עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבהעמוד הבית > מדינת ישראל > מים ותשתיותעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה
אאוריקה : כתב-עת להוראת מדעים וטכנולוגיה


תקציר
משאבי הטבע רבים ומגוונים והם מספקים את כלל הצרכים האנושיים: אנרגייה, מים, קרקע וחומרי גלם. אך כשנעשה שימוש יתר במשאבי הטבע, המשאב מתכלה, ובמהלך השימוש בו נגרמים נזקים ישירים ועקיפים לאדם ולסביבה. המאמר מביא דוגמות אחדות המתייחסות לניצול יתר של משאבי טבע בישראל, ולהשלכות שיש לכך על הסביבה והחברה בישראל.



המחיר הסביבתי של ניצול משאבי הטבע על ידי האדם
מחברים: ד"ר תמר אחירון-פרומקין; ד"ר רון פרומקין


המשאב מתכלה, במהלך השימוש בו נגרמים נזקים ישירים ועקיפים לאדם ולסביבה, ואם יימשך דפוס פעילות זה, אי-אפשר יהיה להשתמש עוד במשאב בעתיד הקרוב או הרחוק.

לפני יותר משלושים שנה כתב דוקטור סוס את ספרו "הלורקס" – משל מצמרר על ניצול ציני של משאבי הטבע בידי החזקים והעשירים – שהמחיש את הפגיעה בחלשים ובסביבה בשל הרצון להתעשר במהירות, בלי לחשוב על התוצאות העתידיות: "עסק הוא עסק, ואם יש הצלחה – מי חושב על בטן קטנה נפוחה?". (הוצאת כתר, בתרגומה של לאה נאור). למרות הזמן הרב שחלף מאז, ודור שלם שהתחנך על ספר זה ודומיו, נראה שהעולם טרם הפנים כי הגיעה העת להפסיק להרוס ויש להתחיל בתיקון הנזקים הרבים שהאדם גרם.

המונח "משאב טבע" מתקשר לראייה כלכלית של הטבע: ניצול, תועלת ורווחים. הוא חסר ממד אתי או מוסרי השואל אם יש לנו רשות או זכות להשתמש במשאב זה או אחר, ומייצג תפיסה שהכול מותר. השימוש במילה "משאב" מבטא תפיסה מסוימת שנויה במחלוקת, שלבני האדם הזכות והרשות לנצל את כל המצוי על פני כדור-הארץ לצורכיהם.

המילה "משאב" מתקשרת לדימוי של באר: מקור שאפשר לשאוב ממנו ולהשתמש בו, לנצלו לצרכינו. כפי שנראה בהמשך, הקשר למים אינו מקרי: הבאר יכולה להתחדש, אך יכולה גם להתייבש. הדבר תלוי בקצב השאיבה לעומת קצב התחדשות המים בבאר. כך גם הדבר כשמדובר בניצול משאבי טבע. יש לבדוק את קצב הפקתם ואת קצב השימוש בהם לעומת המצאי או קצב התחדשותם.

משאבי הטבע רבים ומגוונים והם מספקים את כלל הצרכים האנושיים: אנרגייה – מדלקים מחצביים כמו נפט, פחם וגז טבעי, מדלקים המופקים בתהליכים ביולוגיים ומאנרגיות מתחדשות; מים – מי משקעים, מקורות מים עיליים ומי תהום; קרקע – כבסיס למרבית הפעילות האנושית, בסיס פיזי כמצע כלשהו וכבסיס לפעילות חקלאית המייצרת מזון, וכשטח פתוח לתפקודי סביבה שונים; וחומרי גלם לבנייה, לתעשייה, לביגוד והנעלה, לחרבות ולמחרשות, ולייצור עוד מגוון כלים ומוצרים.

משאבי טבע רבים אינם מתחדשים כלל, לפחות כשמדובר בזמן בסדרי גודל אנושיים. אחרים מתחדשים בקצב אחיד או משתנה. אם נשתמש במשאב בקצב העולה על קצב התחדשותו (ניצול יתר), ניצור מצב שבו נוצר חסר (או גירעון) לעומת הכמות המקורית שהייתה, עד שהמשאב מתכלה. לפעמים שימוש יתר גורם גם לפגיעה באיכות המשאב.

למי שייכים המשאבים ומי מנצל אותם?

לא כל המשאבים מצויים בחבל ארץ מסוים, ולפיכך כל מדינה מייבאת ומייצאת משאבי טבע לפי צרכיה, לפי שיקולי רווחיות ולפי שיקולים פוליטיים-אסטרטגיים שונים

יש משאבי טבע הנתפסים כרכוש הציבור כולו, מי שתייה, למשל. משאבי טבע אחרים הם פרטיים, למשל מחצבים המצויים בקרקע פרטית ושייכים לבעלי הקרקע. גם משאבי טבע השייכים לכאורה לציבור כולו, כגון מינרלים, פוספטים, חול, אשלג וכו', יכולים להינתן באמצעות זיכיון על ידי המדינה לגוף פרטי שנהנה מהרווחים הנובעים מניצולו, ומעביר חלק מהכנסותיו לאוצר המדינה. יש החולקים על כך שמשאבי טבע ציבוריים ניתנים לשימוש כלכלי של גוף פרטי, לרוב לפרקי זמן ארוכים ביותר, ובכך התועלות שיכולות לנבוע מהם אינן שייכות לציבור כולו. לעתים קרובות אף מופקע מרשות הציבור השטח שסביב אזור ניצול אינטנסיבי כזה ועובר לניהולו של אותו גוף פרטי.

יש משאבים שכמותם מוגבלת או שנדרשת השקעת מאמץ להשיגם, ולכן אנו מוכנים לשלם עבורם. לפיכך יש להם "מחיר שוק". משאבים כאלה הם קרקע, חומרי הזנה לגידולי חקלאות, בעלי חיים ניצודים, עץ וברזל לבנייה ולתעשייה. משאבים אחרים נתפסים על ידי אנשים כמשאבים שאינם מוגבלים בכמותם, ולכן אינם מוכנים לשלם עבורם. אוויר נקי לנשימה, למשל, וקרני השמש המאירות והמחממות. התפיסה הכלכלית הטהורה גורסת שלכל משאב או תשומה בייצור אפשר למצוא תחליף, ולכן אם ייגמר משאב מסוים אפשר להחליפו בשווה-ערך או שווה-תפקוד בלא שייפגעו התהליכים הכלכליים (ייצור, מסחר וכו').

לא כל המשאבים מצויים בחבל ארץ מסוים, ולפיכך כל מדינה מייבאת ומייצאת משאבי טבע לפי צרכיה, לפי שיקולי רווחיות ולפי שיקולים פוליטיים-אסטרטגיים שונים. הצורך להשיג משאבי טבע שונים היה אחד הכוחות העיקריים שדחפו את מדינות אירופה לכבוש מדינות מעבר לים וליבה את הקולוניאליזם במשך מאות שנים; סכסוכים בין-לאומיים רבים החלו ברצון לשלוט על מקורות מים.

דרך ראייה שונה הנפוצה בעיקר בקרב המכונים "ירוקים", רואה את הטבע סביבנו כפיקדון, שעלינו האחריות להשתמש בו בתבונה ולאפשר גם לדורות הבאים ליהנות מאוצר הדומם והחי המצוי סביבנו כיום. מקצת האנשים הדוגלים בהשקפה זו מנסים לקדם את ההיבט השוויוני – חלוקה הוגנת של תועלת בין מגזרים שונים באוכלוסייה ועל פני כדור-הארץ ונשיאה שווה בעלות או במחיר שעלינו לשלם בעבור הפעילויות הללו.

מי נפגע מניצול המשאבים?

במקרים רבים נפגעים תושבים במדינות העולם השלישי מפעילות יזמים ממדינות מפותחות שמגיעים לארצם

בקבלת ההחלטה אם לנצל משאב טבע מסוים אמורים להישקל התועלות מניצולו מול החסרונות ובכללם גם הנזקים הסביבתיים הכרוכים בניצול כזה. כיום, במסגרת "החשבונאות הלאומית" עדיין לא מקובל לכלול שיקולים סביבתיים בתהליך קבלת ההחלטות ובבדיקתן, והדבר מוביל לחוסר התחשבות בסביבה. תיקון הנזקים הסביבתיים הנגרמים מניצול משאבים יכול לעלות עשרות מונים על התועלת המיידית מניצול המשאב.

לדוגמה, כריתת יערות, בעיקר באזורים הטרופיים, מניבה רווח מיידי ממכירת העצים ומהחקלאות המתפתחת בשטחים שבוראו. עם הזמן התברר שכריתת העצים פוגעת ביותר עצים מאלה שנמכרים בפועל, והעצים אף אינם מתחדשים בקצב הכריתה. כך המשאב מידלדל בקצב מסחרר, שטחי החקלאות אינם מניבים תנובה מספקת בשל שיטות העיבוד, ואחרי כעשור הופכים השטחים לחסרי תועלת. התפקודים האקולוגיים והחברתיים שהיו ליער בטרם כריתתו (במישור המקומי והגלובלי – שמירה על מאזן הגזים באטמוספרה ועל מגוון ביולוגי עשיר, למשל) אבדו, ועמם אבד ערכם הפוטנציאלי, שהיה גבוה הרבה מזה שהניבה העצה שנמכרה. יתר על כן, באזורים הרריים, יש לעתים קרובות שיטפונות בשטחים שבוראו, שיטפונות בעצמה שלא הייתה בעבר, שיטפונות שגובים מחיר עצום ונורא של חיי אדם. בעבר היה היער בולם את עָצמת הגשמים וקולט אליו את רובם. שיטפונות אלה סוחפים אִתם חלק גדול מהקרקע בשטחים שנחשפו ומקטינים את הסיכוי לשיקום השטח בעתיד כמערכת אקולוגית מפותחת ויציבה כיוון שהזמן הנדרש להיווצרות קרקע הוא ארוך ביותר.

בעייתיות גדולה יותר טמונה בתהליך שבו המשאב מצוי בארץ אחת, אך נצרך בארצות אחרות ויש לשקול אם התועלת שקולה כנגד הנזק. את התועלת מרוויחים אנשים שלרוב אינם תושבי האזור, את הנזק סופגים תושבי האזור שבו מופק המשאב. במקרים רבים נפגעים תושבים במדינות העולם השלישי מפעילות יזמים ממדינות מפותחות שמגיעים לארצם, מנצלים משאב ומרוויחים הון בסיוע פקידי שלטון, ומותירים את המקום לבעיות שנוצרות לאחר מכן בלא שהתושבים עצמם זכו ליהנות מהרווח. דפוס פעילות כזה רווח בתקופת הקולוניאליזם המערבי, אך גם כיום הוא נפוץ במדינות מפותחות ומתפתחות, אלא שהפעם המרוויחים הם יזמים פרטיים או תאגידים בין-לאומיים שמקורם בארצות המפותחות.

במדינות מערביות אחדות הוחל בשנים האחרונות, בעידוד האו"ם, לנסות ולנהל גם "חשבונאות ירוקה" – ניסיון לכמת את התועלות והנזקים הסביבתיים הכרוכים בפעילויות כלכליות שונות. הבעיה היא שקשה לתת ערך ולקבוע מחיר לתפקודים, לשירותים ולהנאות הנובעים מהמערכת האקולוגית, שאינם נסחרים כיום. קשה לקבוע אמת מידה משותפת – המוערכת בכסף – למה שאינו נמדד כיום בכסף, מה גם ששיקולים כלכליים רגילים נעשים לרוב לטווח הקצר (עד 10-5 שנים) בעוד שב"חשבונאות הירוקה" יש לקבוע מחיר לא רק לזמן הקרוב אלא גם לעתיד הרחוק: אם קשה לתמחר תועלות כאלה בהווה, על אחת כמה וכמה קשה לדעת מה יהיה המחיר שיינתן בעתיד לתועלות הסביבתיות הנדונות. לכן, ניסיונות אלה ל"חשבונאות ירוקה" הם בגדר גישושים ראשוניים שנועדו לספק מדדים וכלים נוספים שיסייעו בקבלת החלטות.

דוגמות - תיאורי מקרה

הסוגיה של השימוש במשאבי טבע בישראל מורכבת יחסית לארצות רבות אחרות, בשל העדיפות הניתנת לשיקולים פוליטיים וביטחוניים על פני שיקולים כלכליים וסביבתיים. להלן נתמקד בדוגמות אחדות המתייחסות לניצול יתר של משאבי טבע בישראל, להשלכות שיש לכך על הסביבה והחברה בישראל, ולאפשרות לשמר דפוס שימוש כזה לאורך זמן.

ושאבתם מים בששון

על אף המודעות למשבר המים כבר יותר מעשור, אנו עדיין צורכים צריכת-יתר ומחמירים את הגירעון

מים הם מרכיב חיוני לחיים. כל אדם זכאי לגישה למים מתוקים הנחוצים לו לקיומו. על כך יש הסכמה כללית בעולם, הסכמה הזוכה לגיבוי בהצהרות האו"ם ובמדיניותו בעשורים האחרונים. רק כרבע אחוז מכלל המים על פני כדור-הארץ ראויים לשתייה, מרביתם (כ-97%) מתחת לפני הקרקע, ומיעוטם באגמים ובנהרות. מים שפירים הם משאב מתחדש, וכמותם הזמינה עצומה, הרבה מעבר לצרכים הבסיסיים של בני האדם החיים כיום. עם זאת, חלוקת המים על פני כדור-הארץ אינה אחידה, וכפי שיש אזורים עם שפע מים ומעט בני אדם, יש גם אזורים דלים במים וצפופי אוכלוסין. המצוקה והמחסור במים ראויים לשתייה מחמירים בעולם כולו, גם בארצות מבורכות במשקעים, וודאי בארצות צחיחות יחסית כמו ישראל.

התפלגות השימוש במים בישראל מראה שהחלק היחסי שמשמש לשתייה ולבישול הוא קטן ביותר – כ-8% מהצריכה. מרביתם משמשים בחקלאות, בתעשייה ובשימושים עירוניים שונים כמו הדחת מכל השירותים (40%), רחצה (32%), וכביסה (14%), שאינם מחייבים שימוש במים באיכות הטובה ביותר. מכאן שיש די והותר מים לצורכי קיום בסיסיים של האוכלוסייה, ואנו צורכים כמות מים שפירים גדולה מדי, גדולה מכפי שהטבע מספק לנו בחלק זה של העולם.

בישראל, במשך עשרות שנים שאבנו ממאגרי מי התהום יותר מהכמות המתחדשת בהם בממוצע מדי שנה, שאיבת יתר שהביאה לירידת מפלסים ולחיסול הדרגתי של רזרבות המים. חלק מהמים נשאבו מחלקים באקוויפר שבהם המים אינם מתחדשים (מים פוסיליים). כיום הגירעון הגרעון המצטבר שווה לכמות המשקעים היורדת בישראל במשך שנים אחדות. על אף המודעות למשבר המים כבר יותר מעשור, אנו עדיין צורכים צריכת-יתר ומחמירים את הגירעון: הממונים על משק המים בישראל אינם מצליחים להביא לשינוי בדפוסי השימוש במים כך שנגיע למשק מים המסוגל לקיים עצמו לאורך זמן, ובייחוד בשנות בצורת.

שאיבת יתר גורמת לבעיות ולנזקים רבים, ביניהם חיסול עתודות המים לשעת חירום; המלחה של מי התהום, תהליך שיימשך גם לאחר שיפסיקו פעולות ההמלחה; המלחת קרקעות חקלאיות והורדת פוריותן. בגלל המחסור במים והקושי להיפטר מהשפכים שנוצרים הוחל בשימוש במי קולחין (שפכים מטוהרים חלקית, שמליחותם גבוהה בהשוואה למי גשם) להשקיה חקלאית, והדבר תרם להמלחה נוספת של הקרקע, לזיהום מי התהום ולנזקים בריאותיים לאדם; והקטנת האמינות של אספקת המים והתוצרת החקלאית המביאה עמה גם נזק כלכלי למשתמשים.

נזק סביבתי נוסף משאיבת היתר של מי התהום הוא ירידה בשפיעת מעיינות, עד כדי התייבשותם. עקב כך פחתה כמות המים השפירים הזורמת בנחלים, ובמקומם הוזרמו אליהם מי שפכים וקולחין. הפגיעה בכמות מי המעיינות והנחלים ובאיכותם הביאה לפגיעה במינים רבים של בעלי חיים וצמחים שחיו בגופי המים המתוקים או שהיו תלויים בהם לקיומם, פגיעה שהביאה להכחדת אוכלוסיות ומינים. תגובת השרשרת לא מסתיימת כאן. ייבוש הנחלים וזיהומם פוגעים בנוף וגורמים מטרדי ריח, והציבור הרחב שבעבר השתמש במרחב זה למטרות פנאי ונופש התרחק משם. דוגמות למצבם העגום של נחלי החוף הן: מות הספורטאים שנפלו למי הירקון בהתמוטטות הגשר במכבייה בשנת 1997 והמחלות החמורות, עד כדי מוות, שתקפו את לוחמי השייטת שצללו במי הקישון המזוהמים.

למחסור במים ולהרעת איכותם יש גם היבטים חברתיים שונים. חלק מהציבור, למשל, החל לצרוך מים מינרליים או להתקין מערכות יקרות לטיפול במים בבית. דפוסי צריכה אלה אינם זמינים למעוטי האמצעים בחברה שעלולים להיחשף למים באיכות גרועה. אפשר להזכיר למשל את הבהלה בתל אביב ביולי 2001 כשחשש לזיהום מי השתייה הוביל לחיסול מלאי המים המינרליים בחנויות.

נמוך מים המלח

לבעיות של אזור ים המלח כיום אין פתרון פשוט ומיידי

מצבו של ים המלח הוא דוגמה פרטית לבעיית משק המים. מפלס ים המלח ירד בכ-20 מ' בשלושים השנים האחרונות והגיע עד ל-416 מ' מתחת לפני הים כיום. ירידה דרמתית זו נובעת מסיבות אחדות הקשורות בשימוש במשאב המים באזור: כמות המים שהזינה את ים המלח פחתה במידה ניכרת בגלל שאיבת מים מהכינרת ומהירדן עבור תושבי צפון הארץ ומרכזה, ובשל שאיבת כמויות גדולות של מים על ידי מפעלי ים המלח לברכות האידוי לצורך הפקת אשלג ומינרלים שונים. השתלשלות האירועים גרמה למצב קשה ביותר: ירידת המפלס ניתקה את האגן הדרומי, הרדוד, של ים המלח מאגנו הצפוני ויבשה אותו. ירידת מפלס המים באגן הצפוני של ים המלח הובילה לירידת מפלס מי תהום מתוקים מתחת למישור חוף ים המלח, למגע בין מים מתוקים לבין שכבות עבות של מלח, ועקב כך להמסת המלח מתחת לפני הקרקע. המסת המלח גרמה להיווצרותם של מאות עד אלפי חללים גדולים מתחת לפני הקרקע, שבשלב מסוים קרסה תקרתם של חלקם ונוצרו בורות ("בולענים"). הבולענים במישור החוף של ים המלח מסוכנים מאוד; קוטרם נע בין 30-20 מ', ועומקם מגיע ל-15 מ'. באזור עין גדי, למשל, נפערו בורות לצד הכביש, בחניון החוף שנסגר למטיילים, במטעי התמרים של קיבוץ עין גדי ועוד. הבולענים שנפערו במטעי הקיבוץ מסכנים חיי אדם ומשום כך הופסק עיבודם של חלק מהמטעים והקיבוץ איבד מקור פרנסה עיקרי. באין מקור פרנסה חלופי, ובשל השפל בענף התיירות, פנה הקיבוץ לנצל כאחוז עד שניים מהמים שהוקצו לו מלכתחילה לחקלאות לטובת מפעל שיווק מים מינרליים. הקיבוץ סופג ביקורת ציבורית קשה מצד חובבי טבע הטוענים שהשימוש במים מייבש את השמורה במקום, למרות שכמות המים המשווקת נמוכה בהרבה מכמות המים שנוצלה קודם בחקלאות.

לבד מבעיות הקיום הקשות שאִתן מתמודדים חברי קיבוץ עין גדי, גרמה ירידת המפלס לנזקי תשתית רבים, למשל קריסת הגשר שעל הכביש הראשי העובר מעל נחל ערוגות. כיום ניצבים גורמי התכנון באזור בפני דילמות קשות: האם לאפשר פיתוח נוסף והקמת בתי מלון חדשים באזור, כרצונה המקורי של המועצה האזורית, כאשר לא ברורות הסכנות הצפויות לחיי אדם, כשהקרקע עלולה להתמוטט תחת מיזמים חדשים ואף קיימים?

למה קרה מה שקרה? מי האשם? איך אפשר לפתור את המצב? ברור למדי שהתהליכים נגרמו או הואצו בגלל שימוש אנושי קצר-ראות במים המתוקים והמלוחים באזור ומחוצה לו. לבעיות של אזור ים המלח כיום אין פתרון פשוט ומיידי. התהליכים האמורים הם תהליכים מורכבים הנחקרים בימים אלה, כיוון שלממשלה ברור שמצב זה אינו יכול להימשך בלא טיפול. צוות רב-תחומי עוסק כיום בהכנת מסמך מדיניות לעתיד ים המלח, אך גם מרגע שיוחלט על פתרון ועד ליישומו יחלפו לפחות 20-10 שנה, שבמהלכן ייאלצו תושבי האזור להמשיך להתמודד עם הקשיים האדירים שניצבים בפניהם. בינתיים, מפלס ים המלח ימשיך לרדת כמטר בשנה, וסביר שהבעיות שצצו עד היום ילכו ויחמירו. גם עולם החי (צמחים ובעלי-חיים) בחוף ים המלח, במיוחד המינים והאוכלוסיות הייחודיים לו, עלולים להיפגע באופן בלתי הפיך בשל ירידת המפלס, עם התייבשות מעיינות החוף הזורמים לים המלח.

הך פטיש עלה וצנח

הפקת חומרי גלם אלה בתהליכים של כרייה וחציבה כרוכה בפגיעה רבה בשטח נרחב

בישראל מפיקים מסלעים ומקרקע חומרי גלם מגוונים המשמשים לבנייה ולסלילה: אבן, חצץ, חול, מלט וסיד. הפקת חומרי גלם אלה בתהליכים של כרייה וחציבה כרוכה בפגיעה רבה בשטח נרחב. אספקת כ-60 מיליון טון חומרי גלם בשנה למשק הבנייה והסלילה בישראל דורשת כ-1,450 דונם של שטח פתוח. שטחים אלה נגרעים ממלאי השטחים הציבוריים הפתוחים. בתנאים הנוכחיים יאזלו תוך זמן לא רב חומרי הגלם ברוב המחצבות הפעילות ובעוד עשרים שנה בערך יעמוד ענף חומרי החציבה בישראל במשבר.

פעולות הכרייה והחציבה כשלעצמן גורמות מטרדים ונזקים. רעש מפיצוצים ומעבודה שוטפת של מחצבות ומגרסות, אבק דק החודר לבתים או פוגע בבריאות הציבור הנושם אותו ובעולם החי (צמחים ובעלי-חיים) באזור הקרוב, ופגיעה ביציבות מבנים הסמוכים לאתרי חציבה וכרייה. בכמה מקומות בארץ ניהלו התושבים הסמוכים לאתרי חציבה מאבקים ממושכים לסגירת מחצבות שפעילותן מֵררה את חייהם ופגעה בבריאותם.

בעבר, לאחר גמר השימוש באתר כרייה, היה מקובל לנטוש את האתר ולהותירו כמות שהוא. במרבית המקרים נותר "פצע נופי". אתרים אלה הם גם מפגע בטיחותי וגם מפגע בריאותי. במקרים רבים משמשים אתרי כרייה וחציבה נטושים לסילוק לא מבוקר של פסולת מוצקה. פסולת זו, מלבד מטרדי הריח שהיא גורמת, מושכת מזיקי חקלאות (מכרסמים, זבובים וכו') ותורמת להתרבותם. הצטברות שלוליות מי גשמים או חשיפת מי תהום גבוהים מעודדים רביית יתושים. במקרה שהפסולת מכילה חומרים רעילים, צפויה סכנה גם להחדרתם למי התהום על ידי מי הגשמים ולפגיעה באיכות מי השתייה הנשאבים באזור; אם היו פיצוצים במשך עבודת הכרייה נוצרו גם סדקים בסלע וכך עוברים המזהמים בקלות יתרה למי השתייה.

בשנת 1978 הוקמה בישראל הקרן לשיקום מחצבות, שמטרתה ליזום שיקום אתרי כרייה וחציבה ולסייע במימון השיקום. השיקום מתבצע על פי רוב זמן רב לאחר סיום ניצול האתר. בסקר ארצי של מחצבות נטושות, שהחל בשנת 2000 על ידי המכון הגֵאולוגי, מופו עד כה למעלה מ-550 מחצבות נטושות בין צפון הארץ לאזור חדרה.

בהקשר זה ראוי להדגיש את הנזק הרב הנגרם מניצול יתר של חול כמשאב טבע. החול בישראל, ובפרט במישור החוף, הנו משאב מוגבל. זמינותו של משאב זה הולכת ומצטמצמת במהירות, הן בשל כרייתו המואצת והן בשל השימושים הנוספים בשטחי החולות לבינוי, לחקלאות, לתיירות, לסינון מים ולשמירת הטבע. מתוך 366,000 דונם של שטחי חולות שהשתרעו במישור החוף בראשית המאה העשרים, נותרו כיום רק כ-185,000 דונם, ומתוכם 86,000 דונם מיועדים לבינוי ולפיתוח.

המחסור הצפוי בחול גרם להעלאת מחירו והביא בעשור האחרון לכרייה בלתי חוקית של חול לתעשיית הבטון; כרייה זו גרמה נזק סביבתי והרסה בתי גידול טבעיים על ערכיהם הייחודיים ופגעה בקווי תשתית וצנרת. בייחוד חמורה הפגיעה באיכות מי התהום: מתחת לחולות מישור החוף נמצא אקוויפר החוף שממנו נשאבים מי שתייה באיכות גבוהה יחסית. צמצום שכבת החול המחפה על מי התהום פוגע ביכולתה לסנן מזהמים ומסכן את איכות המים. הכרייה הבלתי-חוקית, שאליה חברו גם גורמים של הפשע המאורגן, הפכה למפגע חברתי.

נלבישך שלמת בטון ומלט

עיקר הפיתוח בשטחים הפתוחים הוא בנייה של קניונים עצומים או פרברים. זהו שימוש בזבזני במשאב יקר זה

השטחים הפתוחים הם משאב טבע שאינו מתחדש. לשטחים אלה חשיבות עצומה בכך שהם מקיימים את המערכות האקולוגיות הטבעיות. תפקודיהם השונים תורמים רבות לחברה ולאדם, לשיפור איכות הסביבה ואיכות החיים. לתפקודים הללו תורמים השירותים הרבים שמעניקות לאדם המערכות האקולוגיות השונות, ובזכותם מתקיימת סביבת החיים המוכרת לנו. השירותים השונים, דוגמת יצירת קרקע ומניעת סחף, שימור מים ושיפור איכותם, ויסות גזים אטמוספריים ואקלים, האבקת צמחים ועושר מינים לשימוש האדם, חיוניים לקיום חיינו עלי אדמות, אך עם זאת לא מקובל לתמחר אותם. בתוך "סל השירותים" נכללים גם העושר הבִּיוֹטי והנופי, המספקים טובין שונים (למשל, צמחים ובעלי חיים שניתן לסחור בהם או במוצרים המופקים מהם) והשראה (תרבותית, רוחנית, דתית, נפשית, אמנותית, מדעית, לימודית וכו'). בתחום זה השתרש לאחרונה השימוש במונח מגוון ביולוגי (Biodiversity), שהוא השוני וטווח ההבדלים שבין היצורים החיים, המארגים האקולוגיים שאליהם הם משתייכים והתפקודים האקולוגיים שהם מקיימים. המגוון הביולוגי הוא הבסיס לקיומנו: מזון, תרופות, כותנה וצמר, עץ לבנייה, להסקה ולתעשייה, צמחים ובעלי חיים מתורבתים, צמחי תבלין, מרפא ונוי – כל אלה ורבים אחרים מקורם במגוון הביולוגי. בישראל מגוון ביולוגי עשיר וייחודי לאזור. פגיעה במגוון זה עלולה לחסל מאגרי גנים הנחוצים לפיתוח ולשיפור זני תרבות עמידים למחלות ולפגוע בפוטנציאל הגלום בהם לגילוי חומרים טבעיים שערכם הכלכלי עצום. להרחבה בנושא זה ראו גיליון אאוריקה מס' 16 העוסק במגוון ביולוגי ופיתוח בר-קיימא.

בכלכלה המקובלת, נוטים להתייחס לרוב שירותי המערכת האקולוגית כ"שירותים" הניתנים בחינם, עם זאת, תרומתם הכלכלית עצומה. התרומה הגדולה מורגשת בהיעדרם, למשל בעקבות השמדת אויביהם הטבעיים מתפרצים מזיקי חקלאות ועלינו להשתמש בחומרי הדברה יקרים ורעילים. שמירה על מגוון המערכות האקולוגיות המאפיינות את השטחים הפתוחים תשמר גם את התפקודים הסביבתיים לרווחת האדם, כצעד ראשון לקראת פיתוח בר-קיימא. לשם כך יש צורך, בין היתר, בשמירה על שטחים פתוחים גדולים המקושרים זה לזה ברצף פיזי.

שיעור גידול האוכלוסייה בישראל גדול יחסית למדינות המערב. גידול זה אינו מתבטא רק במספר התושבים כי אם גם בגודל השטח הפתוח הנדרש למגורים, לתעסוקה ולבילוי, שטח שאותו שימושים אלה מכסים בבטון, ובכך מצמצמים את כמות השטחים הפתוחים. לעומת זאת, עלינו לזכור שעם הגידול באוכלוסייה, גדל גם הביקוש לשטחים פתוחים שיספקו את הצרכים הפיזיים והרוחניים של התושבים – אם לאספקת שירותי מערכת בסיסיים, ואם לצורך פנאי ונופש. לפיכך, כמשאב במחסור, עולה בהתמדה ערכו של השטח הפתוח האיכותי.

כיום, עיקר הפיתוח בשטחים הפתוחים הוא בנייה של קניונים עצומים, מבני תעשייה נמוכים, פרברים ודרכים. זהו שימוש בזבזני במשאב יקר זה, הוא מצמצם את השטחים הפתוחים וקוטע אותם ומקשה לקיים בהם מערכות תומכות חיים. התחזיות לעשורים הבאים צופות החמרה במצב ולא נראה שיש פתרון של ממש לשטחים הפתוחים לפי הצפי לאוכלוסיית ישראל בעשרות השנים הבאות.

סיכום

מעט הדוגמות שהבאנו מגלות דפוסי שימוש במשאבים שאינם יכולים להתקיים למשך זמן: המשאב מתכלה, במהלך השימוש בו נגרמים נזקים ישירים ועקיפים לאדם ולסביבה, ואם יימשך דפוס פעילות זה, אי-אפשר יהיה להשתמש עוד במשאב בעתיד הקרוב או הרחוק.

האם אפשר אחרת? בניגוד לגישה הכלכלית הקלסית שרואה בכל משאב משהו שאפשר להמירו באחר ולתת פתרון טכנולוגי, נשמעים בעולם מסוף שנות השמונים קולות אחרים, שאף זכו לתמיכת האו"ם ולגושפנקה של מדיניות בין-לאומית בשני כינוסים בין-לאומיים: פסגת כדור-הארץ בריו דה-ז'נירו בשנת 1992 ופסגת יוהנסבורג בשנת 2002. קולות אלה מדברים על "פיתוח בר-קיימא", פיתוח ופעילות אנושית שמשתמשים במשאבים בחכמה ובחיסכון, ממזערים את ההשפעה על הסביבה ועל החברה ומאפשרים את קיום הפעילות האנושית בדרך זו למשך זמן רב, כך שגם הדורות הבאים יוכלו ליהנות ממשאבים אלה ולא רק אנו.

גם ממשלת ישראל אימצה ביוני 2003 החלטה הנקראת "תכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא בישראל". לאור החלטה זו מתכננים בישראל תכניות לטווח ארוך ומנסים למצוא דרכים חלופיות להתנהלות יותר מיטיבה ומקיימת את האדם וסביבתו. אף כי יש בישראל תכניות אב ומתאר מוכנות לטווח קצר או בינוני, נדרשת כיום ראייה אסטרטגית רחוקה באמת גם לטווח של חמישים ואפילו מאה שנה.

בעולם נעשים מאמצים לשנות את דפוסי הפעילות האנושית, והשינוי אינו פשוט מטעמים שונים: לחצים אדירים מהמערכת הכלכלית שעניינה הוא הרווח כאן ועכשיו; הרגלים – קושי וחשש לעבור למשהו לא ידוע שתוצאותיו אינן ברורות לגמרי; העשירים והחזקים נפגעים פחות מהחלשים והעניים – חלוקה שיש לה גם אופי גאוגרפי ברור למדי; שינוי דפוסים דורש מעורבות ואחריות גדולה יותר מהאזרח. נדרש גם שיתוף פעולה בין גורמי כלכלה, חברה וסביבה מתוך הבנה שמטרה אחת מאחדת את טובת כולם בטווח הרחוק.

אפשר לתת כמה דוגמות ל"איך אפשר אחרת". מדובר בשימוש חסכוני ויעיל יותר, במעבר חלקי או מלא לחלופות מבחינת חומרים או טכנולוגיות, במִחזור משאבים ככל האפשר, ואפילו בוויתור על חלק מהשימושים מתוך ראייה ארוכת-טווח והבנה שלא הכל אפשרי ומותר. (להרחבה בנושא זה ראו בכתבה "חדשנות סביבתית" שבגיליון הנוכחי).

המעבר לדפוס חיים בר-קיימא בשימוש במשאבי טבע יוכל להיעשות בצורה טובה רק בשילוב בין הפעילות הממשלתית והכלכלית-ציבורית ובין המעורבות והאחריות של הציבור הרחב. יש לקוות, ולפעול לשם כך, שפעולה משותפת כזו תתקיים במהרה בימינו גם במדינת ישראל.

מקורות עיקריים
אחירון-פרומקין, תמר ופרומקין, רון (עורכים), 2002, אג'נדה 21 והצהרת ריו, רקע תקציר והיבטים ישראליים, המשרד לאיכות הסביבה.
אתר המשרד לאיכות הסביבה: www.sviva.gov.il (ערכים: פיתוח בר-קיימא, מגוון ביולוגי, מים, ועוד).
אתר השטחים הפתוחים: www.ios.org.il (ערכים: שימור חולות מישור החוף, מדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים, ועוד).
גבירצמן, חיים, 2002, משאבי המים בישראל, יד בן צבי.
פרומקין, רון, דב חנין, ועמיר אידלמן (עורכים): סימני חיים 2002, המגמות המעצבות את עתידנו, הוצאת בבל (ערכים: ים המלח, כרייה וחציבה, זיהום נחלים, מגוון ביולוגי).

ביבליוגרפיה:
כותר: המחיר הסביבתי של ניצול משאבי הטבע על ידי האדם
מחברים: אחירון-פרומקין, תמר (ד"ר) ; פרומקין, רון (ד"ר)
תאריך: מרץ 2004 , גליון 18
שם כתב העת: אאוריקה : כתב-עת להוראת מדעים וטכנולוגיה
בעלי זכויות : רמות; אוניברסיטת תל אביב
הוצאה לאור: אוניברסיטת תל אביב; רמות
הערות: 1. כתב העת יוצא ביוזמת למדע: מרכז מורים ארצי להוראת מדע וטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים.
הערות לפריט זה:

1. ד"ר תמר אחירון-פרומקין וד"ר רון פרומקין הם אקולוגים ופעילי סביבה העוסקים בייעוץ אקולוגי וסביבתי. תמר פועלת לקידום פיתוח בר-קיימא ברשויות מקומיות. רון עורך את פרסומי Worldwatch – ישראל, מטעם מרכז השל.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית