תזונה והפרעות התנהגות

בפרק זה נדון בקשר אפשרי בין תזונה ומרכיבי תזונה לבין מחלות נפש. אין כל ספק, למשל, שתסמינים של מחלות נפש עלולים להתגלות אצל מי שיאכל פטריות ידועות המכילות חומרים הגורמים להזיות, אולם אנו דנים בקשר זה ברמות אחרות ובכיוונים שונים.

אחד הקשרים האפשריים בא לביטוי בתסמין עיקרי בחלק ממחלות הנפש - הסירוב לאכול. ההימנעות מאכילה יכולה לנבוע ממצבי דיכאון, כאלה שבהם אין לחולה אנרגיה להגיש מזון לפיו. קשר מסוג אחר מתגלה במקרים קשים יותר של חולים הסובלים ממחשבות שווא ומהזיות הקשורות לאוכל: הם פוחדים שיורעלו באמצעות המזון, הם בטוחים שסוגי מזון מסוימים, או מזון בכלל, מזיקים להם. הימנעות מאכילה קיימת במצב של קטטוניה שמקורו בסכיזופרניה, שבו קופא החולה בתנוחה מסוימת זמן ממושך, ואז גם אינו אוכל. בתופעות אלה של מחלות נפש מתגלה הבעייתיות של הקשר בין ההפרעה בהתנהגות לבין תזונה. לפנינו מעין מעגל קסמים. החולה הדיכאוני, למשל, אינו אוכל ומשום כך אינו מקבל אנרגיה במידה מספקת; הוא מאט תנועותיו, נכנס לדיכאון עמוק עוד יותר, חדל לאכול, וכן הלאה. נראה כאילו שני הגורמים ההפרעה הנפשית והאכילה, מעודדים זה את זה.

דוגמא לקשר מסוג אחר, בין תזונה לבין מחלות נפש, קשורה לתזונה לקויה בתקופת הילדות. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות באוניברסיטת הרווארד שבארצות-הברית הראו, שתת-תזונה לא חמורה אצל ילדים עלולה לגרום אצלם לבעיות אמוציונליות בגיל הבגרות; היא פוגעת בהתבגרות האמוציונלית.

האם מרכיבי מזון ספציפיים משפיעים על סוג מסוים של הפרעות התנהגות? כאן נבחן קשר מסוג שונה. נציג לדוגמא את הילדים ההיפראקטיביים, שעליהם סיפרנו בפרק ט'. ילדים אלה סובלים מקשיי למידה, הקשב שלהם הוא קצר-טווח ומהפרעות דומות. לפני כ-15-10 שנה פירסם פיינגולד (Finegold) מאמרים בנושא זה שהסתמכו על ניסיונו הקליני, ובהם טען שתוספות המזון, כגון צבעי מאכל וחומרי טעם, הם הגורמים לתופעת ההיפראקטיביות. הוא ניסה לטפל בילדים הללו בתפריט נטול תוספות מזון אלה. בספרות העוסקת בכך ניטש ויכוח גדול בעניין זה, אולם אין להתעלם מההצלחות שנחל. הילדים ההיפראקטיביים שטופלו בתפריט נטול תוספות מזון, שעליה המליץ, החלו להתנהג כילדים נורמלים. באשר לילדים היפראקטיביים יש לזכור אמונה רווחת בציבור כי סוכרים מעודדים מצבים היפראקטיביים. אדגיש כי אין לכך אישוש במימצא מדעי מבוקר. אין סימוכין לכך שסוכרים יכולים לעודד הפרעה התנהגותית ייחודית כגון התקפי היפראקטיביות.

סוג שונה לחלוטין של קשר אפשרי בין הפרעה נפשית לבין תזונה מתגלה במחלות הקשורות לצריכת המזון. אנו מכירים שלוש מחלות כאלה: אנורקסיה נברוזה, בולימיה והשמנת יתר. אנורקסיה נברוזה היא מחלה הפוגעת בעיקר בנערות צעירות החדלות לאכול. אנו מכירים מקרים שבהם נערה בת 16 או 17 הסתפקה בחצי תפוח ליום, לדוגמא. החוקרים חלוקים בשאלה, האם זו מחלה התנהגותית, מחלה מתחום הפסיכיאטריה, או היא בעיה על רקע ביולוגי. אלה המגדירים את האנורקסיה כמחלת נפש מצביעים על כך, שלנערות הלוקות בה יש בעיות עם דימוי הגוף שלהן. הן רוצות להיראות יפות ומושכות, אך נדמה להן שהן שמנות מדי, ולכן הן מפסיקות לאכול. בשלב מסוים הן עוברות את הגבול, הן אינן מסתפקות במשטר הרזיה סביר, אלא מרעיבות את עצמן באורח קיצוני, והמצב יוצא משליטתן. לעומתם יש חוקרים המראים כי לנערות האנורקטיות יש בעיות אנדוקרינולוגיות שיש בהן להסביר את מצבן. יש קושי בחקר ההפרעה הזו, משום שמגיעות לבדיקה רק נערות הלוקות באנורקסיה נברוזה; איננו יכולים לנבא איזו נערה נורמלית תיהפך במשך הזמן לאנורקטית.

מחקר שפורסם בגרמניה הראה, שאצל נערות הסובלות מאנורקסיה למעלה משלוש שנים התגלו שלושת המימצאים שלהלן: (א) ירידה משמעותית במשקל המוח; (ב) ירידה משמעותית, שהתגלתה בבדיקות דם, ביסודות קורט, כגון ברזל, אבץ ונחושת; (ג) בעיות אנדוקרינולוגיות חמורות, בעיקר בהורמוני המין. התופעות הללו יחד מצביעות על כך שהנזקים שגורמת האנורקסיה אינם מוגבלים לתקופה שבה היא חלה, אלא הם ארוכי טווח. סוג הטיפול בנערות אנורקטיות תלוי בגישתו של הרופא המטפל; רופא המאמין שהמחלה נעוצה בגורמים נפשיים יעניק טיפול שונה מזה של עמיתו המשוכנע שהגורם למחלה הוא ביולוגי. בכל מקרה, האנורקטיות שרויות במצב של תת-תזונה חריפה שתוצאותיה מרחיקות לכת.

מחלה שנייה ממשפחה זו קרויה בולימיה, והיא קרובה לאנורקסיה נברוזה. התופעה המאפיינת אותה היא אכילה ללא גבול. גם היא פוגעת בנערות. נוכחתי במקרה שבו נערה צרכה כ-20,000 קלוריות ביום, בעוד הכמות הדרושה הממוצעת היא 3,000 קלוריות. הלוקות בבולימיה צורכות מזון בכמות אדירה, אבל הן מקיאות אותו סמוך לאכילתו. הן מוציאות אותו מן הגוף גם בצורת שלשולים. בחלק מן המקרים אין אצל החולות בבולימיה ירידה בולטת במשקל הגוף, משום שהן אינן מצליחות להוציא מגופן את כל הקלוריות שצרכו. ההתנהגות הזו היא מוזרה מאוד. בעת התקף יכולה חולת בולימיה לחסל כל מה שתמצא במטבח, ללא הבחנה, ומיד תקיא מה שאכלה. קיים ויכוח מדעי בשאלה אם הבולימיה היא גירסה של אנורקסיה נברוזה או תופעה נפרדת, אולם תוצאתה דומה - מצב חריף של תת-תזונה.

מהו מנגנון המפעיל את ההתנהגויות הללו, אנורקסיה נברוזה ובולימיה? בפרק הקודם הראינו שהמנגנונים המקובלים המפקחים על הפסקת האכילה אינם פועלים על מנגנון צריכת הסוכר. הפפטידים המופרשים מהקיבה ומאותתים למוח שיורה "להפסיק לאכול" גורמים להפסקת אכילת שומנים וחלבונים, אך לא על אכילת סוכרים. האם יש בכך להסביר את האכילה המופרזת בבולימיה. ומהו ההסבר להרעבה העצמית של הנערות הלוקות באנורקסיה נברוזה? על פי אחת התיאוריות קשורות גם אנורקסיה נברוזה וגם בולימיה לרמות של ביתא-אנדורפין במוח. כבר הזכרנו שביתא-אנדורפין הוא משכך הכאבים הטבעי במוח, אבל הוא גם מעורר תיאבון. ייתכן מאוד ששינויים ברמות הביתא-אנדורפין במוח הם הגורמים להעדר התיאבון של הנערות האנורקטיות. חלק מהן אכן טוענות שאין להן תיאבון; הן דוחות את האוכל המוגש להן ואומרות: באמת שאני לא רעבה. ייתכן שיש כאן בעיה של תיאבון. הקשר בין רמות הביתא-אנדורפין לבין הפרעות אכילה מסוג זה עדיין איננו ברור, והוא עדיין בעיצומו של מחקר. אם יימצא קשר, ייתכן שאפשר יהיה לעזור לנערות החולות הללו באורח תכליתי ויעיל.

המחלה השלישית מסוג זה מוגדרת כהשמנת יתר. השמנת יתר נתפשת בתרבותנו כתופעה שלילית, אך היא בעיקרה בעיה רפואית. אנשים שמנים נוטים יותר מאחרים לחלות במחלות לב, לסבול מתיפקודי כבד לקויים וכדומה. בעייתם של הסובלים מהשמנת יתר היא חיבתם למזון עתיר שומנים. שוב לפנינו מעגל קסמים: אם נגיש לאנשים הלוקים בהפרעה זו מזון עשיר בסוכרים, בשומנים או בחלבונים, ונאפשר להם לבחור את המזון כלבבם - נגלה שהם מעדיפים בבירור מזון עשיר בשומנים. כולנו מכירים אנשים המתאווים במיוחד לסוג מזון מסוים, כגון שומן או סוכרים, המשמינים כתוצאה מכך. קשה לטפל בהשמנת יתר כזאת בעזרת דיאטה רגילה. הלוקים בהפרעה זו ימצאו תמיד להגניב לתוכם מזון עתיר שומנים. אין להם תקנה אלא בקיצור מעיים, הצרת קיבות, השתלת רסן בפה וטיפולים אחרים שאינם כופים משטר מזון.

בחלק מהקליניקות בארצות-הברית, שאליהם נוהרים אנשים הלוקים בהשמנת יתר, מנסים טיפול בעזרת חומרים מעכבי אופיאטים. חומרים אלה בולמים את השפעת האופיאטים (כמו ביתא-אנדורפין). הם מדכאים את התיאבון באמצעות המערכת האופיאטית, זו שקישרנו קודם למצב של אנורקסיה נברוזה ושל בולימיה. ייתכן מאוד שזהו כיוון המחקר שבו נעסוק בתקופה הקרובה.

ראוי לזכור, שכאשר מדברים על הקשר בין המערכת האופיאטית לבין התנהגות הקשורה לצריכת אוכל (כאשר הביתא- אנדורפין והאופיאטים למיניהם מגבירים את התיאבון, ומעכביהם בולמים אותו), יש להביא בחשבון שחלק מההתנהגות שלנו עצמה עשויה להעלות או להוריד את רמת הביתא-אנדורפין. מאמץ גופני ממושך מעלה אצל חלק מהאנשים את רמת הביתא-אנדורפין (אם כי לא אצל כולם). ייתכן שהתנהגויות מסוימות שלנו יכולות להעלות או להוריד את רמת הביתא-אנדורפין.

דוגמא נוספת לקשר מסוג זה בין צריכת מזון לבין שינויים נפשיים נמצא במצבי לחץ. נזכיר כי על פי המימצאים נחלקים האנשים הנתונים במצבי לחץ לשני סוגים. יש המרבים לאכול דווקא במצבי לחץ, או במצבי דיכאון, אולי כפיצוי על מצבם; ועל כן יש המשמינים דווקא כשהם נתונים במצבי לחץ. לעומתם יש שמרוב לחץ אינם מסוגלים לאכול כלל. כיוון המחקר הוא לנסות להבין האם רמות ביתא-אנדורפין שונות אצל אנשים שונים מביאה להתנהגות השונה הנוצרת בתנאים דומים.

סוג מיוחד של קשרים בין מזון לבין הפרעות התנהגותיות בולט בצריכת אלכוהול. בתחום זה מבחינים בשתי רמות של התנהגות: (א) האלכוהול מדכא תיאבון באופן די ברור; גם כאן מסתמן מעגל קסמים: האדם אינו אוכל, נעשה מדוכא ושותה כדי לשכך את הדיכאון, ואז אוכל פחות וכן הלאה. השתיין נכנס למצב של תת-תזונה על כל הנזקים שהיא גורמת. (ב) אלכוהול גורם נזקים לכבד ומשפיע על ספיגת סוגי מזון מסוימים מהמעי אל מערכת הדם. גם אצל אלכוהוליסטים מתונים נמצא ירידה רצינית בויטמינים בגוף; בדיקות הדם שלהם מראות חסר ויטמינים. האלכוהול יכול לגרום במצבים מסוימים אפילו להידרדרות רצינית למדי ("תסמונת קורסקוב"), שבמהלכה מפתחים השתיינים הזיות, קשיי חשיבה, חוסר התמצאות בזמן ובמקום ובעיקר הפרעות בזיכרון. ליקוי ספציפי זה ניתן לתיקון עד שלב מסוים על ידי מתן ויטמינים. תוספת תיאמין למזון גורמת להקלה רבה בתסמינים. במאמר מוסגר אציין, כי האלכוהול עלול, אחרי תקופה ממושכת של שתיינות, לגרום לפגיעה בקצות העצבים המתבטאת בתחושה, בדגדוגים בקצות האצבעות או במקומות שונים בעור; התיאמין אינו יכול לרפא הפרעה זו. שוב לפנינו תופעה של מעגל הקסמים, שבו ירידה בתיאבון גוררת פגיעות נוספות.

האם אנו יכולים לטפל במחלות נפש בעזרת תפריט מתאים? זה הנושא המעניין אותנו. האם אנחנו יכולים לוותר על כדורים או טיפולים אחרים ולהשתמש במזון כאמצעי טיפולי למחלות נפש? אבהיר מיד שאין מידע מספיק בנדון. יש מחקרים רבים מאוד, אך אין די מידע מוסמך. עם זאת מסתמן כיוון: מנסים לבדוק אם טיפולים באמצעות תפריטי מזון יכולים לבוא כתוספת לתרופות או לטיפולים אחרים במצבים של מחלות נפש. שוב, אם מכירים את הבסיס הביוכימי של המחלה, ניתן אולי לנסות לבדוק מהו מרכיב המזון העשוי להביא לשיפור. לדוגמא: בהפרעות דיכאון יש ירידה במצב הרוח; אנו יודעים שסרוטונין משפר את מצב הרוח; האם אפשר לעזור לחולים דיכאוניים על ידי תפריט עתיר טריפטופאן (בהנחה שחומר זה יגיע למוח)? אכן, הוכח שטריפטופאן מסייע לשיפור המצב במקרים של דיכאון קל.

נערכו ניסיונות בתפריט עתיר טירוזין במטרה להעלות את רמת הנוראדרנלין במוח (כזכור, הטירוזין מסוגל לעבור את מחסום דם המוח ומשמש כחומר מוצא של הנוירוטרנסמיטור נוראדרנלין). ניסיון זה נעשה מתוך הנחה שהדיכאון נובע מירידה ברמות של נוראדרנלין. מחקרים הראו שמתן מזון עתיר טירוזין, בתוספת לטיפול התרופתי, מביא לשיפור מהיר יותר וטוב יותר במצבי דיכאון. באשר למחלות נפש אחרות - לא נמצא להן גאולה באמצעות תפריט מזון.

תחום זה של ריפוי על ידי מזון מצוי עדיין במצב של מחקר, אבל ייתכן מאוד שבעתיד נוכל להשתמש באמצעיו. חלק מהמחקר המכוון לחיפוש תרופות למחלות נפש, בעיקר לסכיזופרנים, נעשה על חולים סכיזופרניים המאושפזים בבתי חולים, והוא חותר לבדוק מה בין הביוכימיה של הסכיזופרנים לזו של האנשים הנורמלים. אחד המפורסמות בתחום זה היתה פרשת "הנקודות הוורודות" (The Pink spots) .חוקרים בשוודיה מצאו שאצל הסכיזופרנים המאושפזים בבתי חולים מופיעות בבדיקה מסוימת של השתן נקודות ורודות. תופעה זו לא נמצאה אצל נבדקים נורמלים, ששימשו כקבוצת ביקורת. הגילוי היה מסעיר: הנה נמצא דבר-מה מיוחד בביוכימיה של החולה הסכיזופרני, ואפשר כך אולי להגיע לפתרון. מחקרים נוספים הראו שהנקודות הוורודות הללו הן תוצר של מיץ תפוזים. התפוזים בשוודיה היו בזמנו מצרך נדיר, ופינקו בהם מדי בוקר את החולים, בעוד בני-אדם מן היישוב לא כללו מיץ תפוזים בתפריט הבוקר שלהם; משום כך נעדרו "הנקודות הוורודות" בבדיקות השתן של האנשים מקבוצת הביקורת. פרשה זו מדגימה כיוון מחקרי, שאיפה שעדיין לא התממשה - למצוא מרכיב ביוכימי מיוחד לחולי הנפש ולבסס עליו את התרופה למצבם.