיין פאגאנית ברובה, בעוד הצבא, מעוז כוחו העיקרי, היה עדיין פאגאני ברובו.

ביבליוגרפיה:
כותר: פני יאנוס
שם  הספר: התנצרותה של אירופה
מחבר: רובין, זאב
עורכת הספר: דרורי, צילה
תאריך: 1991
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: זאב רובין. בית-הספר להיסטוריה. אוניברסיטת תל-אביב.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית