השבחה : השפעת החקלאים הראשונים על צמחים ובעלי-חיים

זמן רב היה מקובל על הארכיאולוגים שהחקלאות החלה במזרח התיכון לפני 10,000 שנה בערך. לאחר זמן, ובלי קשר, היא הופיעה בסין, בהודו, באמריקה הצפונית והדרומית, וכמה פעמים נפרדות באיי האוקיינוס השקט.

ההשקפה המודרנית יותר - כפי שמייצג אותה למשל ג'ון ילן מהקרן הלאומית למדע בוושינגטון - היא שהחקלאות (בהגדרתה הרחבה ביותר!) החלה לראשונה לפני 30,000 שנה בערך, כנראה באפריקה, וייתכן מאוד שביערות. כמובן מאליו, אין שום סימנים ארכיאולוגיים גלויים למאמצים ראשונים אלה, אבל דרכם של צמחים להירקב, קל וחומר ביערות טרופיים. החקלאות הופיעה ברשומות הארכיאולוגיות רק לאחר שהתבססה היטב – כי כל הרשומות הארכיאולוגיות מקוטעות, ומועטים סיכויינו לחשוף מפעל בעודו צעיר לימים, ומשום כך לא-שכיח. זאת ועוד, הארכיאולוגים מוצאים בדרך-כלל שרידים רק במקומות נוחים להשתמרות. מכאן שהשרידים החקלאיים הקדומים ביותר הידועים לנו - במזרח התיכון, לפני 10,000 שנה בקירוב – אינם מייצגים את שחר החקלאות, ואילו הוברר בכל זאת שאכן הם מייצגים אותו, היה הדבר תמוה ביותר. השרידים הללו מייצגים חקלאות שכבר היתה מבוססת היטב, במקום שמכוח המקרה, היה נוח לשימור.

בסופו של דבר, טעות היא להניח שהחקלאות החלה כמקשה אחת. החקלאות המודרנית מקיפה תהליכים רבים ושונים - אבל אין זאת אומרת שכל החקלאות מקיפה את כל התהליכים הללו. החקלאי המודרני מתחיל עם גידולים (או בעלי-חיים) שטופחו בכוונה תחילה לצורכי חקלאות. כשמדובר בגידולים, הוא מפורר תחילה את הקרקע, אחר-כך שותל או זורע, אחר-כך משקה ומדשן, ואז הוא מגונן - מרחיק עשבים שוטים, פתוגנים, מזיקים וטורפים – ולבסוף אוסף ומתחיל מחדש. בעל המקנה המודרני מאכיל בעלי-חיים שהושבחו בקפידה, בעשב ובתלתן שהושבחו בקפידה, או בתערובת מסחרית שנעשתה מגידולים שהושבחו בקפידה.

אבל יש שלל גוונים אינסופי בין החקלאים העוסקים בכל אלה לבין הציידים-הלקטנים. הרועים המסורתיים שאנו מוצאים עדיין במישורים ובהרים, מאפריקה ועד יוון ומהודו ועד שווייץ, אינם מנסים להשביח את המרעה. הם פשוט מניחים לבהמותיהם לאכול את מה שמצוי להן. החקלאים ה"אורגניים" של ימינו אולי אינם מעניקים לגידוליהם הגנה ייעודית רבה מפני מזיקים; אבל כל אלה הם "חקלאים" במובן הרחב של המלה.

למען האמת, ברור כשמש שהחקלאות לא התחילה עם כל מרכיביה המודרניים. אדרבה, היא התפתחה עקב בצד אגודל. בקלות נוכל לדמיין לעצמנו שני מקורות סבירים, לכל הפחות, ושניהם החלו רבבות שנים לפני ההנחה המסורתית המקובלת, המייחסת את מוצא החקלאות למזרח התיכון.

ראשית - תרחיש ג'ון ילן - החקלאים הראשונים אולי פשוט נעצו באדמה זלזלים של צמחי המזון החביבים עליהם, ואלה היכו שורש בסביבה הטרופית הלחה. למען האמת, ייתכן שהחקלאים הראשונים טמנו זרעים ולא שתלו זלזלים; בסופו של דבר, זרעיהם של רבים מעצי היער הטרופי נובטים עוד לפני שעזבו את העץ, כך שהלקטן היה יכול לראות זרע נהפך לצמח. אותם חקלאים ראשונים - ובתרחיש זה, סביר יותר שהיו אלה נשים ולא גברים, כי בחברות מסורתיות הנשים הן הלקטניות - הגנו אז על הצמח הצעיר, כפי שדג מגן על חלקת אצות בין האלמוגים. הצעד המושגי הבא היה סילוק צמחים יריבים כדי לפנות לו יותר מקום - וזהו עישוב, למעשה. אפשר בהחלט שהבירוא הזה נעשה בעזרת אש, שכן האדם כבר השתמש בה זה כמיליון שנה. אם אפרם של הצמחים שבוראו נשאר במקומו (וקרוב לוודאי שכך היה), הרי לנו ראשית הדישון. אם ננקבו חורים בקרקע כדי להקל על הזריעה, הרי לנו ראשיתו של החריש, וכן הלאה.

דרך אפשרית אחרת לחקלאות מציגים לפנינו ילידי אוסטרליה דהיום. הם מבראים בשריפה חלקת סבך יבשה - "צמחייה מיותרת" - כדי לאפשר לצמחים ירוקים חדשים לבצבץ מתוכה, ואפשר שהדבר אינו "לא-טבעי" כפי שהוא נראה, משום שכיום ידוע לנו שנופים טבעיים רבים, וביניהם הן סוגים רבים של יער הן מישורי עשב, תלויים בפריצת שריפות (טבעיות) לעתים מזומנות. ילידי אוסטרליה משכילים להשתמש באש עד כדי כך שד"ר ריס ג'ונס מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנברה מכנה אותם "איכרי מקל-האש", וברור שהם היו "איכרי מקל-אש" זה 40,000 שנה לפחות.

אבל אם האפריקנים החלו בחקלאות (פחות או יותר) לפני 30,000 שנה, וילידי אוסטרליה - לפני 40,000 שנה, מדוע אין אנו מעניקים להם ברורות את זכות הראשונים בחקלאות העולמית? אחרי ככלות הכול, ילידי אוסטרליה הם מן העמים המודרניים המעטים מספור, שלכאורה לא אימצו כלל את החקלאות. יש על כך תשובות אפשריות רבות, אבל התשובה הכללית העיקרית היא שהחקלאות (במובן המודרני) פשוט איננה הדרך המתאימה ביותר, בהכרח, לניצול כל הסביבות. פוקדות את אוסטרליה תקופות ממושכות של בצורת, ואיכרים מודרניים רבים וכן טובים ראו את עמלם עולה בתוהו בנופיה ההפכפכים, לאחר שניסו ליישם בתמימות את השיטות שכה היטיבו לפעול באירופה הממוזגת. במשך מאתיים שנה המיטו ניסיונותיהם אלה חורבן על אדמה שהילידים עבדו אותה בהצלחה במשך ארבע רבבות שנים. בדומה לכך, ג'ון ילן מצא כי הבושמנים של מדבר קלהרי "משתעשעים" בחקלאות בימינו. אולי הם מחזיקים בכמה עזים למשך כמה שנים, אבל אחר-כך הם מחליטים (מטעמים אקולוגיים נכוחים, כנראה) שמוטב להם לחזור לציד למשך עשר שנים בערך. קיצורו של דבר, אין לראות את החקלאות פשוט כשיפור לעומת חיים על ציד וליקוט. היא משיגה כמה יעדים שהציד והליקוט אינם יכולים להשיגם - בעיקר, תנובה גדולה של מזונות הראויים למאכל אדם לכל יחידת שטח. אבל ראוי לראותה כטקטיקה, המתאימה לכמה נסיבות ולא לאחרות. אין לראותה כשלב הכרחי באיזו התפתחות אנושית מוכתבת מראש.

אולם הנקודה איננה הטפת מוסר אנתרופולוגית, אלא עיון בהשלכותיהם הגנטיות של מעשי האדם. רבות מהן גלויות לכל עין. אם החקלאים הראשונים - נאמר, נשות היער באפריקה - הגנו על גידוליהם מיריבים ומטורפים, אזי הם סילקו את לחצי הברירה הטבעית, שאלמלא כן היו מדרבנים את הצמחים הללו לפתח קוצים או רעלנים. דרושה לצמח השקעה ניכרת - במונחי אנרגיה - כדי לייצר רעלנים או קוצים (כלומר מבנים פיסיולוגיים משמעותיים), ולכן צמח שאינו מייצר אותם יוכל לגדול ביתר מהירות ויעילות מהצמח המייצר אותם - כלומר, בתנאי שישנם בני אדם מסורים, העומדים עליו לספק לו הגנה. ושוב, החקלאים הראשונים בעולם לא היו מגלים את עקרונות השתילה, אלמלא הבינו (כפי שיכול להבין כל יצור פיקח!) שדומים מולידים את דומיהם. אם כן, מטבע הדברים, הם היו שותלים מחדש את אותם צמחים שהיו פחות רעילים וקוצניים, ויותר עסיסיים וטעימים. במונחים גנטיים, הם יצרו כך אוכלוסייה של צמחים שאין בה פרטים המכילים את הגנים ליצירת רעלנים או קוצים - או לפחות, ליצירתם בכמויות גדולות. קיצורו של דבר, החקלאים הראשונים יצרו אוכלוסייה בעלת מאגר גנטי שונה במידה מובהקת מזה של אוכלוסיית הבר (אילו היה שם מי שימדוד זאת).

כך חוללו החקלאים הראשונים בעולם שרשרת של תהליכים שהוליכה אל השבחת הגידולים המודרנית. הם החליפו את הברירה הטבעית בברירה מלאכותית: כלומר, ברירה המבוססת על שיקול דעת אנושי מודע. ברירה מלאכותית זו יצרה שינויים שלא היו דומים כלל ועיקר לאלה שהיתה מעדיפה הברירה הטבעית: חוסר רעלנים וקוצים, לעומת שפע. ומכיוון שאפשר לאכוף את הברירה המלאכותית בעקביות וברציפות, היא מחוללת את שינוייה מהר יותר מכפי שהיתה משיגה הברירה הטבעית בכוחות עצמה. ועם זאת, החקלאים הראשונים בעולם, ביערות אפריקה, השיגו כל זאת בלי שום קפיצת-דרך מושגית גדולה או בלתי-סבירה.

החקלאים ה"ראשונים" של המזרח התיכון - כלומר, אלה שהיה מקובל בעבר לראותם כראשונים - כבר קיבלו בירושה 20,000 שנה של מאמצים ותושייה. לפחות, זהו תרחישו של ג'ון ילן, ואני כשלעצמי מוצא אותו הרבה יותר סביר מאשר התיאור הארכיאולוגי ה"מסורתי". זרעי החיטה והשעורה שהשאירו אחריהם בני המזרח התיכון זוהו כמושבחים בעליל, משום שהיו כה שונים מזני הבר - אלמלא כן, היינו יכולים לראותם בה במידה כלקטנים פשוטים, כשם שהסנאי מלקט אגוזים. והסיבה לכך שהזרעים הללו היו שונים מזני הבר היא בדיוק זו, הם היו כפופים לדורות של ברירה.

אנו יכולים לצייר לעצמנו סדרת אירועים מקבילה בדיוק שהוליכה לגידול בהמות, אם כי בתזמון שונה. כלומר, ייתכן שאבותינו הציידים למדו במהירות שאפשר לתפוס עדרים של חיות בר ביתר קלות, אם מכוונים אותם תחילה לביצות או לנקיקים מסוימים; מכאן התפתחה המכלאה; בעקבות זאת הלכה וגברה המעורבות בחייו של בעל-החיים, עד שכל היבטיהם נעשו מבוקרים. שוב, ברירה מלאכותית אמנם, אבל לא-מכוונת מעיקרה, העדיפה עד מהרה זנים של בעלי-חיים שהיו נוחים יותר לטיפול מאשר מקביליהם בבר - "מבויתים" יותר. אותם בעלי-חיים גם היו מסוגלים להתקיים על תפריט מוגבל יותר מכפי שניתן למצוא בבר. (זו הסיבה שבעלי-החיים המבויתים הראשונים זוהו כמבויתים: הם היו קטנים מקרוביהם ה"פראים", אף-על-פי שבהמות המשק המודרניות הרבה יותר גדולות מקרובותיהן בבר, בדרך-כלל.) הניאוטניה מילאה תפקיד מרכזי בביות, כפי שנזכר בפרק 3. בעלי-החיים המבויתים, ובייחוד חיות מחמד כמו כלבים, שומרים על מידה רבה של רוך ותלות שהיו בהם כגורים רכים או מתבגרים.

סטיבן בודיאנסקי¹ טוען שבעלי-החיים (לפחות חלקם) אפילו שיתפו פעולה בתהליך הביות. אחרי ככלות הכול, הוא אומר, אלה ששיתפו פעולה זכו להתרבות ביתר שאת מאלה שנשארו בחוץ, גם אם היו ביניהם פרטים שמצאו לבסוף את מותם בטרם עת. אם נסתכל על כך מנקודת ראותו של הפרט, הדבר נראה מתועב במקצת, אם לא בלתי-מתקבל על הדעת: כיצד יכול בעל-חיים למכור את נשמתו כך? האין הוא מבין שבני האדם מציעים לו שעבוד, בתמורה לביטחון? אבל מרגע שאנו מגייסים לעזרתנו את מושג הגן האנוכיי, טיעונו של בודיאנסקי נעשה הגיוני לחלוטין. גנים המניעים את בעליהם להתנהג בהכנעה זוכים להתפשט יותר, בתנאים אלה, מאשר הגנים המעודדים חירות, גאווה והתנשאות. הצאן והבקר הם כיום הנפוצים מכל הפרסתנים, ואילו התרנגולת - שמוצאה מעוף נדיר המחטט בקרקעית היער בהודו - הפכה להיות הנפוצה ביותר מכל החולייתנים היבשתיים, מלבד החולדה והאדם.

אלה היו, אם כן, התהליכים הראשוניים: התחלה כהסתגלות במקביל, לפחות במה שנוגע למקנה, אבל זו הוליכה עד מהרה לברירה מלאכותית, שעה שהחקלאים שמרו להם את בעלי-החיים והצמחים שהתאימו להם, ופסלו את אלה שלא התאימו. ומרגע שהחלו החקלאים להעצים את שליטתם בבני חסותם אלה - צמחים ובעלי-חיים - היה לאל ידם לפתוח בסדרה חדשה של תהליכים, שעודנה מהווה בסיס ל"השבחה" של גידולים ובהמות בימינו.

לפריטים נוספים מתוך הפרק:

השבחה
השבחה : השפעת החקלאים הראשונים על צמחים ובעלי-חיים (פריט זה)
השבחה : ההשבחה שמלפני המשביחים
השבחה : מין חדש על רגל אחת: פוליפלואידיות
השבחה : הופעת המשביח המקצועי
השבחה : יתרונות ההשבחה המודרנית על החקלאות הפשוטה
השבחה : רביית-פנים ורביית-חוץ
השבחה : הכלאה לאחור
השבחה : מכלוא F1
השבחה : הרחבת המאגר הגנטי
השבחה : גידולים חדשים באמצעות פוליפלואידיות
השבחה : משחקי כרומוזומים
השבחה : הכפלה אל-זוויגית
השבחה : הזינוק הגדול קדימה: תרבית רקמות צמחים
השבחה : שונות סומקלונית
השבחה : מכלואים סומטיים
השבחה : בהמות משק
השבחה : "יעילות"
השבחה : גזעים נדירים
השבחה : "השבחה" מהי?

1. Stephen Budiansky, The Covenant of the Wild, New York: William Morrow, 1992