קווים לתיאור אמונתם של האבות : אלהי האב

את נוסחת-הדיבור המיוחדת "אלהי אבי" (ובנטיה לגוף אחר: "אלהי אביך" וכיוצא בזה) אין להחליף בנוסחה המצויה "אלהי אבותיכם", שהיא ענין בפני עצמו (ועליה ידובר להלן, בסי' ז). המיוחד בנוסחה "אלהי אבי" הוא בכך, שהסומך הנטוי מופיע בה בלשון יחיד. אלא שצורה זו, בלשון היחיד, באה בסיפורי האבות בכמה מקומות כשאינה מתבקשת בהם מהמשך-הדברים ולפעמים כמעט שאין לה שם כל משמעות. לפיכך אין להבין אותה אלא כביטוי קפוא, כגביש-של-לשון המשקף מושג דתי מיוחד לתקופה אחרת. הנוסחה הזאת רווחת במקורות העממיים (=JE) בלבד. אין היא מופיעה במקור הכהני – אולי מחמת קפדנותו הדוגמאטית של מקור זה, או מפני שהחומר הסיפורי על האבות מועט בו ביותר.

בברכת יעקב בא "אל אביך" בתקבולת עם "אל שדי" (בר' מ"ט, כה²⁹). בשירת הים (שמ' ט"ו, ב) אנו מוצאים את התקבולת "אלי – אלהי אבי" (לא "אלהי אבות"!). בדרכו למצרים מתגלה האלהים ליעקב בלשון "אנכי האל אלהי אביך" (בר' מ"ו, ג) – מעין איחוי של כינויי ה"אלים" עם "אלהי האב" (לצורת הסמיכות השווה שם ל"א, יג). בכריתת הברית בין יעקב לבין לבן ליד הגל והמצבה, אנו שומעים את הנוסחה המופלאה (שם, פס' נג): "אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו, אלהי אביהם" ("אביהם" ביחיד!) ובפולמוס שקדם לברית זו מזכירים שני הצדדים "אלהי אביו" של יעקב (שם, פס' ה, כט; השווה פס' מב). נוסחה זו אנו שומעים מפי יוסף בדברו אל אחיו (בר' מ"ג, כג) וגם מפי האחים בדברם אליו (שם נ', יז). בפעם האחרונה היא נזכרת אצל משה לפני שהיתה יציאת מצרים ושוב, כשצורת היחיד של הסומך בולטת בזרותה וכופה עלינו להניח שביטוי קפוא הוא זה (שמ' י"ח, ד). בהתגלות בסנה אנו שומעים, כנראה, צירוף של שתי נוסחאות בדיבור אחד: "אנכי אלהי אביך – אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (שם ג', ו), שהרי אם לא כן היה לו לומר גם כאן "אבותיך", בלשון רבים (ואכן, השומרוני גורס כאן "אלהי אבתיך"). הרכבה כזאת עם הנוסחה האחרת "אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'", או עם חלק ממנה, אנו פוגשים, כנראה, עוד בכמה מקומות (בר' ל"א, מב; מ"ו, א; השווה כ"ו, כד; כ"ח, יג). נוסחה זו מוגבלת אפוא גם היא לתקופת האבות. במסורות על הזמנים שלאחר ברית סיני שוב אין לה זכר.

ושוב, אין ספק שהסיפורים והמסורות על האבות רואים בזה, לתומם, רק צורה של דיבור שמתכוונת להביע אחת מתכונותיו של אלהי ישראל. ממש כך נחשב גם "אל שדי" רק כאחד ה"שמות" של יהוה. אבל העובדה ששימושו של הביטוי מוגבל במסורות לתקופה היסטורית מסוימת, היא תקופת האבות, יש בה כדי להראות כי לפנינו שריד של מושג דתי מיוחד לאותה התקופה. לאחר התמורה הדתית בחייהם של שבטי ישראל התרוקן המושג הזה ממשמעותו והפך לתואר בין שאר תארים של אלהי ישראל (באשר גם האבות עצמם נתפסו בתודעתם של שבטי ישראל כמייחדים וכמאמינים באלהיהם של ישראל) – ובכל זאת שמרה המסורת המקראית בנאמנות על גבולותיו של השימוש בביטוי זה, שנשאר מותחם בתקופה המיוחדת לו.

יש להניח שמעיקרו הביע הביטוי הזה את מושג אלהי הבית – לא המשפחה במובנה הרחב ולא השבט, אלא המעגל האינטימי של שארי-הבשר הקרובים ביותר. כל אדם שנטרד מביתו ונעקר מחוגו המשפחתי הצר, יכול שיפנה אל "אלהי אביו". הלה אינו נושא שם מיוחד ונראה שאינו מן האלים הרמים של הפנתיאון. עלינו לצייר אותו כאלוה מן הדרגה הנמוכה, שכל יחסיו עם האדם טבועים בחותם האינטימיות. הוא השומר את האיש מפני חרב אויבים, דואג לרווחתו החמרית, נמצא "בעזרו" בשעה של מצוקה ומנחה אותו בדרכי נדודים. ואולי הוא נזכר בעיקר לאדם שנתרחק ממכורתו ומבית-אביו: אצל יעקב הוא נזכר בחרן ובדרכו לביתו וברדתו למצרים, אצל יוסף ואחיו – במצרים, אצל משה – בארץ מדין. ביטויים מקבילים לניב המקראי (ilî abika, abia, abini) נמצאו בטכסטים האשוריים מקפדוקיה ואפשר שגם שם כוונתם קרובה למושג זה³⁰. מושג "אלהי האב" המחוסר-שם נמצא, לפי שעה, גם באחד ממכתבי מארי ואולי אף בכתובת ניאו-חתית מטופדה³¹.

הערות שוליים:
29. השווה לעיל, הערה 17.
30. על המקבילות מקפדוקיה עיין לוי, Les textes, עמ' 64-50. והשווה גם אולברייט, Shaddai and Abram, עמ' 190-188. אלא שבטכסטים של קפדוקיה "אלהי האב" אינו מחוסר-שם. בביטוי זה מתכוונים שם לפחות לאל אלברט ואולי גם לאלים אחרים (כך לדעת אולברייט). על "אלהי האב" בכלל השווה עוד מאי, The Patriarchal Idea, 126-123, המעיר כמה הערות של טעם; וכן היאט, Yahweh, עמ' 130 ואילך והספרות המסומנת שם. השקפתו המיוחדת של אלט מתכוונת לעניין אחר (כמה חוקרים אמריקאים טעו ועירבבו אותה עם הענין הנדון אצל לוי; כך, במיוחד, אף אולברייט – לאחרונה במאמרו ב-BASOR, 163, 1961, עמ' 49-48). על השקפה זו – להלן, בהערה 37. ואפשר שיש ל"אלהי האב" שנזכר במקרא איזה קשר גם עם האלים הביתיים-המשפחתיים של התרבות השומרית באור כשדים. הללו תוארו יפה אצל וולי, Abraham, עמ' 240-202.
31. עיין היאט, שם, עמ' 132-131.