הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גנטיקה
ספרית מעריב


תקציר
האם הברירה הטבעית היא אכן הכוח המניע את השינוי האבולוציוני? או אולי השינוי הוא תוצאה של המקרה והזמן? רבים מן האירועים האבולוציוניים החשובים ביותר בתולדות העולם התרחשו מכוח המקרה לבדו. למשל סיפור הכחדת הדינוזאורים. אבל בסופו של דבר, הברירה הטבעית היא המכריעה מי יחיה ומי ימות, ואלה שנשארים בחיים, הם אלה שהסתגלו לנסיבות על הצד הטוב ביותר.



חידת התורשה ומושג הגן : הערות שוליים מודרניות למערך החשיבה הניאו-דארוויניסטי
מחבר: קולין טאג'


הערת השוליים הראשונה למערך החשיבה הזה, החשובה מאין כמוה, נוגעת לרמה שבה פועלת הברירה הטבעית. האם פרטים מתחרים בפרטים, כפי שטען דארווין? האם מאגר גנטי מתחרה במאגר גנטי, כפי שטענו אחדים מחסידיו במאה העשרים? ואולי זוהי מלחמת גן בגן? יש לסוגייה זו משמעות תיאורטית בל תשוער, המשתרעת הרחק מחוץ לתחומי הביולוגיה, ואעסוק בה באריכות בפרק 4. הערת השוליים השנייה, מקומה הוא כאן. האם הברירה הטבעית היא אכן הכוח המניע את השינוי האבולוציוני? או אולי אנו רק תוצאותיהם וקורבנותיהם של המקרה והזמן?

הברירה הטבעית לעומת הזמן והמקרה

דארווין הוא שהציע את רעיון "הברירה הטבעית", ולכן ספקות המוטלים בחשיבות הרעיון נראים כמו התקפות על בעליו. אבל גם אם דארווין היה ראשון הדוגלים בברירה טבעית, הוא סבל - כפי שסבלו כל הוגי הדעות הגדולים - מהתלהבותם המופרזת של אחדים מחסידיו, מקצתם, כמו הרברט ספנסר, ביקשו להשליך את רעיונותיו מן הביולוגיה אל הפילוסופיה של המוסר ואל הפוליטיקה. כך נולד "הדארוויניזם החברתי" - לכאורה, הרעיון כאילו החברה האנושית צריכה להיות "נוטפת דם משיניה ומציפורניה", כפי שתיאר אלפרד לורד טניסון את הטבע: החלשים, דינם להיספות. דארווין, הליברל עדין הנפש שהתקומם כנגד העבדות בימים שהיא עדיין נחשבה ראויה ונחוצה, שטען כי תושביה העירומים של ארץ האש הם "נתעבים" רק מחמת הנסיבות, שדאג לביטחון פיננסי לשכניו הכפריים, שידע אומללות וסבל במשך כל גיל העמידה שלו עקב מחלותיהם המרובות של ילדיו הרבים - בוודאי לא סמך את ידיו על הרעיון הזה.

אחרים, בהקשרים אחרים, ביקשו למצוא "סיבה" של ברירה טבעית לכל משוגה של הטבע. מגמה זו הגיעה לשיאה באמצע המאה הנוכחית, כשחסיד שוטה אחד טען כי צבעו הוורוד של הפלמינגו התפתח כהסוואה, המשרתת עוף זה כאשר הוא ממריא ממקום אכילתו ומתעופף כנגד שמי השקיעה. ואכן, אין ספק שהדבר מגונן עליו מפני אריות מנמיכי-טוס. דארווין עצמו הדגיש כי גורמים נוספים מלבד הברירה הטבעית השתתפו בעיצובם של בעלי-החיים. הוא סיווג את הברירה הזוויגית כמנגנון נפרד, ואנו נדון בו בפרק 5. והוא גם הדגיש את חשיבותה של המקריות.

עם זאת, הרעיון כאילו המקרה פועל למעשה בעדיפות מוחלטת על פני הברירה הטבעית, נעשה אופנתי במקצת בשנים האחרונות. רעיון זה לובש צורות שונות, הראויות למידות שונות של יחס רציני. כולן, סבורני, מעשירות את מערך החשיבה הניאו-דארוויניסטי, אבל אף לא אחת מהן מאיימת עליו ממש, כפי שסבורים כנראה כמה ביולוגים.

ראשית, וכללית, ביולוגים שונים טיפחו את הרעיון שלפיו שינויים נייטרליים במאגר הגנטי חשובים יותר, בסופו של דבר, משינויים שחוללה הברירה הטבעית. אחרי ככלות הכול, מינים חדשים חייבים להופיע כאשר מאגרים גנטיים נעשים מבודדים, ולו רק הודות לתהליכים המקריים לחלוטין של מוטציה וסחיפה. יש כאן עיקרון פילוסופי חשוב. כל המדענים חייבים להישמר מפני העלאת תיאוריות שהן פשוט מיותרות. שומה עליהם לשאול את עצמם, "נניח שהמנגנון שאני מציע אינו פועל כלל; עד כמה זה ישנה?" בניסוח פורמלי יותר, שומה על כל המדענים להציע "השערת אפס" האומרת - "העולם יהיה דומה מאוד למה שאנו רואים בו עכשיו, גם אם לא יפעל בו דבר מלבד הזמן והמקרה". הרעיון כאילו שינויים "נייטרליים" היו מחוללים את רוב הדברים שאנו רואים בטבע ראוי לכל שבח - כ"השערת אפס". היא תגונן עלינו מפני הפלמינגו הוורוד, שצבעו ורוד פשוט משום שהוא אוכל פלנקטון ורוד, והדעת נותנת שצבעו היה כחול אילו אכל פלנקטון כחול. אבל רוב הביולוגים, אף שמקובל עליהם כי יש לתת להשערת האפס בדבר נייטרליזם מרחב פעולה גדול ככל האפשר, מתקשים לתאר לעצמם עולם המכיל מגוון כה מדהים של יצורים מתוסגלים היטב, אלא אם כן הברירה הטבעית פועלת לעיצובם. כפי שאמר המלט בהקשר שונה במקצת, "יש אלוהות המעצבת את גורלותינו, בלי תת דעתה על רצוננו לחוצבם". קראו "ברירה טבעית" במקום "אלוהות", והרי לכם.

אבל אפילו הדארוויניסט המסור ביותר חייב להודות היום כי רבים מן האירועים האבולוציוניים החשובים ביותר בתולדות העולם התרחשו מכוח המקרה לבדו, כלומר הם "מותנים", כפי שנהוג לומר, באירועים חיצוניים שאינם נתונים לכל שליטה. לדוגמה, הביולוגים של המאה התשע-עשרה שמחו להאמין שהדינוזאורים נכחדו משום ש"גדלו יותר מכפי כוחם", או היו טיפשים מדי, וברגע שהחלו היונקים התוססים יותר להיכנס לקצב, הם דחקו את רגליהם של אותם זוחלים עמומי-מוחין - מכוח התחרות הדארוויניסטית הטובה והחביבה.

אבל אין זה עולה בקנה אחד עם העובדות. ראשית חוכמה היה צריך להיות ברור, לפחות בשלהי המאה התשע-עשרה, כי (א) הדינוזאורים בצורותיהם השונות משלו בעולם כולו במשך 140 מיליון שנה - מלפני 200 מיליון שנה עד לפני 60 מיליון שנה, בקירוב; (ב) היונקים הראשונים הופיעו עלי אדמות בערך בזמן אחד עם הדינוזאורים - לפני 200 מיליון שנה; אבל (ג) היונקים נשארו קטנים ועלובים כל עוד היו הדינוזאורים בשטח, מן הסתם משום שסבלו מנחיתות בכל החזיתות. המחקר המודרני טוען כי הדינוזאורים נכחדו בגלל אירוע אקלימי כביר שהתרחש לפני 65 מיליון שנה בקירוב, וזה התחולל (או לפחות הוחמר) עקב פגיעת מטאור, או אולי התפרצויות געשיות אדירות שיצרו, כפי שמקובל לחשוב עכשיו, חלק גדול מפני השטח של הודו של ימינו.

מכאן ברור שהיונקים לא הביאו להכחדת הדינוזאורים המטומטמים מכוח פיקחותם העדיפה. הם פשוט נשארו בשטח עד שהתערב המקרה וסילק את הדינוזאורים. אלמלא אותו מטאור (או הר געש), היונקים היו עדיין חדפי-עצים, ובני האדם לא היו מתפתחים כלל. ועוד ברור עכשיו שהיו בתולדות העולם לפחות חמש "הכחדות המוניות", דרמטיות לא פחות מזו שמחתה את הדינוזאורים, וכל אחת מהן אפשרה לקבוצות חדשות לגמרי לתפוס את הבימה – קבוצות שעד אז היו חסרות כל חשיבות, וכאלה היו נשארות, מן הסתם. אבל שוב, אותם יצורים ששרדו בעקבות ההכחדה ההמונית היו כפופים, כתמיד, לכוחה המעצב של הברירה הטבעית. שומה עלינו לראות עכשיו את הברירה הטבעית ככוח הפועל בבימה מסתובבת, עם סגל שחקנים משתנה בפתאומיות. ואף-על-פי-כן, פעול תפעל.

ובכל זאת עלינו להכניס כמה תיקונים קלים בדגם הניאו-דארוויניסטי הטהור. בראש ובראשונה, אל לנו לראות את המאגר הגנטי כשקית פשוטה מלאת חרוזים, שכמה חרוזים (גנים) מצטרפים אליה מכוח המוטציה, ואחרים מושלכים ממנה החוצה. כפי שכבר נזכר, הגנומים של כל היצורים הרבה יותר סוערים מכפי שהבינונו תחילה. גנים במספר מפתיע מתרוצצים כה וכה בגנום, ואף גורמים לפעמים למוטציות בהתרוצצם, תוך שהם ואחרים משכפלים את עצמם ומתרבים בגנום. גבריאל דובר מאוניברסיטת קיימברידג' מכנה את המנגנונים האלה בשם "מנועים מולקולריים", וטוען כי במקובץ, הם גורמים לחלק גדול מהשינוי הנראה לנו "אבולוציוני". הגנום ראוי שנתאר אותו לעצמנו לא כשקית של חרוזים דווקא, אלא כפקעת נחשים.

אף-על-פי-כן, אני (שלא כמו אחדים מעמיתי) איני מוצא שקביעה זו מהווה התקפה בסיסית על מערך החשיבה הניאו-דארוויניסטי. הצורות השונות שיוצרים המנועים המולקולריים כפופות בוודאי לברירה טבעית, בדיוק כמו הצורות השונות הנוצרות בתהליכי המוטציה שעלינו לכנותם עכשיו "קלאסיים". כמוני כביולוגים רבים אחרים, איני רואה מדוע מקור השונות צריך להשפיע על הסוגייה עצמה. בהחלט, עלינו להבין שהברירה הטבעית פועלת על גרם מדרגות נעות, ולא על בימה נייחת. אבל בסופו של דבר, הברירה הטבעית היא המכריעה מי יחיה ומי ימות, ואלה שנשארים בחיים, כפי שאמר דארווין, הם אלה שהסתגלו לנסיבות על הצד הטוב ביותר.

וכך אנו מגיעים אל גבול הגנטיקה ה"קלאסית": כלומר, הגנטיקה שבה הגנים עצמם, ה"גורמים" של מנדל, נתפסים רק כהפשטות, כחרוזים המושחלים על גבי הכרומוזומים. ברור שיש לגנטיקה הקלאסית עוצמה רבה, ובשילוב עם רעיונות האבולוציה של דארווין, היא יוצרת תמונה מאחדת נפלאה של רבגוניות החיים האינסופית. אבל יש בגנטיקה חוט שני אחר של מחקר, שונה בתכלית, ואפשר לאחוז גם בו: "מהו טיבם המדויק של הגנים, וכיצד הם פועלים?" בנושא זה עוסק הפרק הבא.

לפריטים נוספים מתוך הפרק:

חידת התורשה ומושג הגן
חידת התורשה ומושג הגן : תורשה וצ'רלס דארווין
חידת התורשה ומושג הגן : גרגור מנדל
חידת התורשה ומושג הגן : הגנטיקה ה"קלאסית" במאה העשרים: מדריך בזק
חידת התורשה ומושג הגן : ניאו-דארוויניזם: מערך החשיבה המודרני
חידת התורשה ומושג הגן : מושג המין
חידת התורשה ומושג הגן : זהה אבל שונה
חידת התורשה ומושג הגן : פולימורפיות
חידת התורשה ומושג הגן : הערות שוליים מודרניות למערך החשיבה הניאו-דארוויניסטי (פריט זה)

ביבליוגרפיה:
כותר: חידת התורשה ומושג הגן : הערות שוליים מודרניות למערך החשיבה הניאו-דארוויניסטי
שם  הספר: מהנדס הגן : גנים וגנטיקה : ממושג התורשה עד ליצירת חיים
מחבר: טאג', קולין
תאריך: 1996
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. מאנגלית: עמנואל לוטם.
הערות לפריט זה:

1. המאמר הוא חלק מפרק 1 בספר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית