הספרות הסמכותית כמעצבת החוק הדתי

הספרות הסמכותית כמעצבת החוק הדתי ביהדות

ביהדות קיימים כללים רבים ומפורטים הנוגעים לאכילה. לדוגמה, בתורה נאסר לבשל גדי בחלב אמו. בתקופת בית שני קבעו חז"ל שבמונח "גדי" התכוונה התורה לכל בהמה וחיה, ובמונח "חלב אמו" - לכל סוג של חלב מבהמה או חיה כשרה. במשנה נאסר לבשל בחלב גם בשר עוף. בתלמוד נאסר לאכול באותה ארוחה מוצרי בשר וחלב, אף אם לא בושלו יחד, וכן נקבעו הפרשי שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב ומוצריו.

מאפיין חשוב נוסף של אורח החיים הדתי היהודי הוא שמירת השבת. המקרא אומר בספר שמות בפרק כ: ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

בספר "שמות", בפרקים לד ולה מפורטים שלושה סוגי מלאכות האסורים בשבת: ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. כא ...בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּת".

חז"ל ראו; שהתורה קובעת שכל המלאכות אסורות, אך היא מונה במפורש רק שלוש מלאכות אסורות. מסקנתם הייתה, שעליהם לחפש מהן שאר המלאכות האסורות. בעבודת ה"בילוש" שעשו חז"ל בתורה הם ניסו למצוא אילו פעולות שבני האדם עושים ניתן להגדיר כמלאכות. בספר שמות נמצאות ההוראות שניתנו להקמת המשכן, הכוללות 39 סוגי מלאכות, שעל בוני המשכן לעשותן בימי החול בלבד. על-סמך זה קבעו חז"ל, שהמלאכות הנדרשות לשם הקמת המשכן ואסורות בשבת הן המלאכות שייאסרו בשבת לכל מטרה. לפיכך, קבעו במסכת שבת שבסדר מועד במשנה: "אבות מלאכות (כלומר סוגי מלאכות בסיסיים) ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש והקוצר...הלש והאופה...הגוזז את הצמר...הכותב שתי אותיות...המכבה והמבעיר, המכה בפטיש... ".

בתלמוד הורחבו איסורי המלאכה בשבת, ומלאכות הנובעות מאלה שהוזכרו נאסרו אף הן - קטיפת פרחים, למשל, הוגדרה כנובעת מפעולת הקציר, ולכן נאסרה אף היא. החכמים רצו להבדיל ככל האפשר את השבת מימות החול, ולכן אסרו גם על עשיית פעולות שאינן קשורות כלל למלאכות, לדוגמה: "לא עולים באילן ולא רוכבים על גבי בהמה" (מתוך "מסכת ביצה"). איסורים אלה נובעים מעקרון ה"סייג לתורה" - סייג פירושו גדר, ומשמעות המונח היא האיסור לעשות מעשים העלולים להוביל את האדם לעבירה על מצווה - בין אם בכוונה ובין אם בטעות. האיסור על טיפוס על עצים ועל רכיבה על גב בהמה נובע מהחשש שמא יתלוש אדם ענף מן העץ, דבר האסור על פי ל"ט (39) אבות מלאכה, כי תלישת ענף דומה לקצירת תבואה.

חז"ל, שהיו מודעים להרחבה העצומה שהרחיבו באיסורי השבת, אמרו במסכת חגיגה במשנה שהאיסורים הם "כהררים התלויים בשערה: מקרא מועט והלכות מרובות".

הספרות הסמכותית כמעצבת החוק הדתי בנצרות

היסודות של כמה מחובות המאמין הנוצרי (שיפורטו בפרק "חובות המאמינים") נעוצים ב"ברית החדשה" והם חוזקו בספרי הגות מאוחרים יותר.

המאמין הנוצרי חייב להשתתף בטקסים דתיים, הקרויים סקרמנטים. אחד מהסקרמנטים הוא סקרמנט טבילת הגוף במים. הטבילה היא המעשה שבאמצעותו מצטרף אדם לקהילה הנוצרית. יסודה בסיפור טבילתו של ישוע אצל יוחנן במי הירדן, המופיע בספרי הבשורה: "אז הגיע ישוע מן הגליל לירדן ובא אל יוחנן להיטבל אצלו" (הבשורה על פי מתי ג, 13). לאחר צליבתו ותחייתו, ציווה ישוע על השליחים תלמידיו "לכו אל כל העולם והכריזו את הבשורה לכל הבריאה. המאמין ונטבל יוושע, ומי שלא יאמין יאשם." (הבשורה על פי מרקוס טז, 16)

התייחסות לטבילה מופיעה בכתביו של אוגוסטינוס. אוגוסטינוס קבע, כי הטבילה היא מעשה קדוש, המטביע על האדם חותם שאינו נמחה לעולם.

גם יסודותיהם של חוקי כנסייה רבים נעוצים בכתבי הקודש. בברית הישנה נאסר על גילוי עריות – כלומר, על קיום יחסי מין בין אישה לבין אביה ואחיה ובין גבר לבין אמו ואחיותיו. הכנסייה הנוצרית הרחיבה את האיסור וקבעה, כי יחסי מין אסורים בין קרובי משפחה עד הדרגה הרביעית לפחות (בתקופות היסטוריות מסוימות נאסר אף על קרוב ים רחוקים יותר לקיים יחסי מין). על-סמך איסור זה, קבע החוק הנוצרי כי על הבישופים, שהם אנשי כנסייה בעלי סמכות שיפוטית, להעניש כל נוצרי שחטא בגילוי עריות.

בחברה היהודית שישוע חי בה בתקופת בית שני, התקיימו חילוקי דעות בעניין הגירושין. היו תלמידי חכמים שניסו לצמצם את מספר הטיעונים שבשמם יכול גבר לגרש את אשתו. לעומתם, היו שתמכו בזכותו של הגבר לגרש את אישתו כמעט מכל סיבה. ישוע, שתמך בצמצום אפשרות הגירושין מצטט בברית החדשה את הליך הגירושין המופיע בברית הישנה, ומנמק את התנגדותו לפירוק נישואין. זאת, פרט למקרה שבו נאפה האישה (כלומר, קיימה יחסי מין עם גבר אחר): "נאמר (בברית הישנה), 'איש כי ישלח את אשתו יתן לה ספר כריתות' ואני אומר לכם: כל המגרש את אשתו חוץ מאשר על דבר זנות, עושה אותה לנואפת; והלוקח את הגרושה לאישה נואף הוא" (הבשורה על פי מתי ה, 32-31).

בעקבות דברי ישוע, אסרה הכנסייה על גירושים. הנישואין הוגדרו כברית שאין להפר אותה. רק מות בן הזוג או בת הזוג אִפשר לגבר הנוצרי ולאישה הנוצרייה להינשא בשנית .

הספרות הסמכותית כמעצבת החוק הדתי באסלאם

בספרי השָריעָה נדונות סוגיות שונות הנוגעות לאורח חייו של המוסלמי, וביניהן כללי אכילה ושתייה – לדוגמה, איסור על אכילת בשר החזיר ועל שתיית משקאות מסוימים.

התייחסות לשתיית יין מופיעה בכמה מקומות ב"קֻרְאָן": ": "43 הוי המאמינים, אל תקרבו לתפילה בעודכם שיכורים, עד אשר תדעו את אשר תגידו... ." (סורת הנשים-4,פסוק 43)

"219 ישאלוך על אודות היין ועל משחקי המזל.אמור, בשניהם טמון אשם גדול וגם תועלת לאנשים, ואולם האשם אשר בהם גדול מתועלתם..."(סורת הפרה-2,פסוק 219)

"90 הוי המאמינים, היין ומשחקי המזל ובמות האלילים והחיצים, טומאה הם ומעשה שטן, על כן רחקו מעליהם למען תעשו חיל.91 כל שחפץ השטן הוא לזרוע ביניכם איבה ושנאה בשל היין ומשחקי המזל, ולהרחיקכם מעל זכר אלוהים ומעל התפילה. הלא תחדלו?" (סורת השולחן הערוך-5,פסוקים 90- 91)

לאור ההבדלים הקיימים בין פסוקי הקֻרְאָן שהובאו כאן לגבי שתיית היין, קבעו פוסקי השָריעה כי שתיית היין אסורה לחלוטין. האיסור הגורף נשען על עקרון הנָסְח', המקובל על חכמי ההלכה מכל האסכולות באסלאם. עיקרון זה קובע, כי הפסוק המופיע מאוחר יותר בקֻרְאָן הוא הקובע במקרים שאין בהם אחידות בעניין כלשהו, ומבטל את הפסוקים הקודמים. מכיוון שסורת השולחן מופיעה אחרי סורת הנשים וגם אחרי סורת הפרה, הרי שהקביעה שבסורת השולחן היא המחייבת את המאמין.

דוגמה נוספת לסוגיה שפוסקי השָרִיעָה עסקו בה היא הטהרה. חשיבותה נובעת מכך שהמוסלמי יכול לקיים את מצוות התפילה רק לאחר שהוא מיטהר - כלומר, רוחץ את ידיו, פניו, ראשו ורגליו במים. בקֻרְאָן נאמר: "המאמינים, בקומכם להתפלל ורחצתם פניכם וידיכם עד המרפק, ושפשפתם את ראשיכם ורגליכם עד הקרסוליים"... ולא תמצאו מים - ולקחתם לכם חול דק מן הדק...(סורת השולחן-5,פסוק 6)

השאלה שהטרידה את הפוסקים הייתה כיצד על המוסלמי להיטהר. הם התלבטו בשאלה אילו מים מתאימים לטהרה, ומה על המוסלמי לעשות כשהמים העומדים לרשותו מעטים.

כללי פירוש המצוות באסלאם קובעים, כי על הפרשן לחפש את התשובות לבעיות הכרוכות בקיום המצוות בקֻרְאָן עצמו. אם לא מצא - עליו לפנות לספרות החָדית’ המשמשת, כפי שלמדתם, מופת נצחי למאמינים, מאחר שהיא מכילה את דברי הנביא ומספרת על מנהגיו ומעשיו.

הפוסק אָלְשָאפִעִי מביא חָדית’ שבו הסתייע: "הודיע לנו מָאלִך אִבן צָפוָאן אִבן סָלים מפי סָעיד אִבן סָלַמַה איש משבט אִבן אָלאָזרַק אודות אָלמֻע'ירַה אִבן אבו בֻרדָה והוא משבט עָבד אָלדַאר ששמע את אבו הֻרָירָה רצון האל עליו אומר: איש שאל את הנביא תפילת אללה עליו וברכתו ולשלום ואמר: שליח אלוהים, אנו מפליגים בים ויש לנו מעט מים; אם ניטהר באמצעותם - נצמא. האם נוכל להיטהר במי הים? הנביא אמר: הוא (הים), מימיו טהורים". (מתוך כתאב אלאם של אלשאפעי).

החָדית’ אומר אפוא, שהנביא מֻחמד קבע שמי הים מתאימים לטהרה. על-סמך דברי הנביא קבע אָלְשָאפִעי כך: "...המים יכולים להיות מי השמים או מי הנהרות והבארות והביצות בין ההרים ומי הים המתוקים לסוגיהם והמלוחים - כולם שווים בכך שמי שמשתמש בהם לצורך טהרה לתפילה או רחצה הופך להיות טהור". (מתוך כתאב אלאֻם של אלֱשָפִעִי) לפיכך, פסקו חכמי האסלאם כי בהיותו בים, רשאי המאמין להיטהר במימיהם.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

הספרות הסמכותית והספרות המקובלת
הספרות הסמכותית כמעצבת החוק הדתי (חלק זה)
תרומת הספרות המקובלת לפרשנות כתבי הקודש
תרומת הספרות המקובלת לחיזוק האמונה