עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > גיאולוגיה
ספרית מעריב


תקציר
אחת מהתיאוריות על כדור הארץ (במאה ה-17), היא של הכומר תומאס בארנט, שניסה להציג הסבר גיאולוגי לכל המאורעות המקראיים. בספרו הוא מנסה לקבוע מאין באו מי המבול של נוח. בארנט ביקש לתאר את תולדות כדור-הארץ לא כמעשה נסים או גחמה אלוהית, אלא כמכלול של תהליכים פיסיקאליים, טבעיים.



התיאוריות של כדור-הארץ : כוכב-הלכת הקטן והמזוהם של הכומר תומאס
מחבר: סטיבן ג'יי גולד


"דומה שאיננו מתגוררים באותו עולם שבו ישבו אבותינו הראשונים... עשרה בני-אדם אנוסים לעבוד בפרך כדי שאדם אחד יזכה בחיים נוחים... הארץ אינה נותנת לחם, אלא אם נעמול ללא הרף... האוויר מתגלה לעתים קרובות כמזוהם או מחליא."

אין זה אקו-אקטיוויזם1 מודרני. הדברים כתובים אמנם ברוח הנכונה, אך הסגנון מסגיר את בעליהם. הרי זו הקינה של הכומר תומאס בארנט, מי שכתב את החיבור הגיאולוגי המפורסם ביותר במאה השבע-עשרה - התיאוריה הקדושה של האדמה. מלותיו מתארות כוכב-לכת שחדל להיות אותו גן-עדן שהיה מלכתחילה, לא עולם שרודפי בצע רבים מדי רוקנוהו מנכסיו.

אין ספק, התיאוריה הקדושה של בארנט היא לבטח החיבור המפורסם ביותר, המרושע ביותר והסתום ביותר בין כל החיבורים המוקדשים לגיאולוגיה של כתבי-הקודש. בספר הזה ניסה בארנט להציג הסבר גיאולוגי לכל המאורעות המקראיים בעבר ובעתיד. הבה נאמץ לעצמנו לרגע השקפה פשטנית אך נפוצה על היחסים בין המדע והדת - השניים צהובים זה לזה מטבע ברייתם, ותולדות פעולות-הגומלין שלהם מצטרפות יחדיו לסיפורה של חדירה הולכת וגוברת של המדע אל התחום האינטלקטואלי שהיה שמור לפנים לדת לבדה. ואם אכן כן הוא, מה כבר היה לאל-ידו של בארנט להציע מלבד אצבע חסרת-תוחלת הנתקעת בספר מתמוטט באמת?

אבל היחס האמיתי בין דת ומדע הוא מורכב ומגוון פי כמה וכמה. לא אחת קרה שהדת סיפקה למדע עידוד פעיל. אם יש משהו שהוא אויב עקבי של המדע באמת ובתמים, אין זו הדת, כי אם חוסר-ההיגיון. אדרבא, בארנט, התיאולוג, נפל קורבן לאותם כוחות עצמם שרדפו מקץ שלוש-מאות שנה כמעט, במדינת טנסי שבארצות-הברית, את סקופס, המורה למדע.2 אם נבחן את הפרשה של בארנט בתקופה ובעולם שונים כל-כך משלנו, ייקל עלינו להשיג הבנה רחבה יותר של הכוחות העקשנים הנערכים להילחם במדע.

אפתח בתיאור כללי של התיאוריה של בארנט. מנקודת-מבטנו נראית התיאוריה הזאת כה טיפשית ומלאכותית, שיש בה עד כדי לעורר את הרושם שאין לנו ברירה אלא להעניק לבארנט מקום מכובד בקרב האנטי-מדענים הדוגמטיים. אולם אני מבקש להמשיך ולבדוק את שיטות החקירה שלו כדי להראות שיש לו מקום בין הראציונליסטים המדעיים של תקופתו. כאשר נבחן איך רדפה אותו התיאולוגיה הדוגמטית, יתברר לנו במהרה שאנו מתבוננים בפשטות בוויכוח האקסלי-וילבפורס או במחלוקת הבריאה בקאליפורניה, בהשתתפותם של אותם שחקנים אם כי בתלבושת שונה.

בארנט פתח בחקירתו כדי לקבוע מאין באו מי המבול של נוח. הוא היה משוכנע שהאוקיאנוסים המודרניים לא יכלו להציף את ההרים של כדור-הארץ. "מוטב לי להאמין," כתב אחד מבני-דורו, "שאדם יוכל לטבוע בתוך הרוק שלו עצמו מאשר להאמין שהעולם הוצף במים אשר בו." בארנט דחה את הרעיון שהמבול של נוח היה מאורע מקומי בלבד, שתואר בהגזמה כוזבת בפיותיהם של עדי-ראייה שנבצר מהם לנדוד למרחקים - לפי שרעיון כזה היה סותר את הסמכות של כתבי-הקודש. אבל הוא דחה, אפילו ביתר תוקף, את האפשרות שאלוהים ברא את עודפי המים בדרך נס - לפי שהדבר הזה מעמיד בספק את העולם הראציונלי של המדע. לפיכך עמד ותיאר את תולדות כדור-הארץ בדרך הבאה:

מן התוהו ובוהו של החלל הקדמוני הופיע כדור-הארץ שלנו ככדור מסודר ומושלם. החומרים המרכיבים אותו התמיינו על-פי צפיפויותיהם. מתכות וסלעים כבדים יצרו גלעין כדורי במרכז. מעליו נערכה שכבה נוזלית, ומעל לנוזל נוצרה מעטפת של גאזים ואדים. שכבה זו האחרונה היתה מורכבת בעיקרה מאוויר, אך היא הכילה גם חלקיקים יבשתיים. הללו שקעו ברבות הימים ויצרו על-פני השכבה הנוזלית אדמה חלקה מושלמת, נטולת תכונות מיוחדות.

האדמה החלקה הזאת היתה גיא-חזיון למעמדות הראשונים של העולם, ולדור הראשון של האנושות; עמדו בה יפי הנעורים וטבע פורח, רענן ופורה, ובכל גופה לא נגלו אף לא קמט, צלקת או סדק אחד; לא סלע גם לא הרים, לא מערות חלולות, גם לא ערוצים פעורים, רק אחידות מושלמת בכל אתר ואתר.

בשלמות הראשונית הזאת לא היו שום עונות, כי צירו של כדור-הארץ היה זקוף לחלוטין, וגן-העדן, שמוקם לשם נוחות בקו-רוחב בינוני, נהנה מאביב נצחי.

אולם היתה זו האבולוציה של כדור-הארץ עצמו שדרשה את החורבן של גן-העדן הארצי הזה, ומדרך הטבע התרחש הדבר בדיוק כאשר היה צורך להעניש את המין האנושי הסורר. הגשמים ירדו בצמצום, והאדמה החלה להתייבש ולהיסדק. חום השמש אידה מקצת המים שנכלאו מתחת לפני השטח. האדים יצאו מן הסדקים, נוצרו עננים, והגשמים החלו. אבל אפילו ארבעים ימים ולילות לא יכלו לספק את כל המים הדרושים, ומים נוספים צריכים היו לעלות מן התהום. הגשם היורד חתם את הסדקים, וכך נוצר סיר לחץ ללא שסתום-ביטחון, והמים המתאדים מתוכו גואים ועולים. הלחץ הלך וגדל עד שבסופו של דבר נבקעו פני-השטח, ונגרמו שטפונות וגלי גאות אדירים, ופני-השטח המקוריים של כדור-הארץ נקרעו והועתקו ממקומם. תוך כדי כך נוצרו הרים ואגני אוקיאנוס. כה עזים היו הזעזועים הללו עד שכדור-הארץ התפתל מרוב ייסורים ונטה על צירו עד שהגיע אל תנוחתו הנוכחית (עיין וליקובסקי). לבסוף נסוגו המים אל מערות התהום, והותירו מאחוריהם "עיי חורבות ענקיים ומתועבים - תל פגרים רעוע ומגובב." האדם, אבוי, נועד לגן-העדן השמימי, ומשך החיים של אבותינו - תשע-מאות שנה בקירוב - הצטמצם עד כדי פחות מעשירית.

וכך קרה, נאום הכומר תומאס, שאנו נעשינו לתושביו של "כוכב-לכת קטן ומזוהם", מחכים למהפך כמובטח בכתבי-הקודש וכצפוי מן הפיסיקה של כוכב-הלכת. הרי-הגעש של כדור-הארץ יתפרצו כולם בבת-אחת ובהמשך לכך תתחיל השריפה הכלל-עולמית. בריטניה הפרוטסטאנטית, על עתודות הפחם שלה (שלעת ההיא טרם נכרו ברובן) תתלקח בשצף קצף, אך השריפה תיפתח לבטח מרומא, משכנו של האפיפיור האנטיכריסטוס. החלקיקים המפויחים יישרו אט-אט בחזרה אל כדור-הארץ, וייצרו בפעם נוספת כדור מושלם, ללא מבלטים. וכך תיפתח מלכות אלף השנים של ישו. בסופה יופיעו גוג ומגוג ויכפו קרב חדש בין טוב ורע. הקדושים יעלו אל חיקו של אברהם, וכדור-הארץ, שינוע במסילתו, יהיה לכוכב.

דמיוני לגמרי? ודאי, ב-1975; אך לא ב-1681. לאמיתו של דבר, בארנט היה ראציונליסט לזמנו, מי שטען לקיומו של עולם ניוטוני בעידן של אמונה. שכן יותר מכל דבר אחר ביקש בארנט לתאר את תולדות כדור-הארץ לא כמעשה נסים או גחמה אלוהית, אלא כמכלול של תהליכים פיסיקאליים, טבעיים. ברי שהוא מספר לנו מעשייה עתירת-דמיון, אבל גיבוריו הם הכוחות הפיסיקאליים הרגילים של היובש, ההתאדות, המשקעים והשריפה. נכון שהוא האמין כי העובדות של תולדות כדור-הארץ ניתנו בכתבי-הקודש כפשוטן, אך הוא גם טען שהעובדות הללו צריכות לעלות בקנה אחד עם המדע, שאם לא כן יהיה ניגוד בין המלים ובין המעשים של אלוהים. היגיון והתגלות הם שני מדריכים אל האמת שאינם עשויים לטעות, אבל הרי זה דבר מסוכן לערב את הסמכות של כתבי-הקודש בוויכוחים על העולם הטבעי ובניגוד להיגיון; שמא יבוא הזמן, המוציא את כל הדברים לאור, ויגלה כי הדבר שמצאנו לו אישור בכתבי-הקודש, הוא כוזב בעליל.

יתרה מזאת, אלוהיו של בארנט אינו אותו עושה-נסים המשכי של העידן הקדם-מדעי, אלא דורך שעון מלכותי בנוסח ניוטון, שיצר את החומר וקבע את חוקיו, ואחר-כך הניח לטבע לנוע במסילתו.

אנו סבורים כי זה אשר התקין שעון, המצלצל בקביעות בכל שעה בזכות הקפיצים והגלגלים שהכניס במלאכת המחשבת, הוא אמן טוב יותר מזה שעשה את שעונו כך שעליו לשים בו את אצבעו מדי שעה כדי שיצלצל; ואם יבוא מי שימציא שעון כזה שיתקתק בכל השעות וינוע כסדרו במשך זמן כזה וכזה, ובבוא הזמן הזה, בהינתן אות, או בנגיעה בקפיץ, הוא יתפורר מעצמו לרסיסים; האם לא נראה בכך מלאכת מחשבת גדולה יותר מאשר אילו בא הפועל באותו זמן קבוע מראש וניפץ את השעון בפטיש גדול?

אינני טוען, כמובן, שבארנט היה מדען באיזשהו מובן מודרני של המושג. הוא לא ביצע שום ניסויים ולא ערך שום תצפיות בסלעים ובמאובנים (הגם שמקצת בני דורו עשו כן). הוא השתמש בשיטה של היגיון "טהור" (כיום היינו אומרים הגיון-כורסה), ובאותה מידה של ביטחון כתב על עתיד בלתי-צפוי ועל עבר בר-אימות. ככל הידוע לי אין שום מדען מודרני פרט לעמנואל וליקובסקי, ההולך בעקבות בארנט - שכן בארנט הניח שכתבי-הקודש דוברים אמת והגה מנגנון פיסיקאלי שיאפשר את המאורעות המתוארים בהם, בדיוק כפי שווליקובסקי המציא פיסיקה פלאנטארית חדשה כדי לשמר את הדיווח המילולי של התעודות העתיקות.

ואולם בארנט לא היה אחד מעמודי הממסד התאיסטי. אדרבא, התיאוריה הקדושה שלו סיבכה אותו בצרות צרורות. הבישוף מהרפורד השתמש במיטב הטונים של האינקוויזיציה כדי לתקוף את משענו של בארנט על ההיגיון: "או שמוחו נסדק מאהבה יתרה לאמצאתו, או שלבו נרקב בגין איזו תוכנית מרושעת." - כלומר, חתירה תחת אשיות הכנסיה. מבקר אחר משורות הכנסייה העיר, בהצהרה קלאסית של אנטי-מדע: "משה אמנם נמצא עמנו, ואף-על-פי-כן הריני חושב כי עלינו לחכות לאליהו כדי שיאיר את עינינו בהוויה הפילוסופית האמיתית של הבריאה והמבול." (זכר לכך שאליהו אמור לבשר את בוא המשיח - הווה אומר, המדע אינו יכול לדון בשאלות הללו ועלינו לחכות לאיזו התגלות בעתיד שתביא לנו את הפתרון.) ג'ון קייל, מתמטיקאי מאוניוורסיטת אוקספורד, טוען כי ההסברים הטבעיים של בארנט היו מסוכנים לפי שעודדו את האמונה שאלוהים מיותר.

על-כל-פנים, בארנט עשה חיל לאורך זמן-מה. הוא שימש כפקיד הלשכה בחצרו של ויליאם השלישי. (התואר הזה הוא תוארו של הכומר המוודה המלכותי - והלשכה היא חדר-תפילה קטן לשימושו הפרטי של המלך.) השמועה אומרת שהוא נחשב אפילו למועמד אפשרי למשרת הארכיבישוף מקנטרברי. אך סופו שהרחיק לכת יותר מדי. בשנת 1692 פירסם חיבור שהציע פירוש אלגורי לששת ימי הבריאה של ספר בראשית - ואיבד, מניה וביה, את משרתו, חרף התנצלויותיו המופלגות על כל עבירה שאולי נכשל בה בלא משים.

הדוגמאטיסטים והאנטיראציונאליסטים הם שלכדו את בארנט בסופו של דבר, לא התאיסטים (באנגליה של המאה השבע-עשרה לא היו שום אתאיסטים מוצהרים). מקץ מאה שנים אילצו אותם אנשים את לביפון לסגת מהתיאוריה שלו על קדמוניות כדור-הארץ. כעבור עוד מאה וחמישים שנה התירו הללו קרב אבוד, בן שלוש מערכות, נגד ג'ון סקופס. כיום הם נשענים על הרטוריקה הליבראלית של "זמן שווה"3 בניסיון לגרש את תיאוריית האבולוציה מספרי-הלימוד של האומה.

האמת ניתנת להיאמר, המדע חטא גם הוא. רדפנו את אלה שחלקו עלינו, לא בחלנו בקאטכיזם, וניסינו להרחיב את סמכותנו לספירה מוסרית שבה אין לה שום תוקף. עם זאת, בלא מחויבות למדע ולראציונאליות בתחום השיפוט הנאות שלהם, לא נוכל למצוא פתרון לבעיות הסוגרות עלינו מכל העברים. בני יאהו4 לעולם אינם נחים.

1. פעולות למען איכות הסביבה (המתרגמת).
2. שהועמד לדין במשפט הקופים המפורסם (המתרגמת).
3. להוראת כל האמונות והדעות.
4. פראים הנזכרים ב"מסעות גוליבר".

קראו עוד:

התיאוריות של כדור-הארץ : כוכב-הלכת הקטן והמזוהם של הכומר תומאס (פריט זה)
התיאוריות של כדור-הארץ : אחידות ושואה
התיאוריות של כדור-הארץ : וליקובסקי בהתנגשות
התיאוריות של כדור-הארץ : מתן תוקף לנדידת היבשות

ביבליוגרפיה:
כותר: התיאוריות של כדור-הארץ : כוכב-הלכת הקטן והמזוהם של הכומר תומאס
שם  הספר: מאז היות דארווין
מחבר: גולד, סטיבן ג'יי
תאריך: 1995
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. מאנגלית: ד"ר נעמי כרמל.
הערות לפריט זה:

1. המאמר הוא פרק 17 בספר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית