עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : מאורעות דור המבול

לאור המסקנה ששכתוב אינו רק פרשנות טהורה אלא גם פרשנות יישומית, ובעיקר כזו, נבחן עתה את התיאור של חטאי דור המבול בספר היובלים לעומת המקרא.⁸

על בעל הספר להתמודד כאן עם אחת היחידות הקשות ביותר במקרא: פרק ו בבראשית, פסוקים א-יג. תחילתו של פרק ו נחלקת לשלוש יחידות קצרות. הראשונה עוסקת בבני האלהים (א-ד), ובה מצויים פסוקי היחידה: 'ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה', וכן: 'הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם'.⁹ ביחידה השנייה, פסוקים ה-ז, מצוי תיאור רוע האדם, והחלטת האל: 'אמחה את האדם [...] עד בהמה עד רמש...' (להלן: א). וביחידה השלישית, פסוקים יא-יג, באים המונחים 'חמס' ו'השחתה'. חמס והשחתה הם מעשי 'כל בשר' (ובביטוי יכולים להיכלל בני האדם ויצורים אחרים) ובעטים נשחתה הארץ. החלטת האל היא: 'והנני משחיתם את הארץ' (להלן: ב). מהו היחס בין שלוש יחידות אלה?¹⁰.

שכתוב פסקה מקראית זו בא בספר היובלים בשני פרקים. בפרק ה מצוי תיאור אחר; בפרק ז, במסגרת דברי נח לבניו, מצוי תיאור תמציתי נוסף. במהלך השכתוב, בפרק ה, נפתרים כמה מהקשיים: בני האלהים הם מלאכים, העירים,¹¹ בניהם הם הגיבורים, הם הנפילים (ה, א).¹²הגזרה: 'לא ידון...' נסבה על נפילים אלה (ה, ז-ט).¹³ בעל הספר משלב את לשונות היחידה השנייה והשלישית בפרק ו בבראשית, ובכך נוצר תיאור אחד של רוע.¹⁴

בעל ספר היובלים אף קושר בקשר סיבתי את היחידה המקראית הראשונה עם השנייה והשלישית; על-פי תיאורו, הנפילים הם הגורם לאשמת דור המבול.¹⁵ כך נמצא בדברי נח לבניו בפרק ז:

[כב] וילדו בנים, נפילים, ולא דמו זה לזה. ואכלו האחד את השני, והרג ענק את נפיל ונפיל הרג את אליו¹⁶ ואליו אדם ואנשים איש את רעהו.
[כג] וכלם התמכרו¹⁷ לעשות חמס ולשפוך דם טהור ומלאה הארץ חמס.
[כד] ואחר אלו כל חיה ועוף וזוחל ורומש על הארץ. ונשפך דם רב על הארץ וכל מחשבת האדם ורצונו לחשוב ריק ורע כל הימים.
[כה] ומחה אדוני את הכל מעל פני הארץ בגלל רוע מעשיהם ובגלל הדם ששפכו בארץ.

שורש העברה מצוי בטבעם של הנפילים: 'ולא דמו זה לזה'.¹⁸ חטאם הוא רצח ואכילת דם.¹⁹מעשיהם השפיעו על בני האדם וחיות הארץ, וחטאים אלה, חטאי 'כל בשר', הביאו להשחתת הארץ.

גזר הדין האלוהי, על-פי ספר היובלים, הוא מחיה טוטאלית (ז, כה): המתת הנפילים בחרב ומאסר העירים לאחר שצפו בעונש בניהם והמתתם בעתיד (ה, ד-יא), ומחיית האנושות והחי במבול (ה, כ).

השוואה מדוקדקת של תיאור דור המבול בספר היובלים עם פסוקי המקרא המקבילים מעלה, שבעל ספר היובלים מביא בפרק ה, הקרוב בלשונו למקרא, פעמיים את ההחלטה למחות את הברואים (ספר היובלים, ה, ד, כ), בעוד שבבראשית היא באה רק פעם אחת (ו, ז). החלטת האל 'והנני משחיתם את הארץ' (פס' יג בבראשית, תרגום השבעים: 'משחיתם עם הארץ') איננה בספר היובלים. מכאן עולה שבעל ספר היובלים מפרש ביטוי קשה זה ('משחיתם את הארץ') כמדבר על החי (רש"י: 'משחיתם מן הארץ'), ומכאן שאין הארץ בכלל הנענשים.

שילוב של פרק ה עם פרק ז נותן אפוא תמונה שלמה: סיפור העירים הוא המפתח להידרדרות המוסרית. מעשיהם של הנפילים, ילידי הזיווג האסור שלא דמו זה לזה, השפיעו על בני האדם, על החיות ועל שאר היצורים. החטא שחטאו הוא חטא ההשחתה והחמס, שהם אכילת הדם ורצח; אלה הביאו להשחתת הארץ. מחיית הברואים במי המבול (עם המתת הנפילים בחרב) היא הפתרון לטיהור הארץ, בעוד שהשחתת הארץ היא הגורם למבול – ולא יעודו.

אם נשוב ונבחן את השאלה שהצבנו בתחילת המאמר, נראה שבפסוקים אלה אין חריגה גדולה מפרשנות טהורה. על חריגה אחת נוכל בכל זאת להצביע: לטענה שחטאם של הנפילים הוא אכילת דם ורצח אין בסיס במקרא.

הערות:

8. על כך דן כבר ואנדרקאם. ראה: J. C. VanderKam, 'Enoch Traditions in Jubilees and other Second-Century Sources', SBLSP, 1978, pp. 229-251. ואנדרקאם מצביע על שימוש ברעיונות ומוטיבים מקורפוס חנוך האתיופי בצד הפסוקים המקראיים.
9. על ניסיונות הפרשנות, ראה סקירה: דבורה דימנט, 'מלאכים שנפלו', חיבור לשם קבלת תואר דוקטור של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977, עמ' 16-7. על הפרשנות הקדומה, ראה: J.P. Lewis, A Study of the Interpretation of Noah and the Flood in Jewish and Christian Literature, Leiden 1968.
10. הפתרון המקובל בין החוקרים, גם בנושא זה, הוא לייחס את היחידה השנייה, פסוקים ה-ז, למקור j, ואת היחידה השלישית, פסוקים יא-יג, למקור P.
11. זו המסורת העיקרית בספרות החיצונית, ראה לואיס (לעיל, הערה 9), עמ' 16-18.
12. כך על-פי 11Qjub 3 (בגעז: ענקים). זיהוי זה בא גם בתרבות השבעים.
13. דימנט (לעיל, הערה 9), עמ' 96. הנוסח הוא: 'לא תשב רוחי על האדם לעולם כי בשר הם והיו ימיהם מאה ועשרים שנה'. בקטע קומראן 4Q252 בא פירוש אחר לפסוק זה. ראה ברנשטיין (לעיל, הערה 3), עמ' 6. תרגום השבעים קרוב לספר היובלים במשמעות של 'ידון', אך שם הפועל מתייחס לבני הדור ולא לנפילים.
14. ספר היובלים, פרק ה, פס' ב: ורבה החמס על הארץ (לשון ב) וכל בשר השחית את דרכו (לשון ב) מאדן עד בהמה ועד חיה ועד עוף ועד כל הרמש בארץ (לשון א) וכולם השחיתו דרכם וחקתם (לשון ב) והחלו לאכול איש את רעהו ורבה החמס בארץ (לשון ב) וכל מחשבות שכל (כך גם בשבעים) כל בני האדם רע כל הימים (לשון א). פס' ג: וראה אדוני את הארץ והנה נשחתה (לשון ב) והשחית כל בשר את חקו (לשון ב) והרעו כלם לפני עיניו (לשון א) כל שהיו בארץ (לשון ב). פס' ד: ואמר שימחה את האדם (לשון א) וכל הבשר (לשון ב) על פני הארץ שברא (לשון א). בעל ספר היובלים אף מתעלם מניסוח במקרא שמעלה בעיה תיאולוגית: 'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו' (בר' ו, ו). (על ניסיונות הפרשנות והדרש של פסוקים אלה, ראה: לואיס [לעיל, הערה 9], עמ' 131-132).
15. ראה: A. Caquot, 'Jubiles', in: La Bible, Ecrits Intertestamentaires, III, Paris (Gallimard) 1987, p. 658. בספרות החיצונית יש שתי מגמות בהרחבת סיפור העירים ויחסו למבול: 'מלאכים שחטאו' ו'מלאכים שהחטיאו'. מהמוטיב 'מלאכים שחטאו' (והאנושות שלא חטאה) מתבקש, שעונש ייגזר רק על המלאכים, בין אם המבול בין אם עונש אחר. מהמוטיב 'מלאכים שהחטיאו' מתבקש עונש הן למלאכים והן לאנושות. ספר העירים בקורפוס חנוך האתיופי משלב בין שתי מגמות אלה. ראה: דימנט (לעיל, הערה 9), עמ' 16-80. ספר היובלים בוחר במגמה השנייה עם ייחוד משלו (ראה: ואנדרקאם, [לעיל, הערה8], עמ' 243-245).
16. על שלושה שמות אלה, ראה דימנט, שם, עמ' 46-47; ואנדרקאם, שם, עמ' 238. ייתכן שמשתקפים כאן שלושת המושגים שבאים בבראשית ו, ד: נפילים, גברים, אנשי השם. מכאן שספר היובלים שומר על שתי מסורות: זו שמזהה את הנפילים עם הגיבורים (כך בה, א ובתחילת הפסוק כאן), וזו שרואה בשלושת המושגים שלוש קבוצות שונות של ענקים (סוף הפסוק כאן).
17. מילולית: מכרו. התרגום כאן משער, שהמקור העברי היה קרוב לנאמר במלכים א כא, כ: 'יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה''. זו הצעתו של צ'ארלס בפירושו לפסוק זה: R. H. Charles, The Book of Jubilees (נדפס מחדש בהוצאת מקור, ירושלים תשל"ב).
18. ייתכן שמצוי כאן רמז לאיסור כלאיים, איסור שמשמש נימוק כנגד נישואים עם נוכרים בכמה כתבי הלכה שנמצאו בקומראן. ראה: י' זוסמן, 'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה – הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת "מקצת מעשה תורה", תרביץ, נט (תש"ן), עמ' 26 הערה 67.
19. כבר בפרק ה אנו שומעים 'והחלו לאכול איש את רעהו' (פס' ב), וראה את היחס בין הפסוקים הבאים:

פרק ז ביובלים	פרק ח ביובלים
וכלם התמכרו לעשות חמס ולשפוך דם טהור (כג) [ואחר אלו כל חיה ועוף וזוחל ורומש על הארץ ונשפך דם רב על הארץ (כד)] [ואכלו האחד את השני (כב)] ומלאה הארץ חמס (כג)	ורבה החמס על הארץ וכל בשר השחית את דרכו מאדם עד בהמה ועד חיה ועד עוף ועד כל הרמש בארץ וכולם השחיתו דרכם וחקתם והחלו לאכול איש את רעהו ורבה החמס בארץ (ב)

החמס וההשחתה הם אפוא רצח ואכילת דם, בפרק ה הדגש מושם על 'השחתה'. כך יכול המחבר ליצור ניגוד בין העבר לבין העתיד: ההשחתה שלפני המבול נתפסת כעברה על חוקי הטבע שברא האל, ועל כן באה בסמוך פסקה המדברת על בריאה חדשה (ה, יב). ראה: דימנט (לעיל, הערה 9), עמ' 97.

לפרטים אחרים:
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : המבול
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : מאורעות דור המבול (מאמר זה)
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : עם היציאה מהתיבה
עיצוב מאורעות דור המבול בספר היובלים : מטרת השכתוב של מאורעות דור המבול