עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > גיאולוגיה
ספרית מעריב


תקציר
המאמר יוצא נגד התיאוריה של עמנואל וליקובסקי, המדברת על קאטאסטרופה כלל-עולמית שהתחוללה בגלל שינויים פתאומיים בציר-הסיבוב של כדור-הארץ.



התיאוריות של כדור-הארץ : וליקובסקי בהתנגשות
מחבר: סטיבן ג'יי גולד


לפני ימים לא רבים נולד נוגה מתוך צדק, כשם שהאלה אתנה נולדה ממצחו של זאוס, אבי-האלים - פשוטו כמשמעו! מיד אחר-כך קיבל נוגה צורה ומסלול של שביט. בשנת 1500 לפני הספירה, בימי יציאת מצרים, עבר כדור-הארץ פעמיים דרך זנבו של נוגה, והפגישות הללו הביאו ברכה וחורבן גם יחד; מן שירד מהשמים (או ליתר דיוק מהפחמימנים בזנב השביט) ונהרות הדם של מכות מצרים (ברזל מאותו זנב עצמו). בהמשך מסלולו הלא-סדיר התנגש נוגה במאדים (או כמעט התחכך בו), איבד את זנבו, והתגלגל למסלולו הנוכחי. אז סטה מאדים ממקומו הקבוע וכמעט התנגש בכדור-הארץ, בערך בשנת 700 לפני הספירה. כה גדולים היו אימי הימים ההם, וכה עזה היתה משאלתנו הקולקטיווית לשכוח אותם, עד שהם נמחו כליל מתודעתנו. עם זאת הם מוסיפים לארוב במסתרים, בתוך זכרוננו התורשתי והלא-מודע, לעורר פחד, נוירוזה ותוקפנות, ולבוא לידי ביטוי חברתי בצורת מלחמה.

כל הדברים הללו יכולים להישמע כתסריט של סרט טלוויזיה גרוע מאוד, המוקרן בשעות הקטנות של הלילה. אבל זוהי בדיוק התיאוריה הרצינית של הספר עולמות בהתנגשות מאת עמנואל וליקובסקי. וליקובסקי אינו תמהוני, אף לא נוכל - אם כי לדעתי ולדעת אחד מעמיתי, טעותו לפחות מדהימה.

עולמות בהתנגשות, שראה אור לפני עשרים וחמש שנה, מוסיף לעורר מחלוקת עזה. הספר הזה גם הצמיח שורה של תוצאות שוליות בצד הטיעונים המדעיים הטהורים. אין ספק שווליקובסקי לא זכה ליחס הוגן מצדם של מלומדים מסוימים שביקשו למנוע את פרסומם של חיבוריו. אך אין אדם מגיע למדרגתו של גאליליאו רק משום שנרדף; עליו גם להיות צודק. התוצאות המדעיות נבדלות מן התוצאות החברתיות. מלבד זאת, הזמנים והיחס אל הכופרים השתנו גם הם. ברונו הועלה על המוקד; גליליאו, לאחר שחזה במכשירי העינויים, דעך במעצר-בית. וליקובסקי זכה הן בפרסומת והן בתמלוגים. טורקמאדה היה הרוע בהתגלמותו. אויבי וליקובסקי מחוגי האקאדמיה לא היו אלא שוטים.

מדהימות ככל שתהיינה טענותיו של וליקובסקי, התעניינותי נתונה יותר לשיטות הלא-אורתודוקסיות העומדות ביסוד החקירה והתיאוריה הפיסיקאלית שלו. הוא מתחיל בהשערה יסודית, הקובעת שכל הסיפורים המוצגים ברשימות העתיקות כתצפית ישירה הם אכן אמת צרופה - אם המקרא מדווח שהשמש עמדה דום, הרי שכך בדיוק קרה (כאשר כוח המשיכה של נוגה עצר לזמן קצר את הסיבוב של כדור-הארץ על צירו). אחר-כך-הוא מנסה למצוא הסבר פיסיקאלי, מוזר ככל שיהיה, שיישב את כל הסיפורים הללו זה עם זה ואף ייתן להם תוקף. מרבית המדענים האחרים היו נוהגים בדיוק להיפך ומשתמשים במגבלות של האפשרות הפיסיקאלית כדי לקבוע איזו אגדה מן האגדות הישנות יכולה להיות מדויקת כפשוטה. (הקדשתי את פרק 17 לעבודה המדעית החשובה האחרונה שהשתמשה בשיטת וליקובסקי - התיאוריה הקדושה של כדור-הארץ מאת תומאס בארנט, שראתה אור לראשונה בשנות השמונים של המאה השבע-עשרה.) שנית, וליקובסקי יודע היטב כי חוקי היקום של ניוטון, הקובעים כי כוחות הכבידה שולטים בתנועתם של העצמים הגדולים, אינם מרשים לכוכבי-לכת לנדוד כך סתם ממקום למקום. לכן הוא מציע פיסיקה חדשה ביסודה, מבוססת על כוחות אלקטרומאגנטיים הפועלים על גופים גדולים. בקצרה, וליקובסקי מוכן לבנות מחדש את מדע המכאניקה של גרמי השמים כדי להציל את הדיוק המילולי של האגדות העתיקות.

לאחר שהמציא וליקובסקי תיאוריה קאטאקליזמית של תולדות האדם, הוא מנסה להכליל את הפיסיקה שלו ולהחילה על כל הזמן הביולוגי. בשנת 1955 נתפרסם חיבורו הגיאולוגי ארץ רעשה. לאחר שקרא תיגר על ניוטון והפיסיקה המודרנית, שוב לא נותר לו אלא לצרף אליהם את צ'ארלס ליאל ואת הגיאולוגיה המודרנית. הוא טען כי אם כוכבי-לכת נודדים פקדונו פעמיים בתוך 3,500 שנה בלבד, יש להניח שדברי ימי כדור-הארץ עומדים בסימן של קאטאסטרופות, ולא בסימן השינוי האטי וההדרגתי המתחייב מהאוניפורמיטאריאניזם של ליאל.

וליקובסקי סרק את הספרות הגיאולוגית ממאה השנים האחרונות כדי למצוא בה רשומות של מאורעות קאטאקליזמיים - שטפונות, רעידות-אדמה, התפרצויות וולקניות, בניין הרים, כליונות המוניים, ושינויי אקלים. כשמצאם בשפע, הוא מחפש מחולל משותף:

הגורם היה מן הסתם פתאומי ואלים; מן הסתם היה חוזר ונשנה, אך בפרקי-זמן אקראיים לגמרי; ועוצמתו היתה מן הסתם אימתנית ביותר.

אין תימה שהוא מזעיק את הכוחות האלקטרומאגנטיים של גרמי שמים מחוץ לכדור-הארץ. הוא טוען במיוחד שהכוחות הללו מערערים במהירות את הסיבוב של כדור-הארץ - הופכים את כדור-הארץ על פניו, פשוטו כמשמעו, במקרים קיצוניים, ומעבירים את הקטבים לקו-המשווה ולהיפך. וליקובסקי מספק תיאור ססגוני של התופעות שיתלוו לתזוזה פתאומית כזאת בציר-הסיבוב של כדור-הארץ.

ברגע זה ירטיט רעש-אדמה את כדור-הארץ כולו. אוויר ומים ימשיכו לנוע בכוח ההתמדה; סופות תשטופנה את כדור-הארץ, והימים יציפו את היבשות... החום יגבר, סלעים יינתכו, הרי-געש יתפרצו, לבה תזרום מתוך סדקים בקרקע הקרועה ותכסה שטחים רחבי-ידיים. הרים יצוצו מן המישורים.

הראיות לעולמות בהתנגשות באות מעדותם של מספרים אנושיים. ארץ רעשה אמור, לעומת זאת, להסתמך על התיעוד הגיאולוגי עצמו. כל הטיעון של וליקובסקי תלוי בקריאתו את הספרות הגיאולוגית. חוששני כי עשה זאת בצורה גרועה וברשלנות. ברצוני להתמקד בפגמים הכלליים של הנוהל שלו, ולא להפריך טענות מסוימות.

ראשית, ההנחה שדמיון צורני משקף התרחשות בו-זמנית: וליקובסקי דן בדגים המאובנים של האולד רד סנדסטון, התהוות מתקופת הדבון באנגליה (לפני 400-350 מיליון שנה). הוא מצטט ראיות למוות אלים - עיוות הגוף, העדר סימני טרף, אפילו אותות ל"הפתעה ואימה" שנחקקו לעד בפנים המאובנים. הוא מסיק שאיזו קאטאסטרופה פתאומית השמידה מן הסתם את כל הדגים הללו. והנה, ככל שיהיה מותו של כל פרט מאורע בלתי-נעים, פזורים הדגים הללו על-פני מרבצים בעומק עשרות מטרים, המתעדים כמה מיליוני שנים של התרבצות! דבר דומה התרחש על הירח, שלכל מכתשיו צורה דומה וכל אחד מהם נוצר כתוצאה מפגיעה פתאומית של מטאוריט. ואולם ההפגזה הזאת נמשכה מיליארדי שנים, וההשערה החביבה על וליקובסקי, הטוענת כי מכתשי הירח נוצרו מבועות על שטח-פנים מותך של הירח, הופרכה באורח חד-משמעי בעקבות הנחיתות הירחיות של חלליות אפולו.

שנית, ההנחה שהמאורעות הם פתאומיים רק משום שתוצאותיהם גדולות: וליקובסקי מתאר בצורה ציורית כיצד התאדו שכבות מי אוקיאנוס, שעוביין נמדד במאות מטרים, ויצרו את יריעות הקרח הגדולות של הפלייסטוקן. נראה לו כי התהליך כולו יכול להיות רק תוצאה של רתיחת האוקיאנוס, שבעקבותיה באה התקררות כללית:

היה צורך בשלשלת לא-רגילה של מאורעות: האוקיאנוסים צריכים היו לרתוח, והמים שהתאדו היו צריכים ליפול בצורת שלג, בקווי-רוחב של אקלימים ממוזגים. שלשלת זאת של חום וקור היתה צריכה להתחולל בתוך פרק זמן קצר.

אבל קרחונים אינם נבנים בין לילה. הם נוצרו ב"מהירות", לפחות על-פי אמות-מידה גיאולוגיות, ואף-על-פי-כן נמשכה צמיחתם אלפי שנים, די הצורך להצטברות הדרגתית של שלג ממשקעים חדשים שירדו בכל השנה. אין צורך להרתיח את האוקיאנוסים; השלג מוסיף לרדת בלאו הכי בקנאדה הצפונית.

שלישית, לימוד גזרה שווה על מאורעות כלל-עולמיים מקאטאסטרופות מקומיות: שום גיאולוג לא כפר מעולם בכך שקאטאסטרופות מקומיות אמנם מתרחשות בגין שטפונות, רעידות-אדמה או התפרצויות וולקניות. אבל אין שום קשר, כזה או אחר, בין המאורעות האלה ובין הרעיון של וליקובסקי בדבר קאטאסטרופה כלל-עולמית שהתחוללה בגלל שינויים פתאומיים בציר-הסיבוב של כדור-הארץ. על-כל-פנים, מרבית ה"דוגמאות" של וליקובסקי הן מאורעות כאלה בדיוק, בתוספת אקסטראפולאציה לא-מוצדקת לפגיעה כלל-עולמית. הוא כותב, למשל, על אגאטה ספרינגס קוארי בנבראסקה - "בית-קברות" מקומי ליונקים, המחזיק (על-פי אומדן אחד) עצמות של כמעט 20,000 בעלי-חיים גדולים. אך ייתכן שהמצבור הגדול הזה אינו מנציח שום מאורע קאטאסטרופי - נהרות ואוקיאנוסים יכולים לצבור בהדרגה כמויות עצומות של עצמות וקונכיות (אני עצמי הלכתי על חופים המורכבים אך ורק מקונכיות גדולות ורסיסי אלמוגים). זאת ועוד, אפילו אם שיטפון מקומי הטביע את כל בעלי-החיים הללו, עדיין אין לנו שום ראיות לכך שאחיהם בני-דורם ביבשות אחרות הוטרדו כהוא זה.

רביעית, השימוש הבלעדי במקורות מיושנים: לפני 1850 רוב הגיאולוגים חשבו שקאטאסטרופות כלליות היו הגורם הראשי לשינוי הגיאולוגי. האנשים הללו לא היו טיפשים והם נימקו את טענותיהם בהיגיון מסוים. למקרא עבודותיהם לבדן מתעורר הרושם שמסקנותיהם מתקבלות על הדעת. בכל הדיון שלו על מוות קאטאסטרופי של דגים אירופיים מאובנים, וליקובסקי מצטט רק את מחקריהם של יו מילר מ-1841 ושל ויליאם באקלנד מ-1820 ו-1837. האם באמת אין שום דבר ראוי לציון בספרות הענפה של מאה השנים האחרונות? וליקובסקי מבסס את רעיונותיו המטאורולוגיים בדבר מקורן של תקופות הקרח על עבודתו של ג'ון טינדאל משנת 1883. אבל אין לך שום נושא אחר שנידון כל-כך בחוגים הגיאולוגיים במשך המאה הזאת.

חמישית, רשלנות, אי-דיוק, ואחיזת-עיניים: ארץ רעשה משובץ בשגיאות קטנות ובחצאי-אמיתות לרוב, לא חשובות כשלעצמן, אך משקפות גישה מזלזלת במקצת כלפי הספרות הגיאולוגית, או, ביתר פשטות, אי-הבנה של הספרות הזאת. וליקובסקי תוקף, למשל, את העיקר האוניפורמיטאריאני בדבר גורמים הקיימים בהווה והיכולים להסביר את העבר, וטוען ששוב אין כיום שום יצירה של מאובנים. כל מי שחפר עצמות ישנות מערוצי נחלים או קונכיות מחופים יודע מה אבסורדית היא הטענה הזאת. זאת גם זאת, וליקובסקי כופר בהדרגתיות של דארווין בטיעון ש"מקצת אורגאניזמים, כמו החוריריות, הוסיפו להתקיים במשך כל העידנים הגיאולוגיים מבלי ליטול חלק באבולוציה." הקביעה הזאת עלתה מפעם לפעם בספרות הישנה, שנכתבה בטרם נערך איזשהו מחקר רציני ביצורים החד-תאיים הללו. אך איש לא הוסיף להחזיק בה מאז החיבור התיאורי המקיף של ג'.א. קושמן, שהתפרסם בשנות העשרים של המאה הזאת. אחרון-אחרון, וליקובסקי מספר לנו כי סלעי-יסוד - גראניט ובזלת - "מחזיקים שרידים של אינספור אורגאניזמים חיים." אלו חדשות בשבילי, ובשביל כל מדע הפאליאונטולוגיה.

אבל כל הביקורות הללו מחווירות עד כדי חוסר משמעות לנוכח טענת הנגד המכריעה ביותר, המפריכה את כל הדוגמאות של וליקובסקי - ההסבר המתאר דוגמאות אלה כתוצאות של נדידת היבשות ומבנה הלוחות. ובעניין זה אין וליקובסקי נושא בשום אשם. הוא נפל פשוט קורבן - כדרך שאירע לרבים אחרים שהחזיקו באדיקות בהשקפות המקובלות לפנים - למהפיכה הגדולה בחשיבה הגיאולוגית. בארץ רעשה דוחה וליקובסקי את נדידת היבשות ומסביר על דרך ההיגיון מדוע אי-אפשר לקבלה כהסבר חלופי לתופעות החשובות ביותר התומכות בתיאוריה הקאטאסטרופית שלו. והוא דוחה אותה בשל אותו טעם שרווח ביותר בקרב הגיאולוגים - העדר מנגנון להעתיק את היבשות ממקום למקום. כיום, לאחר שהוכח כי קרקעית הים מתפשטת (ראה פרקים 16 ו-20), נמצא מנגנון כזה. השבר האפריקאני איננו סדק שנוצר כאשר כדור-הארץ התהפך במהירות מצד לצד; זהו חלק ממערכת השברים של כדור-הארץ, צומת בין שני לוחות בקרום כדור-הארץ. הרי ההימאלאיה לא התרוממו כאשר כדור-הארץ הוסט, אלא כאשר הלוח ההודי נדחק אט-אט לתוך אסיה. הרי-הגעש של האוקיאנוס השקט, "טבעת האש", אינם תוצר של היתוך במשך ההעתקה האחרונה של ציר כדור-הארץ; הם מסמנים את הגבול בין שני לוחות. יש אלמוגים באזורי הקטבים, פחם באנטארקטיקה, וראיות לקרחונים בתקופת הפרם בדרום-אמריקה הטרופית. אבל אין צורך להפוך את כדור-הארץ על פיו כדי להסביר את כל אלה; די להעתיק את היבשות מאזורי אקלים שונים למקומותיהן הנוכחיים.

צחוק הגורל הוא שתורת מבנה הלוחות גזלה מווליקובסקי לא רק את המנגנון שהציע להעתקת ציר הסיבוב של כדור-הארץ. היא גזלה ממנו, כנראה, גם את כל ההנמקה להשקפה הקאטאסטרופית שלו. כפי שוואלטר סאליוואן טוען בספרו האחרון על נדידת היבשות, התיאוריה של מבנה הלוחות מספקת אישור מדהים לטיעון האוניפורמיטאריאני בדבר ייחוס מאורעות בעבר למחוללים בהווה, שפעלו ללא סטייה גדולה מעוצמתם הנוכחית. שכן, הלוחות נעים בפועל עד עצם היום הזה, ויבשותיהם נישאות על-פניהם. ואפשר להסביר את כל שורת המאורעות הנלווים אל התנועה הזאת - תגובת רעש-אדמה והרי-געש המקיפה את כל העולם, התנגשות בין יבשות, פאונות שלמות שנשמדו - בתנועה הרצופה של הלוחות הענקיים הללו במהירות שאינה עולה על כמה סנטימטרים בשנה.

פרשת וליקובסקי מעוררת שאלה שהיא אולי המציקה ביותר בכל הנוגע לחותמו הציבורי של המדע. כיצד יכול הדיוט לפסוק בין טענות יריבות של אנשים האמורים להיות מומחים? כל אדם בעל כושר ביטוי יכול לטוות טיעון משכנע על כל נושא שאינו בתחום המומחיות האישית של הקורא. אפילו פון-דניקן נשמע לא רע למי שקורא רק את מרכבות האלים. מעמדי אינו מאפשר לי לחרוץ משפט על הטיעונים ההיסטוריים בעולמות בהתנגשות. אינני יודע הרבה על מכאניקה של גרמי השמים ועוד פחות מזה על הממלכה התיכונה במצרים (אם כי שמעתי מומחים הזועקים חמס על הכרונולוגיה הלא-אורתודוקסית של וליקובסקי). אינני מבקש לטעון כי מי שאינו איש מקצוע אחד דינו לטעות. ועם זאת - בראותי איזה שימוש גרוע עושה וליקובסקי בנתונים המוכרים לי, אין לי אלא להטיל ספק בדבר הטיפול שהוא מעניק לחומר שאינו מוכר לי. אבל מה יעשה אדם שאינו בקיא באסטרונומיה, גם לא באג'יפטולוגיה ובגיאולוגיה - במיוחד כאשר מציגים בפניו השערה מסעירה כל-כך מטבע ברייתה, ומגמה, המשותפת, כמדומני, לכולנו, לתמוך בביש-גדא?

ידוע לנו כי הרבה עיקרי יסוד של המדע המודרני באו לעולם כניחושים בעלי צביון של כפירה, פרי הגיגיהם של אנשים לא-מקצועיים. אלא שההיסטוריה מספקת גם מסנן משוחד לפסיקה שלנו. אנו קושרים כתרים לגיבור הלא-אורתודוקסי, אבל כנגד כל כופר מצליח יש מאה אנשים נשכחים שקראו תיגר על רעיונות מקובלים ונחלו תבוסה. מי בכם שמע אי פעם על אימר, קינוט, טרומן או לאנג - תומכיה הראשיים של האורתוגנזה (אבולוציה מכוונת) שיצאו מול הגל הדארוויניסטי? אף-על-פי-כן אוסיף לתמוך בכל כוחי באנשים לא-מקצועיים המטיפים לכפירה. לרוע המזל, חוששני כי וליקובסקי לא יימנה עם המנצחים במשחק הזה, שכל-כך קשה לזכות בו.

קראו עוד:

התיאוריות של כדור-הארץ : כוכב-הלכת הקטן והמזוהם של הכומר תומאס
התיאוריות של כדור-הארץ : אחידות ושואה
התיאוריות של כדור-הארץ : וליקובסקי בהתנגשות (פריט זה)
התיאוריות של כדור-הארץ : מתן תוקף לנדידת היבשות

ביבליוגרפיה:
כותר: התיאוריות של כדור-הארץ : וליקובסקי בהתנגשות
שם  הספר: מאז היות דארווין
מחבר: גולד, סטיבן ג'יי
תאריך: 1995
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. מאנגלית: ד"ר נעמי כרמל.
הערות לפריט זה:

1. המאמר הוא פרק 19 בספר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית