הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גנטיקה
ספרית מעריב


תקציר
גרגור מנדל היה כמעט בן-זמנו של דארווין. במחצית שנות ה-60 של המאה התשע-עשרה הוא השלים סדרת ניסויים שסיפקה בדיוק את המנגנון שנזקקה לו תורת האבולוציה של דארווין להשלמתה. הוא גילה את חוקי התורשה, הנקראים גם חוקי מנדל (על שמו).



חידת התורשה ומושג הגן : גרגור מנדל
מחבר: קולין טאג'


גרגור מנדל (1884-1822) היה כמעט בן-זמנו של דארווין: הוא נולד רק שלוש-עשרה שנים אחרי הולדתו של דארווין, ומת שנתיים אחרי דארווין. במחצית שנות ה-60 של המאה התשע-עשרה השלים סדרת ניסויים שסיפקה בדיוק את המנגנון שנזקקה לו תורת האבולוציה של דארווין להשלמתה.

פרשנים רבים הצטערו על כך שדארווין לא ידע מאומה על עבודתו של מנדל, אלא מה, אנחה, מנדל היה נזיר שעשה את עבודתו במנזר המסדר האוגוסטיני סט' תומס בברין שבמורביה (כיום ברנו שבסלובקיה) - ארץ נידחת שהאנגלים לא ידעו עליה דבר וחצי דבר, כפי שהוכיח נוויל צ'מברליין ב-1939. מנדל הכריז על רעיונותיו העיקריים בשתי הרצאות בפני החברה למחקר הטבע בברין, והם התפרסמו בכתב העת של החברה ב-1866.

אלא שמנדל לא היה עם-הארץ כלל ועיקר, הוא למד מתימטיקה, פיסיקה וביולוגיה בווינה. מורביה וברין לא היו נידחות כלל ועיקר. נותרו עוד כמאה שנה עד לרדת "מסך הברזל": מורביה של מחצית המאה התשע-עשרה היתה בשר מבשרה של אירופה, עותקים של Transactions, כתב העת החיוני שבו התפרסם מאמרו של מנדל, נמצאו באנגליה, ברשות החברה המלכותית והחברה הליניאית. דארווין הרבה מאוד בקריאה, וביולוגים אחרים הביאו לתשומת-לבו מאמרים שיש בהם עניין. מנדל גם ביקר באנגליה, ולפי השמועה, אפילו סר לבקר אצל דארווין בכבודו ובעצמו. חוקר הגנטיקה של אוכלוסיות, הבריטי הדגול א' ב' פורד, טוען בתוקף שהשניים לא נפגשו מעולם: "אני... האחרון שהיו לו ולדארווין ידידים משותפים, ואחד האחרונים שהכירו היטב אחד מילדיו (רב-סרן לנארד)... ואני סמוך ובטוח שמעולם לא היתה פגישה בין דארווין לבין מנדל."1 אבל אני איני מצליח לסלק מדעתי את הרעיון שייתכן בהחלט כי דארווין ידע על ניסוייו החשובים של מנדל, אבל לא השכיל - כמו כל שאר בני זמנו - לעמוד על משמעותם.

אין בדברים אלה כדי להטיל דופי בדארווין. קל מאוד להבין זאת. אחרי ככלות הכול, מנדל ערך את ניסוייו בכמה תכונות שנבחרו בקפידה של צמח שנבחר בקפידה - דהיינו, אפונת הגינה - בתנאים מבוקרים ביותר. אפילו הוא עצמו לא הבין כי למעשה גילה חוקים אוניברסליים. ואכן, אדם היה צריך להיות פתי מאמין לכל דבר כדי לטעון כי הכללים שעמד עליהם מעיסוקו באפונים, יכולים גם להסביר את שיגיונות התורשה בבני אדם. זהו עיקרה של הבעיה, שכן גם אם כלליה הבסיסיים של התורשה הם פשוטים ואוניברסליים, עובדות התורשה הלכה למעשה הן כאלה שאי-אפשר לנחש את עצם קיומם של הכללים האלה, אלא מתוך בדיקת מקרים שפושטו בכוונה תחילה, בנסיבות מבוקרות ביותר. אבל היקף חשיבתו של דארווין היה נרחב עד כדי כך שהוא כרה בור לעצמו ברוחב אופקיו.

מנדל ערך את ניסוייו הרי-הגורל באפונת הגינה, Pisum sativum. במיוחד, הוא בדק את דפוסי התורשה של שמונה תכונות שונות בצמח, לרבות קומה (גבוה או נמוך), צבע התרמיל הלא-בשל (צהוב או ירוק), צבע הפסיגים בזרע (צהוב או ירוק) והתנהגות הזרע כשהוא מתייבש - האם הוא נשאר עגול, או נעשה מקומט.

ברור כשמש שניסוייו היו מבוקרים. הוא ידע היטב - כיוון שהיה עובד אדמה מבטן ומלידה, כמוהו כהוריו - שדפוסי התורשה בצמחי בית מגלים סדירות לעתים, ולעתים הם הרבה פחות סדירים. אפונת הגינה מצטיינת ברביית-פנים ; הפרחים מואבקים באבקת אותו הצמח עצמו. למעשה, האבקה באה מאותו הפרח עצמו: בהכרח, משום שהן הצלקת הקולטת את האבקה, הן

האבקנים היוצרים אותה, מוקפים לחלוטין בעלי הכותרת. צמחים בעלי רביית- פנים הם גם בעלי רבייה נכונה: אין למצוא בהם את דפוסי התורשה ההפכפכים שהצביע עליהם דארווין בבני האדם (ובבעלי-חיים אחרים), ושאפשר למוצאם (מסיבות שיובהרו בהמשך) גם בכרוב, למשל. מנדל ידע, עוד לפני שהחל בעבודתו, כי אם יש צמח שיעניק לו תוצאות ברורות, הרי זו האפונה; ואילו הכרוב (לדוגמה) לא יספק תוצאות כה ברורות, מן הסתם.

יתר על כן, מנדל ידע היטב שרק אחדות מתכונותיה של אפונת הגינה עוברות בתורשה באופן סדיר. הוא אף העלה עובדה זו על הכתב:

צורותיהן השונות של האפונות שנבחרו להכלאה מציגות שוני באורכו של הגבעול ובצבעו; בגודל העלים ובצורתם; במיקום הפרחים, בצבעם ובגודלם; באורך גבעולי הפרחים; בצבע התרמילים, בצורתם ובגודלם; בצורת הזרעים ובגודלם; ובצבעי מעטפת הזרעים והאלבומן. אולם אחדות מהתכונות המנויות לעיל אינן מאפשרות הפרדה חדה וחלקה, משום שההבדלים הם בנוסח "פחות או יותר" שקשה להגדירו לעתים. תכונות אלה לא התאימו לניסויים בדידים; את אלה היה צורך להגביל למאפיינים הבולטים בצמחים בבהירות החלטית.

ובכן, מנדל בחר בכוונה תחילה לחקור את התורשה של כמה תכונות שנבחרו בקפידה, במין שנבחר בשיקול דעת. הרי לכם עבודה מדעית טובה; עיקרון מבוסס היטב הוא שבמקרים רבים, הגישה הטובה ביותר לסוגיות מורכבות היא תקר מקרים פשוטים. אבל נקל לנו לראות מדוע גם אנשים שידוע לנו היטב כי נתנו את דעתם לעבודתו של מנדל - ואפילו מנדל עצמו - לא הבינו כי הכללים החלים על מאפיינים שנבחרו בקפידה של צמחים שנבחרו בקפידה, חלים הלכה למעשה על רוב התכונות ברוב בעלי-החיים, הצמחים והפטריות.

עם זאת, ניסויי מנדל - שנבנו בכוונה תחילה על מנת לספק תוצאות פשוטות - הראו גם מדוע כה קשה להבחין בסדר כלשהו בתורשה בקרב היצורים בכללותם, כי אפילו הדוגמאות הפשוטות שבחר למחקרו הוליכו במהירות למורכבויות שלא ישוערו.

הנה כי כן, אם נתחיל בצורה הפשוטה ביותר שבגדר האפשר, הזנים עגולי-הזרע של אפונת הגינה, כשהאביקו את עצמם, הולידו צאצאים עגולי-זרע, ואילו זנים קמוטי-זרע שהאביקו את עצמם הולידו צאצאים קמוטי-זרע. זוהי משמעות המושג "רבייה נכונה". אבל באחד הניסויים הראשונים שלו בדק מנדל מה קורה כשמכליאים עגולי-זרע עם קמוטי-זרע. לשם כך סילק את אבקניו של זן אחד, לבל יאביק את עצמו, ואז הצמיד לצלקת שלו אבקה מהזן האחר: זוהי שיטתם המסורתית של משביחי הצמחים.

תוצאת ההכלאה בין שני זנים נקראת מכלוא. הדור הראשון שאחרי ההכלאה בין כל שני הורים ידועים (בין מאותו הזן ובין מזנים שונים) נקראת דור F1, צאצאיו, בבוא השעה, נקראים דור F2, וכן הלאה. במקרה דנן, התשובה לראשונה משאלותיו של מנדל היא שהמכלוא F1 של אפונים עגולי-זרע וקמוטי-זרע כולל צאצאים שלכולם זרעים עגולים.

מה קרה איפוא לתכונת הקמיטות? עכשיו הניח מנדל לצמחי המכלוא מדור F1 להאביק את עצמם. התוצאה היתה שלחלק מהצמחים בדור F2 היו זרעים עגולים - אבל באחרים שבה תכונת הקמיטות והופיעה בדרך מסתורית. וזו כמובן בדיוק אחת מאותן תופעות שריתקו את צ'רלס דארווין: יכולתה של תכונה לדלג על דור אחד, ולשוב ולהופיע בדור מאוחר יותר.

מנדל לא הסתפק רק בהבחנה התצפיתית כי אחדים מצמחי דור F2 היו עגולי-זרע, ואחרים קמוטי-זרע. הוא ספר אותם. היו 5,474 עגולים, ו-1,850 קמוטים. היחס היה שלושה לאחד, כמעט בדיוק.

כאן עלינו לסטות לרגע מענייננו. הסטטיסטיקאי הבריטי הדגול בן המאה העשרים, ר' א' פישר, ציין כי נתוניו של מנדל היו בעצם טובים מכדי שנוכל להאמין בהם. כל התוצאות שפרסם מנדל הציגו בבירור רב יחסים מתימטיים מהסוג הנחוץ לאימות רעיונותיו. אבל החיים אינם פועלים ככה. האמת היא שכל המערכות הביולוגיות סובלות מפגעי הזמן והמקרה, והמספרים המתקבלים בפועל בניסויים כגון אלה שערך מנדל, כמעט לעולם אינם מצביעים בדיוק על מה שהם אמורים להצביע. כמה מבקרים רמזו בחומרת-סבר כי מנדל, גם אם היה כלי-קודש, "עיסה" את נתוניו.

אינני מאמין לרגע שכך אמנם היה. אדרבה, הרי לכם עוד תעלול של תולדות המדע. כי רק במאה העשרים החלו הביולוגים (כמו הפיסיקאים) לעבוד דרך קבע בצוותים, ורק עכשיו החלו הצוותים הללו לכלול סטטיסטיקאים. אכן, כל אחד יודה היום כי על מנת שניסויים מורכבים בביולוגיה יספקו תוצאות מאלפות, יש הכרח לכלול סטטיסטיקאים בשלב התכנון.

מנדל לא היה סטטיסטיקאי במובן המודרני - למען האמת, הסטטיסטיקה היתה עדיין פרימיטיבית בימיו. הסטטיסטיקה שלו היתה מן הסוג המקובל על מנהלי חשבונות, סטטיסטיקה של השכל הישר. קרוב לוודאי שהוא לא הבין כלל כי יש צורך בסטטיסטיקה מדוקדקת לבדיקת השערות. הדעת נותנת, תחת זאת, שהוא ראה את תוצאות הניסויים בראש ובראשונה כאמצעי המחשה, כאימות למה שהשכל הישר כבר גילה לו. באותה דרך, מאתיים שנה לפני כן, העלה אייזיק ניוטון על הכתב ניסויים מדויקים באור, שבשום פנים לא היה ביכולתו לבצעם. אבל ניוטון, איש ישר ללא רבב, לא הודה ולא עזב כלל ועיקר. "כמובן שהניסוי לא עלה בדיוק כפי שרשמתי אותו," השיב למערערים עליו (אם כי הניסוח הוא שלי): "זאת המאה השבע-עשרה, למען השם! מה כבר אפשר לקבל ממנסרות כאלה? אבל ברור לגמרי שזה מה שהייתי מקבל, אילו הייתי מסוגל לשלוט בדייקנות בכל הגורמים." אין ספק שזו היתה גם גישתו של מנדל. הוא ספר אפונים עד שהגיע (כפי שמחייב השכל הישר) למספר מספיק להבהרת הנקודה. מה עוד צריך היה לעשות?

ליחס של שלושה לאחד שזיהה מנדל היו כמה השלכות. ראשית, עלה ממנו שהתורשה אכן יכולה לפעול לפי כללים חשבוניים פשוטים. דפוסי התורשה אינם עקלקלים תמיד. שנית, היחס המספרי הברור הפריך בעליל את הסברי התורשה מהסוג שדארווין מצא את עצמו נאלץ לקבל, דהיינו, כאילו התורשה פועלת כמו ערבוב של מיני דיו. האפונים מדור F2 היו קמוטים, או היו חלקים. הם לא היו קמוטים למחצה, או קמוטים פה ושם. תכונת הקמיטות לא הידלדלה, על אחת כמה וכמה לא נעלמה כליל. היא רק הושעתה לדור אחד. אבל כיצד?

מנדל, גאון בלי צל של ספק, סיפק הסבר שהיה פשוט, מניח את הדעת, ואף - כפי שהעידו כל הניסויים הבאים – נכון. מאפייניו של צמח לא נקבעו על-ידי תמציות מעורפלות המצויות בכול, שאפשר לערבבן כמו מיני דיו. תחת זאת, כל תכונה נקבעה על-פי "גורם" נבדל (מנדל השתמש במלה הגרמנית ,Anlagen שפירושה "גורמים"). אלה הם הגורמים הקרויים כיום בפינו גנים, ולמען הנוחות, אשתמש במונח המצוין הזה מעתה ואילך.

כל פרט, אמר מנדל, מכיל שני עותקים של כל גן; את האחד הוא יורש מאמו, את האחר - מאביו. וכל פרט (רק כדי להשלים את הנקודה) מעביר לצאצאיו רק עותק אחד של כל גן. זוהי כל הגנטיקה הקלאסית על רגל אחת, ואידך זיל גמור. שאר הספר הזה אינו אלא הערת שוליים. אבל זו הערת שוליים מעניינת למדי, לכן אמשיך.

כל אפון עגול בעל רבייה נכונה, הסיק מנדל, מכיל שני עותקים של גן העגילות, וכל אפון קמוט בעל רבייה נכונה מכיל שני עותקים של גן הקמיטות. למעשה, כמובן, גן העגילות וגן הקמיטות הם גרסאות שונות של אותו גן עצמו; כלומר, גרסאות שונות של הגן הקובע את צורת הזרע. גרסאות שונות של אותו הגן נקראות אללים של גן זה, ו"אלל" הוא מונח חשוב מאין כמוהו.

כל זן של אפונה מעביר רק עותק אחד של גן צורת האפון שלו לצאצאיו. משום כך, האפונים העגולים בעלי הרבייה הנכונה מעבירים אלל אחד של עגילות לכל צאצא, והאפונים הקמוטים בעלי הרבייה הנכונה מעבירים אלל אחד של קמיטות לכל צאצא. אין הם יכולים לעשות כל דבר אחר, משום שבכל אחד מהם יש רק סוג אחד של אלל לגן המסוים הזה. הנה כי כן, צאצאי F1 של הכלאה בין עגול בעל רבייה נכונה לבין קמוט בעל רבייה נכונה, מכילים כולם אלל אחד של עגילות ואלל אחד של קמיטות.

מנדל הבין כי אלל העגילות הוא שליט (דומיננטי) ביחס לאלל הקמיטות. כל עוד הוא נוכח, אלל הקמיטות אינו בא לכלל ביטוי. רוצה לומר, הוא נסוג (רצסיבי). משום כך, כל האפונים בדור המכלוא F1 הם עגולים, כי בכל אחד מהם, רק אלל העגילות בא לכלל ביטוי.

אבל ראו מה קורה כשהצאצאים מדור F1 מתחילים להתרבות בעצמם. בשלב הראשון, הם יוצרים גמטות: תאי ביצה או תאי זרע.2 כל גמטה יכולה להכיל רק עותק אחד של כל סוג של גן. אבל הצאצאים בדור F1 מכילים שתי גרסאות של כל גן לצורת הזרע; הן אלל של קמיטות והן אלל של עגילות. כל אחד מהם יכול להעביר רק אחד משני האללים האלה לכל גמטה שלו: אלל של קמיטות, או אלל של עגילות, אבל לא את שניהם.

לכן, אם מכליאים באקראי צאצא מדור F1 עם צאצא אחר מדור F1, הדור הבא, F2, יכיל בני-תערובת של ממש. עקרונית, כל פרט עשוי לרשת שני אללים של עגילות (אחד מכל הורה) - ואז זרעיו שלו יהיו עגולים. בה במידה הוא עשוי לרשת שני אללים של קמיטות - ואז יהיו זרעיו קמוטים. והוא עשוי גם לרשת אלל אחד של עגילות ואלל אחד של קמיטות - ואז, מכיוון שהעגילות היא השלטת, זרעיו יהיו עגולים, ממש כאילו ירש שני אללים של עגילות. השכל הישר מגלה לנו מיד כי יש שלוש דרכים מתוך ארבע שבהן יתקבלו זרעים עגולים בדור F2, ורק דרך אחת מתוך ארבע שבה יתקבלו זרעים קמוטים. ואם אין השכל הישר מסייע, תרשים 1.1 מבהיר היטב את כל זאת במבט אחד. ואכן, כפי שגילה מנדל, בניסוי זה יחס האפונים העגולים לקמוטים בדור F2 הוא אמנם 3:1.

תרשים 1.1 : היחס 3:1 המפורסם של מנדל
ההורים (p) הם הומוזיגוטי עגול (R) והומוזיגוטי קמוט (w). צאצאיהם בדור F1 הם לפיכך הטרוזיגוטיים כולם, מבחינה גנטית - אבל העגול הוא השליט, כך שכולם עגולים מבחינה פנוטיפית. דור F2 כולל צאצא הומוזיגוטי עגול אחד ושני צאצאים הטרוזיגוטיים - כולם עגולים מבחינה פנוטיפית - ועוד צאצא הומוזיגוטי קמוט אחד; רק זה האחרון הוא קמוט מבחינה פנוטיפית.

מנדל, כפי שכבר הזכרתי, לא טבע את המינוח הבסיסי של הגנטיקה; למעשה, המונח "גנטיקה" עצמו נטבע רק ב- 1909. אבל התיאור ההיסטורי יהיה נוח יותר אם נציג כאן כמה מונחים בסיסיים של המאה העשרים, העתידים להופיע לכל אורכו של הספר הזה.

ראשית, פרט המכיל שני אללים זהים של גן מסוים הוא הומוזיגוטי עבור גן זה; ואילו פרט המכיל שני אללים שונים לגן מסוים הוא הטרוזיגוטי עבור אותו גן. עוד עלינו להבחין, כמובן, בין הפנוטיפ של אורגניזם, דהיינו צורתו, לבין הגנוטיפ שלו, המתייחס לגנים שהוא מכיל. כיוון שכך, אפונים עגולי-זרע הומוזיגוטיים, בעלי שני אללים של עגילות, יהיו זהים מבחינה פנוטיפית לאפונים עגולי-זרע הטרוזיגוטיים, המכילים אלל אחד של עגילות ואלל אחד של קמיטות. אבל מבחינה גנוטיפית, יש ביניהם הבדל - כפי שמעידים הפנוטיפים של צאצאיהם. לבסוף, המכלול המלא של גנים (אללים) בפרט נתון כלשהו הוא הגנום של אותו פרט, ואילו המכלול המלא של אללים בכל אוכלוסיית רבייה של אורגניזמים נקרא המאגר הגנטי של אותה אוכלוסייה.

הניסוי הראשון של מנדל באפונים היה פשוט עד כמה שניתן לומר על עניין הקשור בתורשה שהוא פשוט, ואף-על-פי-כן הוא משקף, עקרונית, כמעט את כל מה שאפשר לדעת על כלליה הבסיסיים של התורשה. אם כן, מדוע היא נראית כה מסובכת במציאות - למען האמת, מסובכת עד כדי כך ששיטתה בצ'רלס דארווין?

שוב, מנדל הוא שסיפק את עיקרה של התשובה. קל מאוד (אפילו במשחקי מחשבה פשוטים, בלי לערוך בפועל שום ניסוי) לראות כיצד יכולים לצוץ סיבוכים: ומרגע שהוספתם כמה סיבוכים, הדפוסים המסתמנים נעשים עד מהרה נפתלים באמת ובתמים. יתר על כן, כעבור זמן קצר לא תוכלו בכלל לראות דפוסים כלשהם, אלא אם כן יעמוד לרשותכם מספר צאצאים גדול

מאוד-מאוד. בקיצור, מרגע שעברתם את הדוגמאות הפשוטות ביותר, אתם זקוקים לבקיאות רבה בסטטיסטיקה כדי לראות מה מתרחש. מנדל היה סטטיסטיקאי מן הסוג הפשוט, ואילו דארווין היה איש תצפית נפלא, אבל לא היה סטטיסטיקאי כלל ועיקר. לא היה לו צל של סיכוי להבחין בדפוסים ברורים מתוך תצפיות בשושלות יחידות של יצורים בעלי צאצאים מועטים, כמו בני אדם.

לענייננו, מנדל לא אמר די בניסויים בתכונת העגילות או הקמיטות של אפונים. הוא המשיך הלאה והראה כי הצבע הצהוב בזרעים שליט על הצבע הירוק. כשהוכלאו צהובים עם ירוקים, כל בני דור F1 היו צהובים, וכשהורשו בני דור F1 להאביק את עצמם, היה היחס המספרי של צהובים לירוקים בדור F2 שלושה לאחד, בדיוק כמו בעגולים לעומת הקמוטים.

אז בדק מנדל את תורשת שתי התכונות גם יחד, ומצא, קודם כול, כי עובדת היותם של זרעי האפונה קמוטים או עגולים אינה נוגעת כלל לעובדת היותם צהובים או ירוקים. שתי התכונות עברו בירושה בלי תלות זו בזו - ואי-תלותה של התורשה היא אחד החוקים הבסיסיים של מנדל. עוד מצא כי אם מכליאים עגולים-צהובים הומוזיגוטיים עם קמוטים-ירוקים הומוזיגוטיים, הפנוטיפים המתקבלים עומדים ביחס של תשעה עגולים-צהובים, שלושה עגולים- ירוקים, שלושה קמוטים-צהובים ואחד קמוט-ירוק. זהו עוד יחס מפורסם שגילה מנדל, 9:3:3:1, ואת הסיבה לו אפשר לראות במבט אחד בתרשים 1.2. אבל אי-אפשר כלל להבחין ביחס זה אם אין בנמצא לפחות שישה-עשר צאצאים, ומחמת שונויות סטוכסטיות (מקריות), אין סיכוי סביר שיחס זה יתקבל בכלל, אם לא יהיה מספר הצאצאים גדול מאוד באמת ובתמים. עוד ברור כי כמה צירופי תכונות הם נדירים: רק אחד מתוך שישה-עשר אפונים צאצאים (בממוצע) הוא גם קמוט וגם ירוק. משביחי צמחים המייחלים להשיג נדירויות יחסיות מעין אלה יוצרים רבבות של צאצאים, אם לא מיליונים. במשפחה אנושית, הנדירויות המקבילות פשוט יופיעו רק מפעם לפעם, כרעם ביום בהיר, כביכול.

תרשים 1.2 : חוק ההתפלגות של מנדל
רוב התכונות ברוב האורגניזמים עוברות בתורשה באופן שאינו תלוי בתכונות אחרות. לפיכך, אפונים עגולים יכולים להיות צהובים (Y) או ירוקים (G) אבל מכיוון שהגן לעגילות שליט ביחס לגן הקמיטות, והגן הצהוב שליט ביחס לגן הירוק, צאצאיהם של הורים בעלי הטרוזיגוטיות כפולה יופיעו, מבחינה פנוטיפית, ביחס של 9:3:3:1.

הנקודה שחשוב להדגישה כאן היא פעולתם המצטברת של הסיבוכים, גם אם הם "פשוטים" לכאורה. הוסיפו רק עוד סיבוך אחד על משנהו, והתוצאה נעשית עד מהרה מבלבלת באמת ובתמים, בדיוק כפי שציין דארווין. כהקבלה, נוכל להסתייע במושג הכאוס של המתימטיקה המודרנית: כמה חוקים פיסיקליים פשוטים, כשעורמים אותם זה על גבי זה, יוצרים תוצאות מבלבלות לחלוטין בפרטיהן. היו שאמרו כי שיחק למנדל המזל, שכן הוא נאחז בדוגמאות שאפשר להפיק מהן בקלות חוקים ברורים. אולם העובדות מלמדות שהוא פשוט היה גאון, שידע היטב כי המבקש מורכבויות צריך להתמקד תחילה בפשטויות. הגישה למורכבות דרך פשטות היא עקרון הרדוקציוניזם של רנה דקארט.

ניסוייו הרי הגורל של מנדל הועלו על הכתב כיאה ופורסמו כיאות, ומיד נשכחו מכל לב, עד תום המאה התשע-עשרה. מנדל עצמו פנה לעסוק בניסויים שהשכל הישר הפנימי שלו אמר לו, זו דעתי, שמוטב לו לא לגעת בהם. מדריכו, קרל וילהלם פון נגלי, הציע למנדל לנסות ולהשליט מעט סדר בתורשה של ההירציון (Heiracium). אשר על כן עבד מנדל עם ההירציון מ-1866 עד 1871, והעלה חרס בידו. הסיבה ברורה מאליה כיום: ההירציון מתרבה ברביית בתולין (פרתנוגנזה) - כלומר, הביצים מתפתחות לעוברים בלא שהופרו על-ידי זכרים. למעשה, רביית הבתולין היא צורה של רבייה אל-זוויגית, אם כי היא מבוססת על גמטות. מובן מאליו שחוקי התורשה של מנדל אינם חלים עליה, אבל פון נגלי לא יכול היה לדעת זאת. למעשה, ייתכן שהתערבותו גרמה לכך שהתפתחות הגנטיקה התעכבה לכמה עשרות שנים – אבל ודאי שזה לא היה במזיד. הוא לא ניסה להכשיל, הוא רק היה מציאותי, באופן שדארווין היה סומך עליו את ידיו.

ייתכן שמנדל חש תסכול על שלא זכה בהכרה הראויה: הדבר עולה מהערה שרשם פעם
Meine Zeit wird schon kommen " - "שעתי עוד תגיע". אבל ב-1868- נבחר לכהונת אב המנזר בברין, ונעשה יותר ויותר מעורב בפוליטיקה הכנסייתית, עד למותו ב-1884. המשך התקדמותה של הגנטיקה נדחה למאה העשרים. הישגי המדע הזה היו מזהירים במלוא מובן המלה. במישור התיאורטי הטהור - לעניינים מעשיים נגיע מאוחר יותר - הגנטיקאים של המאה העשרים קידמו את תהליך האיחוד בכללותו. בין השאר הוכיחו כי רעיונותיו של מנדל אכן משלימים את רעיונותיו של דארווין, וגילו כי לאותם "גורמים" מופשטים של מנדל יש בסיס כימי מדויק, והם פועלים בדרכים שאפשר להגדירן היטב; כך אוחדו המדעים המקבילים גנטיקה, ביוכימיה, ואף פרמקולוגיה. קיצורו של דבר, הגנטיקה, כפי שיציג אותה הספר הזה, חוללה את הסינתזה המרהיבה ביותר שאפשר להעלותה על הדעת במסגרתו הכללית של מדע הביולוגיה.

אבל היא גם חשפה מגוון עצום של סיבוכים נוספים במנגנוני התורשה: מורכבויות המצדיקות לחלוטין את מבוכתו של דארווין, ומדגישות ביתר שאת את גאוניותו של מנדל, שחשף את העיקרים.

לפריטים נוספים מתוך הפרק:

חידת התורשה ומושג הגן
חידת התורשה ומושג הגן : תורשה וצ'רלס דארווין
חידת התורשה ומושג הגן : גרגור מנדל (פריט זה)
חידת התורשה ומושג הגן : הגנטיקה ה"קלאסית" במאה העשרים: מדריך בזק
חידת התורשה ומושג הגן : ניאו-דארוויניזם: מערך החשיבה המודרני
חידת התורשה ומושג הגן : מושג המין
חידת התורשה ומושג הגן : זהה אבל שונה
חידת התורשה ומושג הגן : פולימורפיות
חידת התורשה ומושג הגן : הערות שוליים מודרניות למערך החשיבה הניאו-דארוויניסטי

1. E.B Ford, Understanding Genetics (London, Faber and Faber1979 ) p.13
2. הקוראים מתבקשים לתת את הדעת על ההבחנה בין תא זרע (sperm) לבין זרע (seed), כגון זרע האפונה. [המתרגם]

ביבליוגרפיה:
כותר: חידת התורשה ומושג הגן : גרגור מנדל
שם  הספר: מהנדס הגן : גנים וגנטיקה : ממושג התורשה עד ליצירת חיים
מחבר: טאג', קולין
תאריך: 1996
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. מאנגלית: עמנואל לוטם.
הערות לפריט זה:

1. המאמר הוא חלק מפרק 1 בספר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית