הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור הבריאהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקביליםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > השירה המקראית
החברה לחקר המקרא בישראלההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה


תקציר
חלק זה של מאמר מתאר ומדגים כיצד סיפור הבריאה מהמיתוסים של המזרח הקדום מעובד במזמורי תהילים. המאמר דן ביסודות שונים מתוך המיתוס: הכנעת הים ומפלצות הים , הלויתן והתנין, מלכות ה', תפקיד המלכות האנושית והבריאה.



שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : עלילת הבריאה
מחברת: יהודית דישון


בספרי התנ"ך בכלל ובספר תהילים בפרט איננו מוצאים מיתוסים שלמים. נותרו רק הזכרות אחדות, זעיר פה זעיר שם, שאפשר ליחסן למיתוסים הידועים של המזרח השמי הקדום. הכותב הקדמון השתמש בהם בשירה ובפרוזה תוך הדגשה, שה' הוא האלהים ושהמעשים עליהם מספרים הסיפורים העתיקים הם מעשי האל האחד שאין בלתו.

מפסוקים מפוזרים אנו למדים, שהעברים ידעו והכירו את המיתוסים של שכניהם. אולי גם סופרו הסיפורים בערבים ליד המדורה כפי שנהוג במזרח התיכון עד היום. מאחר שהכירו את המיתוסים יכלו האנשים להבין למה שרמזו משוררים ונביאים.

במאמר זה בכונתנו להראות מהן השאריות המיתולוגיות שנשארו בספר תהילים וכיצד אפשר ליחסן למיתולוגיה של המזרח הקדום.

עלילה הבריאה

כבר בסוף המאה ה-י"ט הצביעו חוקרים על העובדה, שעלילת הבריאה מצויה בכל ספרי המקרא וכמובן אף בספר תהילים1. מיתוס זה מספר על כוחות התוהו, המפלצות, שמרדו באלים וכיצד הושמדו או הושמו במאסר על ידי האל הראשי, אשר הגיע למעמדו הרם על ידי מעשה גבורה זה.

עלילת הבריאה ידועה לנו מהסיפור הבבלי אנומה אליש, מעלילת בעל הכנענית, וכן היא מופיעה במיתולוגיה החיתית2. הגבור האלהי אשר שם קץ לכוחות התוהו שונה בנוסחים הרבים של הסיפור. בדרך כלל הוא האל הלאומי של העם בו מסופר הסיפור3.

בכמה מקומות בספר תהילים נוכל למצוא הדים למיתוס זה. על ידי צירוף פסוקים אלה אפשר יהיה לקבל מושג מה היה ידוע בישראל ממיתוס זה.

הכנעת ים ומפלצות הים

פסוקים אחדים בספר תהילים רומזים בפירוש למלחמה ה' בים ובנהר כדי להבטיח את שלטונו הבלתי מעורער בעולם4. הכוח המורד נקרא לעתים ים, כפי שהוא מכונה בעלילת בעל, בעוד שבמקומות אחרים שמו תהום, בדומה לתיאמת המסופוטמית5. ייתכן מאוד שהמיתוס האוגריתי וגם הבבלי היו ידועים בישראל ושם מוזגו יחד למיתוס אחד.

הים הוא שחצן, ובשחצנותו מרד בה'. לעתים מופיע הכינוי רהב במקום ים6, אולם המרד לא הצליח כי ה' הכניעו: "אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכאת כחלל רהב בזרוע עזך פזרת אויביך" (תהילים פ"ט, י-יא)7. הד חזק למרד הים והנהרות נמצא בתהילים צ"ג, ג-ד: "נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים. מקלות מים רבים אדירים משברי-ים אדיר במרום ה'..."8
מקבילה נוספת היא תהילים ע"ד, יג-טו: "אתה פוררת בעזרך ים שברת ראשי תנינים על המים. אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לציים. אתה בקעת מעין ונחל אתה הובשת נהרות איתן".
המים הסרבניים דוכאו על ידי ה', אשר בכוחו הרב שבר את מרידתם9.

שארית אחרת של מיתוס זה, והפעם בנוסח שונה מופיעה בתהילים ק"ד, ו-ט: "תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים. מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון. יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם. גבול שמת בל יעברון בל ישבון לכסות הארץ". במקרה זה היריב (תהום) לא נמחץ על ידי ה' אלא הוגלה למקום רחוק שממנו אין חזרה. גבול מפריד בינו לבין שאר הארץ10.

בתהילים ל"ג, ז אנו מוצאים את המלים הבאות: "כנס כנד מי הים נתן באוצרות תהומות". פסוק זה אפשר לפרש, שהאויב המתקומם הושם במאסר11. כשנפנה תשומת לבנו למקבילה הבבלית נוכל להבין פירוש זה טוב יותר; הנוסח הבבלי של מיתוס הבריאה אומר בפירוש, שאחרי הניצחון על תיאמת שם מרדוך משמר עליה12. מקבילה זו מראה, שלפחות בגירסה אחת של סיפור המרד המורד לא נהרג אלא נשבה. רעיון דומה מצוי אף בסיפורי הבריאה השומריים, ההודיים, האירניים והיווניים13.

נראה שים לא היה היחיד שמרד, היו לו שותפים במרד: "... בזרוע עזר פזרת אויביך" (תהילים פ"ט, יא)14. העוזרים נענשו, אך בפחות חומרה מאשר היריב הראשי. הם רק פוזרו וברחו אך לא השמדו. גם במיתוס הבבלי נענשו עוזרי תיאמת בצורה דומה "רעדו, פחדו והפנו ערף"15.

קשורים באופן הדוק לפסקאות הקודמות הם פסוקים אחרים המתארים הכנעת מפלצות שונות, כמו לויתן (המתפתל) ותנין (הדרקון) על ידי ה'. יצורים אלה נזכרים גם בכתבי אוגרית. כמה מלומדים16 טוענים שתנין ולויתן הם רק כינויים אחרים של ים, אולם מהעובדה שבעלילת בעל מופיעים יצורים אלה זה ליד זה ברשימה של מפלצות יש להבחין ביניהם באופן ברור17. כמו כן יש לכל אחד מהם קוי אופי משלהם, סימנים מיוחדים שתפקידם להבדיל בין חיה אחת לשניה.

לויתן

לויתן הוא מפלצת בעלת ראשים רבים: "אתה רצצת ראשי לויתן" (תהילים ע"ד, יד). הלויתן דומה בהופעתו לנחש18. גם בכתבי אוגרית מתואר הלויתן כנחש בעל שבעה ראשים:
תמחץ לתן בתן ברח – תמחץ לויתן פתן בריח
תכלי בתן עקלתן – תשמיד פתן עקלתון
ושליטן ד שבעת ראשם – עריץ בעל שבעה ראשים19.
כמו כן מופיע נחש בעל שבעה ראשים בסיפורים הבבלים20.

גונקל סבר שמפלצת זו חיה במעמקי הים21, זאת הסיק מהעובדה שהלויתן מקבל עונש נוסף, לאחר שראשיו נמחצו, הוא ניתן כמאכל לציים במדבר. העונש המיוחד הוא בכך, שהמדבר אינו מקום המחיה הטבעי של הלויתן. הוא אינו מסוגל לחיות בו.

תהילים ס"ח, כג עשוי לסייע לסברתו של גונקל, שהלויתן חי במעמקי הים. "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצלות ים". המלה בשן אינה מתאימה לתקבולת ממצלות ים. הקושי מתישב אם במקום בשן נקרא בתן22, המלה האוגריתית שפירושה פתן במובן לויתן. כלומר, גם מפסוק זה נוכל ללמוד שהלויתן גר במעמקי הים.

בתהילים ק"ד, כו אנו קוראים: "שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו". עקבות המיתוס נמחקו כאן כליל23.

תנין

תנין הוא כנראה חיה בעלת ראש אחד כפי שנראה מתהילים ע"ד, יג: "...שברת ראשי תנינים על המים". אולם מאחר שגם המלה ראש ברבים וגם המלה תנין ברבים קשה להכריע ואפשר לחלוק אם תנין חיה בעלת ראש אחד או ראשים רבים.

תנין מופיע בפסוקים רבים יחד עם לויתן וכמוהו גר במצולות הים24 ובמקומות חשכה: "כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות" (תהילים מ"ד, כ)25. מכאן אפשר אולי להסיק, שהתנין נענש על ידי ה', שהרחיקו ושמו במאסר, במקום חשוך26.

מלכות ה'

במקורות המיתולוגיים מסופר, שלאחר הכנעת המרי של המים, כלומר הכנעת תיאמת הבבלית, ים הכנעני ואילויאנקס החיתי, האל המנצח נעשה מלך27. מקבילה לכך אפשר למצוא בתהילים צ"ג, שם מתוארת המלכת ה' יחד עם תיאור כוחו האדיר, הגובר על קולות הנהרות ומשברי הים28.

לאחר נצחון מרדוך על תיאמת נקראים האלים הנמוכים לכבד את מרדוך ולקרא בשמו ובתארי הכבוד שלו. זאת מצינו במיתוס הבבלי של השנה החדשה29, ובעלילת בעל. שם מסופר, שלאחר נצחון בעל ים עלה בעל להררי צפון הקדושים ושם כבדוהו האלים30. מקבילה לכך אפשר לראות בתהילים כ"ט, א שם נקראים בני האלים לכבד את שם ה'.

באנומה אליש 144, VI מסופר, שכל עדת האלים התאספה במקדש החדש באסגילה, התישבה בהיכל וכולם קראו בשם מרדוך31. יש חושבים32 שסוף פסוק ט בתהילים כ"ט: "... ובהיכלו כלו אמר כבוד" מזכיר מיתוס זה.

יסוד חשוב במיתוס העונתי הוא, שאל הסערה שולט במי התהום, המאיימים לפרוץ ולהציף את הארץ. כתוצאה מכך הוא מתואר פעמים רבות כעוצר את מי התהום על ידי בניין ארמונו או הצבת כסאו מעל להם. כך אנו קוראים באנומה אליש 71, 1, שלאחר שאא הרג את אפסו הוא כונן את היכלו על מי התהום. מרדוך עשה אותו דבר לאחר נצחונו על תיאמת (64-62, VI)33. גם הארמון של א-נינו בלגש נוסד על פי האגדה על מי האוקינוס המאיימים. האגדה היהודית מספרת שהסלע בבית המקדש סוגר על מי התהום. לכן חשבו חוקרים אחדים שבתהילים כ"ט, י: "ה' למבול ישב" רומז למיתוסים אלה.

גם בנוגע לתהילים כ"ט, יא: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" מניחים חוקרים שפסוק זה הוא מקבילה מדוייקת לאנומה אליש 113, VI, שם האלים הנמוכים מריעים למרדוך מלכם החדש במלים "אכן מרדוך הוא עוזר עמו וארצו"34.

גסטר35 סובר, שבתהילים ס"ח, כה: "ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש" יש רמז לתיאור התהלוכה החגיגית של האל למקדשו, כפי שאנו מכירים אותה מפולחן ראש השנה הבבלי. אולם כאן, כדי למצוא משמעות זו עליו לשנות את המלים ולקרא תהלוכה במקום הליכות ולקדש או למקדש במקום בקדש.

רובינסון36 מעיר לתהילים כ"ד, ז-י, שקשה להסביר קטע זה אלא אם כן נבינו כחלק מטכס כניסת האל למקדשו. לדבריו מוזכר טכס דומה בתה' מ"ב, ה. ג'מס37, הדן בתהילים צ"ג, צ"ה-צ"ט – שבהם מתוארת המלכת ה', אומר: "עדיין קיימת השאלה אם פרקים אלה היו חלק אינטגרלי מהליטורגיה של ראש השנה. מובינקל אמנם טוען, שהם חוברו לשם שימוש בחג ראש השנה השנתי, בו הוצג נצחון ה' על כוחות התוהו ושלטונו על העמים והעולם כולו. כל שנה נישא הארון בתהלוכה לבית המקדש ושם הריעו לו ולנצחונו. אם באמת היו פרקים אלה שייכים לליטורגיה של השנה החדשה. הרי שאבדו הרבה ממשמעותם המקורית כאשר נעשו תהילות לשבת בתקופה שלאחר הגלות".

הברית עם בית דוד

בחג ראש השנה הבבלי, לאחר המלכת האל שניצח את כוחות התוהו, נכרתת ברית שנתית בין האל לבין המלך. ברית בין ה' לבין בית דוד אנו מוצאים בתהלים פ"ט, ד: "כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי". נוסח הברית מתגלה בפסוק הבא: "עד עולם אכין זרעך ובניתי לדר – ודור כסאך סלה". גסטר38 משווה פסוק זה לנוסחה הבבלית של ההכתרה39 "אכן יסודות כיסא זה יעמדו לנצח". כמו כן הוא מזכיר, שנוסחה דומה נמצאת בעלילת בעל הכנענית, כאשר בעל מוכתר כמלך40.

המלך החדש מקבל את סמלי השלטון מהאל בשמים. רומז לכך תהילים ק"י, ב: "מטה עזך ישלח ה' מציון רדה בקרב איביך". כלומר ה' ישלח את סמלי השלטון מציון לשדה הקרב. הבבלים האמינו שהסמלים נשמרים על ידי האל הראשי שלהם, אנו, והוא מוסר אותם לשליט41. אותו רעיון מופיע גם בסיפור אתנה. האלים מסרבים לתת את סמלי השלטון לשליט של העיר קיש42.

בכמה מקומות מכונה המלך בתהילים בן ה'. תהילים ב', ז: "אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". וכן באופן דומה תהילים פ"ט, כח שם אומר ה' על דוד: "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ". תפיסת המלך כבן האלהים נמצאת בכל המזרח הקדום. "אולם יחסי אב ובן בין ה' לעמו לא היו מודגשים במקרא. זאת היות והיתה קיימת התנגדות למושג המיתולוגי הפגני הזה. כאשר השתמשו במקרא במושג זה, השתמשו בו בדרך כלל במובן שהאדם הוא יציר ה'"43. בניגוד לכך טוען ג'ונסון שהעובדה שהמלך לבית דוד נחשב כבן ה' היא הוכחה מספקת לכך, שבית דוד הוא בית מלוכה אלוהי, כפי שהיו בתי המלוכה במזרח הקדום. לכן לפחות בכך קיימת הקבלה לתבנית הפולחן הכללי של המזרח הקדום44.

הבריאה

במיתוס הבריאה הבבלי אנומה אליש 1-3, VI, מסופר שמרדוך קבע את מקום הירח והכוכבים וסידר את עונות השנה לאחר שהרג את תיאמת. בדומה לכך מתוארת הבריאה בצורה פיוטית בתהילים ע"ד, טז לאחר הכנעת ים, לויתן ותנין (ע"ד, יג-טו): "לך יום אף לך לילה את הכינות מאור ושמש". נוסף לכך אף קבע ה' מיד לאחר מכן את גבולות הארץ והעונות: "אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחרף אתה יצרתם" (תהילים ע"ד, יז)45.

אולם כאן יש להעיר, שמרדוך נעשה למלך ולראש הפנתיאון על ידי החלטת שאר האלים. בניגוד לכך ה' שולט בעולם כולו שליטה אוניברסלית בזכותו האלוהית. הודו המיוחד ושלטונו המוחלט באים ממעמדו כבורא שמים וארץ אשר מעידים על כוחו האלוהי ונפלאותיו.

כל העולם נתפס ככפוף לה' וכוחו כה רב בטבע עד שכמעט ולא נשאר מקום לדמויות אלוהיות אחרות בסדר העולם ובשלטונו46: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים י"ט, ב) וכן תהילים ק"ד, לא: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו". הבריאה נעשית בעזרת רוח ה': "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה" (תהילים ק"ד, ל). רוח האל כעקרון בריאה נמצא גם במיתוסים של הפיניקים והיוונים47.

אחד היצורים החשובים שנבראו בבריאת העולם הוא האדם. בתהילים אנו מוצאים כמה הזכרות לבריאת האדם מאדמה. למשל: "...זכור כי עפר אנחנו"48 בסיפור הבבלי לעומת זאת נוצר האדם מחומר ולא מעפר49. ייתכן והבדל זה בא בגלל סוגי האדמה השונים בבבל ובארץ ישראל.

בין העצים הגדולים שיצר ה' נזכרים במיוחד ארזי הלבנון: "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע" (תהילים ק"ד, טז). במקומות אחרים בספר תהילים נקראים העצים ארזי אל50. ארזי הלבנון נזכרים במיתוסים של המזרח הקדום כעצים הקדושים של האלים. הם מוזכרים בטכסטים האוגריתיים: "הוא ילך ללבנון ולעציו לשריון ולמיטב ארזיו" (הוא, כנראה נגר האלים כתר)51. כן מופיעים הארזים הקדושים ביער האלים הקדוש, כפי שמסופר בעלילת גלגמש52.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : עלילת הבריאה (מאמר זה)
שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : תפיסת העולם
שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : השאול
שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : אלמות ונעורים נצחיים
שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : אספת האלים
שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : ייחוס תכונות אנושיות לה'
שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : ספר הגורל וספר החיים

הערות:

  1. ועיין למשל: H. Gunkel, Schoepfung und Chaos in Urzeit und Endzeit Goettingen, 1895.
  2. T.H. Gaster, Thespis. Anchor Books, 1961, p. 443.
  3. T. H. Robinson, Hebrew Myth and Ritual. In Myth and Ritual, edited by D. H. Hooke, London` Oxford University Press, 1933.
  4. גסטר, כנ"ל ע' 144.
  5. תהילים ק"ד, ה-ט; ל"ג, ז; ע"ז, יז-כא; קל"ה, ו.
  6. תהילים פ"ט, יא; איוב כ"ו, יב. רהב פירושו גאה, או כפי שמעידים שרשים שמיים דומים, סוער מתערבל מתפרץ.
  7. עיין גונקל, כנ"ל, ע' 35.
  8. פסוק ד יש להבין כך: קול משברי הים חזק יותר מקול המון המים, אך אדיר מכולם הוא ה' בשמים.
  9. למקומות נוספים עיין: תהילים כ"ט, ג; ל"ג, ז; ס"ה, ח; ע"ז, יז-כא.
    כן עיין גונקל, כנ"ל, ע"ע 91-95.
    מעניין לציין שבמקומות אחרים בספר תהילים (למשל ק"ד, כד-כט; קמ"ו, ו) מודגש שה' הוא בורא הים. בפסוקים אלה אין כל זכר למיתוס של מרידת הים. בניגוד למקומות שצוטטו לעיל, אין מיחסים כאן אישיות לים. הוא אך אחד מני רבים מיצורי האלהים. כן הדבר לגבי הלויתן (ק"ד, כו). בקשר לכך יש להזכיר גם את בראשית א', כא, שם מודגש שהתנינים נבראו על ידי ה'. גם כאן אין להם אישיות עצמית והם אך ורק יצוריו של ה' כשאר הברואים.
  10. ראה איוב ז', יב.
  11. עיין גונקל, כנ"ל, ע' 97.
  12. אנומה אליש 139, IV וכן עיין גסטר, כנ"ל ע' 145;
    רובינזון כנ"ל ע' 178; וגונקל, כנ"ל, ע' 86.
  13. עיין איוב ז', יב; גסטר, כנ"ל ע' 145.
  14. איוב ט', יג: "אלוה לא ישיב אפו תחתיו שחחו עזרי רהב".
  15. אנומה אליש 108-107, IV.
  16. גונקל, כנ"ל ע"ע 42-43; רובינזון, כנ"ל ע' 177 ועוד.
  17. וכן השווה גסטר, כנ"ל, ע' 145.
  18. ישעיהו כ"ז, א.
  19. G. R. Driver, Canaanite Myths and Legends. Edinburgh, 1956, pp. 102-103.
  20. עיין גונקל, כנ"ל, ע' 42.
  21. כנ"ל, ע"ע 42-44.
  22. האות האוגריתית ת מקבילה ל-ש בעברית.
  23. יש עוד פסוקים הדנים בים ובתנין שאין להם כל קשר למיתוס. וכן עיין לעיל הערה 9.
  24. לעתים נמצא שמקום מגוריו של תנין הוא ביבשה כמו תהילים צ"א, יג. אך נראה שבמקרים אלה אין הכוונה לתנין המיתולוגי.
  25. הפירוש המלולי של תנים הוא תן. אולם הראב"ע קורא כאן תנין ותרגום השבעים – תנינים. ר' פירושו של הראב"ע לתהילים קמ"ח, ז בקשר לתנינים הגרים בים, וכן בראשית א', כא; ישעיהו כ"ז, א ועוד.
  26. דוגמה טובה יותר: איוב ז', יב: "הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר".
  27. עיין גסטר, כנ"ל ע' 443.
  28. וכן ראה תהילים ע"ד, יב-טו; צ"ה, ג-ה; צ"ו, י-יא; צ"ח, ו-ח.
  29. אנומה אליש 143-144, 117, 51, 47, VI.
  30. A. R. Johnson, The Role of the King in the Jerusalem Cultus, in The Labyrinth, London, 1935, pp. 87-88. See also T. H. Gaster Thespis, p. 443-444.
  31. גסטר כנ"ל, ע' 445.
  32. גסטר כנ"ל.
  33. גסטר כנ"ל, ע"ע 445-446.
  34. גסטר, כנ"ל, ע' 446.
  35. גסטר, כנ"ל, ע' 451.
  36. רובינסון, כנ"ל, ע' 177.
  37. E. O. James, The Ancicnt Gods, Capricorn Books, New York, 1964, pp. 152-153.
  38. גסטר, כנ"ל, ע' 447.
  39. Clay, Miscellaneous Texts from the Morgan Collection No. 38, ii 35-36.
  40. III AB, A 10; II AB, iii 6.
  41. T. H. The Dldest Stories in the World, Boston, Beacon Press, 1959, pp. 83-84.
  42. גסטר, כנ"ל ע' 75.
  43. J. H. Patton, Canaanite Parallels in the Book of Psalms, Baltimore, , Hopkins Press, 1944, p.15 The Johns
  44. A. R. Johnson, The Role of the King in the Jerusalem Cultus, 44 pp. 78-79.
  45. לבריאת שמש וכוכבים עיין גם תהילים ק"ד, יט; קל"ו, ז-ח. וכן עיין גסטר, טספיס, ע"ע 449-450.
  46. ג'מס, כנ"ל, ע"ע 217-218.
  47. עיין גונקל, כנ"ל, ע"ע 7-8.
  48. תהילים ק"ג, יד. וכן תהילים צ', ג; ק"ד, כט.
  49. עיין גונקל, כנ"ל, ע' 116, הערה 1.
  50. תהילים פ', יא. וכן מוזכרים ארזי הלבנון האדירים בתהילים כ"ט, ה; קמ"ח, ט.
  51. עיין פטון, כנ"ל ע' 23.
  52. T. H. Gaster, The Oldest Stories in the World, p. 25.
ביבליוגרפיה:
כותר: שאריות מיתולוגיות בספר תהילים : עלילת הבריאה
מחברת: דישון, יהודית
שם  הספר: ספר זר כבוד : קובץ מחקרים במקרא, מוגש לכבוד מרדכי זר-כבוד למלאת לו ששים וחמש שנה
עורכי הספר: גבריהו, ח.  (ד"ר) ; הוכרמן, י.; להב, מ.
תאריך: 1968
הוצאה לאור: קרית ספר; החברה לחקר המקרא בישראל; החברה היהודית העולמית לתנ"ך; ההסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה
הערות: 1. לא הצלחנו לאתר את בעלי זכויות היוצרים לפריט. במידה ויאותרו בעלי הזכויות, נפנה אליהם לקבל את הרשאתם.
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית