עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
מהי הפילוסופיה ? מדוע התחילה הפילוסופיה דווקא אצל היוונים ולא אצל אחרים?
"פילוסופיה" פירושה אהבת החכמה או השאיפה לחכמה. המאמר בוחן את הרקע בו צמחה הפילוסופיה ומנסה להסביר מדוע הפילוסופיה היא תגליתם של היוונים.



נקודות-מוצא
מחבר: פרופ' יוחנן גליקר


הפילוסופיה היא תגליתם של היוונים. אפילו המלה "פילוסופיה" היא מלה יוונית. אך היוונים לא המציאו את הפילוסופיה יש מאין: אין יש מאין בעולם האנושי שלנו. היתה מחשבה והיו דרכי מחשבה אצל היוונים גם לפני שהתחילה הפילוסופיה, וכפי שאפשר לצפות, דרכי המחשבה האלה היו בעיקר דתיות.

מן הראוי שנעמוד על כמה צדדים של הרקע הדתי והפוליטי של היוונים בתקופה שלפני תחילת הפילוסופיה, משום שאותם הצדדים שנעמוד עליהם עשויים להסביר לנו כמה מן התופעות שנפגוש בהן בפילוסופיה היוונית, ואולי גם לקרב אותנו לתשובה מסוימת לשאלה שאין לה תשובה מוחלטת: מדוע התחילה הפילוסופיה דווקא אצל היוונים ולא אצל אחרים?

נתחיל מן הרקע הדתי היווני, ומן השאלה הגדולה: כיצד להסביר את העולם. נכון שגם אצל היוונים, כמו אצל שאר העמים העתיקים, ההסבר הפשוט והמובן מאליו לעולם הוא הסבר של התחלה בזמן: בריאת העולם, מעשה בראשית. ההבדל בין היוונים לבין היהודים בנקודה זאת הוא, שאצל היוונים אין מעשה בראשית מוחלט או בריאה של יש מאין. בראש וראשונה, אין אצל היוונים מיתולוגיה אחת קבועה, שחייבים לקבל אותה. יש נוסחאות שונות, גירסאות שונות לכל סיפור מיתולוגי; קיימת פתיחות כבר בשלב קדום זה. אך אחד הדברים המשותפים לכל ההסברים המיתולוגיים של העולם בדרך של בריאה הוא, שהם מסבירים זאת לא בדרך של יש מאין. היו חומרים קדומים, הכאוס – מעין תוהו-ובוהו - שהיה קיים לפני שהתהווה העולם הידוע לנו. כל מה שהאלים עושים הוא הכנסת סדר בתוך אותה מאסה של חומר קדום, שכבר היה שם. הם אינם יוצרים את החומר עצמו.

הסיבה לכך היא, שהאלים היווניים אינם מעל או מעבר לעולם; אם רוצים להשתמש במלה מודרנית - הם אינם טרנסצנדנטיים. האלים היווניים הם חלק מן העולם. הם עצמם נולדו והם בני אלמוות רק בזאת שאינם מתים. הם דומים לבני-אדם, בצורה, בגוף, בדיבור, במאכל, במשתה וכל כיוצא בזה. יש להם "דיאטה" טובה יותר, אבל עדיין הם אוכלים ושותים כמו בני-אדם. יש להם גם חיי מין משלהם, ויותר מזה - חיי מין שהם יכולים לשתף בהם בני-אדם. אל מזדווג לאישה או אלה לאיש, ומזיווג זה נולד אחד המלכים או הגיבורים של המיתולוגיה היוונית.

אף אם יש לאלים כוחות על-אנושיים, אין להם כוחות על-טבעיים. וכדאי להדגיש דבר זה. הם שולטים, כל אחד בתחום מוגדר, או בתחומים מוגדרים, של הטבע. באותו תחום של הטבע יכול כל אל, באופן ארעי, לשנות קצת מפעם לפעם את סדרי הטבע; אך אין האלים יכולים להחזיר את העולם לתוהו-ובוהו, להפוך את סדרי הטבע ולשנות את חוקי הטבע.

יש כוח אחד, שהוא מעל לאדם ומעל לאלים במיתולוגיה היוונית: מוירה - הגורל. כוח זה הוא הגזירה הקדומה (אם כי לעתים מלבישים אותה בצורה של אלה). הגזירה הקדומה הזאת קיימת ועומדת: איש לא יכול לשנות אותה ואל לא יכול לשנות אותה. כל מה שהאלים יכולים לעשות הוא לגלות מפעם לפעם לבני-האדם מקצת מאותו גורל או גזירה קדומה. הם עושים זאת בדרך הנבואה (כגון האוראקל בדלפי, האומר לאדם מסוים בתקופה מסוימת משהו על העתיד לקרות לו, למשפחתו או לפוליס שלו). אך אין האלים יכולים לשנות את המוירה: היא מעל לאדם ומעל לאלים. היא קבועה ועומדת.

לא יהיה זה קיצוני מדי לומר שאותה המוירה, שקיימת כבר במחשבה המיתולוגית היוונית, היא הגרעין, שממנו צומח אחר כך במחשבה הפילוסופית הרעיון שישנו סדר בעולם, סדר קבוע, סדר טבע, ושאת אותו הסדר אי-אפשר לשנות. כל מה שאנו יכולים לעשות, הוא להבין אותו. המיתולוגיה עצמה כבר הגבילה את כוחם של האלים וסללה את הדרך ליצירתו של מושג, שאינו אישי, אנושי או מיתולוגי, של סדר הטבע, חוקי הטבע, הקוסמוס, סדר העולם שאנו יכולים להבין אותו (אם כי, אולי, לעולם לא נבין אותו במלואו), ושאין אנו יכולים לשנות אותו, ואין מי שיכול לשנות אותו - אף לא האלים.

כדבר הזה אנו מוצאים גם בצד הפוליטי שבחיי היוונים, במחשבה הפוליטית ואפילו בארגון הפוליטי היווני. יש לנו כבר מראש מידה מרובה של פתיחות למחשבה. אין חוקה הנתונה מראש ושאי-אפשר לשנותה, כמו תורת משה. הארגון הפוליטי של הערים היווניות מבוסס על חוקים שחוקקו בני-אדם. חוקים אלה יכולים להשתנות ומשתנים. מי שקרא אפילו את הספר הבסיסי ביותר על ההיסטוריה היוונית, יודע כמה רגילים הם ביוון שינויי המשטר ושינויי החוקים. והרי זה אחד מהנושאים שההיסטוריונים והפילוסופים היוונים עוסקים בהם תדיר, והם מכנים אותו "חילופי המשטרים". החוקים הם חוקים אנושיים, אשר מי שחוקק אותם בידו לשנותם. הארגון החברתי של הפוליס היוונית הוא ארגון חברתי שיצרו בני-אדם בכוחות עצמם, והם אחראים לארגון הזה ויכולים לשנות אותו, לתקן אותו או לקלקל אותו לפי ראות עיניהם. הדת אינה שולטת בפוליס, כשם שכבר מראש, אפילו בתקופה שהיתה בה רק מיתולוגיה, היא אינה שולטת במחשבה. אין היא אלא צד אחד - חשוב, אך לא כל-יכול - של עולם המחשבה. לגבי הפוליס הייתי אומר יותר מזה: הדת אינה שולטת בפוליס, הפוליס שולטת בדת.

הדת של הפוליס היוונית היא דת המדינה, ובעיקרה היא עניין מעשי. היווני הממוצע מאמין שהאלים קיימים ויש אלים מיוחדים, שלהם פונקציות מיוחדות בפוליס זאת או אחרת. לכל פוליס יש אלים משלה, עם תפקידים משלהם, שמות משלהם, וטקסים משלהם. תפקידה של הדת אינו להכתיב לפוליס ולאזרחיה איך לחיות, אלא לפקח על היחסים התקינים בין הפוליס לבין האלים שלה, משום שהדבר לטובת הפוליס. אם לא נעבוד את האלים כראוי, יכעסו עלינו האלים ויגרמו לנו צרות - והרי הם יודעים יותר מאתנו, ויש להם יותר כוח מאתנו לגרום לנו סבל. לא כדאי להסתכן. הבה ננסה לשמור ככל האפשר על היחסים הנכונים עם האלים.

אין פירוש הדבר שכל הזמן ובכל מקום עלינו לשמור על היחסים התקינים עם האלים. אילו אמרנו ליווני "שויתי ה' לנגדי תמיד", או "בכל דרכיך דעהו" - הוא לא היה מבין. היחסים עם האלים הם עניין שבטקסים, תהלוכות, הקרבת קרבנות, תפילות וכיוצא בזה. ברגע שאתה מבצע טקסים אלה עליך להתנהג לפי "כללי המשחק". כל טעות קטנה בדיבור ובמעשה מקלקלת את כל הטקס, ועליך לחזור עליו מתחילתו. אך כשאין אתה נמצא בפגישה עם האלים, באופן פורמלי, יכול אתה לעשות מה שאתה רוצה. אתה יכול לדבר על האלים בכל דרך שאתה רוצה, ואתה יכול גם ללעוג להם. דבר זה אנו רואים כבר בתחילת הספרות היוונית, בשירה ההומרית. האלים יכולים להיות משעשעים ולעתים קרובות עושים מהם צחוק. יש ערים יווניות, שבהן אסור לאדם לומר בגלוי שהאלים של הפוליס אינם קיימים. על זה יכול הוא לעמוד לדין, אבל לא משום שהוא כופר בעיקר, כי אם משום שאלה הם אלי הפוליס. אם יאמר אדם שהאלים של העיר לא קיימים וישכנע בכך אנשים אחרים - יימצאו בפוליס אנשים שלא יבצעו את הטקסים הדתיים כנדרש, והאלים עלולים לכעוס על כך. אין האדם קיים על-מנת לעשות את רצון האלים: לא זאת מטרתה של דת הפוליס היוונית. דת זו קיימת כדי לגרום לאלים שיעשו את רצון האדם והפוליס. אנו נותנים לאלים - בלשון הפתגם הרומאי - על מנת שיתנו לנו. מכאן לא רחוקה הדרך להסקת כמה מסקנות לגבי האלים - למשל, שהאדם יצר את האלים בדמותו ובצלמו, או שהאלים של סיפורי המיתולוגיה מתנהגים בצורה שהיא לא-הגונה, ואפילו מביישת ומבזה אצל בני-אדם. אפשרות הביקורת על הדת המקובלת נתונה לנו כבר בתחילתה של המחשבה היוונית ובתחילתה של הספרות היוונית.

נמשיך בעוד אחת מ"נקודות המוצא" של הפילוסופיה, שקיימות כבר בעולם היווני שלפני היות הפילוסופיה: האדם יכול, רשאי וחייב לנסות להבין את עצמו ולדעת את עצמו. דבר זה נאמר לראשונה לא על-ידי פילוסוף, כי אם בכתובת שעל פתח המקדש של אפולו בדלפי: "דע את עצמך". לא נאמר שם שמותר לך, שכדאי לך, שאם אתה רוצה תדע את עצמך. אתה חייב לדעת את עצמך, אפולו בכבודו ובעצמו מצווה עליך את הדבר הזה. כשהדגישו סוקראטיס והבאים אחריו דבר זה ודנו בו בדרך רציונלית ופילוסופית, הרי כל מה שהוסיפו לנאמר באותה כתובת (אם כי אין לזלזל בתוספת "קטנה" זאת) הוא דרך הדיון הרציונלית ולא עצם התוכן.

יתר על כן, ביוון דבר זה הוא יותר מהנחת-יסוד: הוא חלק מחיי יום-יום. היווני מעוניין בעצמו ובאחרים, הוא חושב על עצמו, הוא חושב על האנשים שמסביבו, הוא מנסה להבין את עצמו ולהבין את האנשים שמסביבו, ובסופו של דבר, משניתנים לו הכלים לכך, הוא מנסה להבין אותם בצורה רציונלית. ודאי, לא כל יווני, אפילו לא מרביתם של היוונים. אך מה שהפילוסוף עושה לפי דרכו הרציונלית הוא במידה רבה תולדה של מה שהיווני הממוצע עושה ועשה עוד לפני שהתחילה הפילוסופיה.

דבר זה מתחיל כבר מראשיתן של הספרות היוונית ושל הדת היוונית: יותר מזה, כבר מתחילתה של השפה היוונית. כשאנו רוצים לעמוד על דברים המייחדים תרבות זאת או אחרת, אחד האמצעים הבדוקים לעשות זאת הוא לבחור כמה מלות-מפתח בלשונה של התרבות הזאת, שאי-אפשר לתרגם אותן בדיוק, מלה במלה, לשום שפה אחרת. ניקח, למשל, את התרבות היהודית העתיקה וננסה לתרגם במלה אחת, לכל שפה שאנו יודעים, מונחים כמו "חסד", "צדקה", "מצווה", או "תורה". אי-אפשר לעשות זאת. כל אחד מהמונחים האלה מביע דרך מחשבה והתייחסות אל העולם, האדם והחברה, המיוחדת לעולמו של עם ישראל הקדום.

ביוונית - כבר בשכבה הקדומה של הספרות היוונית - ישנה מלת-מפתח כזאת: המלה סופרון. סופרון הוא תואר, המגדיר אדם המכיר את עצמו, את הכוחות הטמונים בו, את המגבלות שבטבעו, את היצרים הטובים והרעים. ולא זו בלבד שהוא מכיר את עצמו, אלא משום שהוא מכיר את עצמו הוא גם שולט בעצמו. הוא יודע איך לנהל את חייו בצורה נכונה, שלא תזיק לעצמו או לאחרים; איך לשמור על מאזן בין הכוחות השונים שבו; איך להתגבר מפעם לפעם על כוחות העלולים לסכן אותו ולעולם לא לעשות דבר למעלה מן המידה. דבר זה נאמר בכתובת השנייה שבמקדשו של אפולו בדלפי: "שום דבר לא למעלה מן המידה". בעברית נוטים לתרגם מלה זאת - סופרון - "מתון", "מיושב בדעתו", "נקי דעת" או כיוצא באלה. יש בה משהו מכל הדברים האלה. בשלבים הראשונים של השפה היוונית אין לה עדיין מובן אינטלקטואלי. הסופרון הוא אדם המכיר ויודע את עצמו ושולט בעצמו - אך הוא עושה זאת בדרך אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית. אך גם כאן טמון כבר הגרעין לרעיון של האדם החושב על עצמו באופן רציונלי ומודע לגמרי, המבין את עצמו באופן רציונלי ומודע לגמרי, והמתנהג באופן רציונלי ומודע, שאנו מוצאים במחשבה הפילוסופית מסוקראטיס ואילך.

אנו חוזרים שוב ושוב לאותו דבר: האדם נמצא במרכז העולם. נכון: זה עולם שיש בו אלים ויש בו כוחות טבע. האדם אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. יש לו מגבלות. אך הוא נמצא במרכז העולם, בין אם אנו דנים בו ובחברה האנושית, או בטבע העולם החיצוני. שהרי גם החקירה בטבע העולם החיצוני היא חקירה אנושית, ואנו עוסקים בה משום שהיא מספקת את אחד מצרכיו החשובים של האדם.

כאשר גילו מחדש את עולם התרבות היווני בתקופת הרנסנס באיטליה, קראו לעצמם אותם האנשים שעיסוקם היה בכך "הומניסטים", אנשים שעוסקים באדם. זאת בניגוד לעולמם של ימי הביניים, שבו נקודת המרכז היא האל; האדם קיים על-מנת לשרת את האל וכל העולם קיים לכבודו של האל "שהכל ברא לכבודו". אותם מלומדים איטלקים, שגילו מחדש את העולם העתיק, מצאו בו דרך מחשבה, שבה האדם הוא במרכז הדברים, וכל מה שהאדם עושה, הוא עושה לטובת עצמו ולצורך עצמו.

אין זאת אומרת, שהיוונים לא עמדו על המגבלות של האדם ועל הצדדים הטרגיים שבחיי האדם. כל מי שקרא אפילו טרגדיה יוונית אחת יודע, שהיוונים ידעו שיש לאדם מגבלות, גם במחשבה וגם במעשה. לא כל דבר הוא יכול לעשות, או להבין, או לעשות בתבונה. אולי זה אחד מחסרונותיו של העולם הזה, ואחד מהמתחים שאנו מוצאים שוב ושוב בספרות ובפילוסופיה היוונית. האדם משתדל, במידת האפשר, לתת צורה לחומר ההיולי, אך בסופו של דבר תמיד נשאר חלק מאותו החומר, שלא הצלחנו לתת לו צורה. יש דברים בעולם, שאין אנו יכולים להסביר אותם, ויש דברים בעולם שאין אנו יכולים להתגבר עליהם.

מאותו חומר היולי, בין אם המדובר בטבע החיצוני או באדם, תמיד נשאר דבר-מה, אשר עליו, עם כל הרציונליות שלנו, אין לנו שליטה. היווני מודע לכך. זה אחד הרעיונות שאנו מוצאים לכל אורכה של הפילוסופיה היוונית. יש דברים העומדים למכשול בדרכנו וחוסמים בפנינו את ההתקדמות, בכל תחום שהוא, גם במחשבה וגם בחיי המעשה.

מכאן נוכל להבין מקצת ממשמעותה של המלה "פילוסופיה". "פילוסופיה" היא לא "חכמה" או "מדע". יש ביוונית מלים ל"חכמה" או ל"מדע". "סופיה" היא חכמה. "פילוסופיה" פירושה אהבת החכמה או השאיפה לחכמה. כפי שהיוונים אומרים מפעם לפעם, החכמה היא בידי האלים. האלים יודעים הכל. לאדם אין חכמה. כל מה שהאדם יכול לעשות הוא לשאוף לחכמה, להתקרב ככל שאפשר לחכמה, לדעת ככל היותר, לנסות להבין ככל היותר, לנסות להיות רציונלי ככל היותר - אך אין הוא יכול לטעון שהגיע למטרתו הסופית. רעיון זה אנו מוצאים אצל רוב הפילוסופים היוונים. יש פילוסופים ואסכולות פילוסופיות (ברובם מחוץ לתקופה שלנו) שהאמינו כי הגיעו לפתרון סופי של כל הבעיות ונתנו הסבר סופי ומוחלט לעולם. אך אפילו פילוסופים אלה מוכיחים את תורתם בנימוקים ואינם כופים אותה עלינו.

בין האנשים שנעסוק בהם יהיה סוקראטיס, ואחד הדברים שכל אדם יודע על סוקראטיס, הוא שהיה החכם ביוונים משום שהיה היחיד שידע שאינו יודע. אבל הוא המשיך לחפש. אין המצב שונה בהרבה בכתביו של אפלטון. הגיעו אלינו דיאלוגים של אפלטון, שהוא חיבר במשך כ-40 שנה. המחקר המודרני הצליח לסדר את אותם דיאלוגים בסדר כרונולוגי, ועוד נעסוק בזה. במידה רבה יכולים אנחנו לעקוב אחרי התפתחותו של אפלטון. ומה נמצא אצלו? הוא מגיע להנחות מסוימות בתקופה מסוימת - בתקופתו ה"מוקדמת", חוזר ומטפל באותן בעיות בתקופתו האמצעית, ובתקופה האחרונה, השלישית, של יצירתו, בדיאלוגים של ימי הזקנה שלו, הוא מעלה שאלות וספקות, ואפילו מנסה מפעם לפעם לסתור ולהפריך דעות שבתקופה האמצעית או המוקדמת החזיק בהן לעתים בלי לבדוק אותן כל צרכן.

כאן עומדים אנו אצל פילוסוף יווני אחד על אותו התהליך של פילוסופיה - אהבת החכמה או השאיפה לחכמה: לא לידיעה סופית, לא לידיעה מושלמת, דבר זה אינו בכוחנו. כל שבידינו לעשות הוא לדון בבעיות, לחזור ולטפל בהן שוב ושוב, לנסות להגיע למסקנות יותר סבירות או, במקום שלא הגענו למסקנות כאלה, אנו מסתפקים בהודאה הגונה וישרה בכך שעד כמה שהתיאוריה שהחזקנו בה בעבר היתה יפה ונעימה והסבירה לנו הרבה דברים, יש בה קשיים. אנו מודים בקיומם של הקשיים ומשאירים את השאלה פתוחה.

וזה אחד מהמובנים של המלה היוונית "פילוסופיה": השאיפה לחכמה, תוך ידיעה שאין לי שום ביטחון שאגיע לסוף הדרך, בין בכוחות עצמי, בין אם אחרים ימשיכו בחיפוש ואחרים אחריהם. בעיקרו של דבר, מה שחשוב אינו ה"מה", המסקנה הסופית, אלא ה"למה": עצם התהליך של מחשבה רציונלית, הממשיכה לחקור ולחטט באותן הבעיות שוב ושוב.

ביבליוגרפיה:
כותר: נקודות-מוצא
שם  הספר: עלייתה של הפילוסופיה היוונית
מחבר: גליקר, יוחנן (פרופ')
תאריך: 1982
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: פרופ' יוחנן גליקר. החוגים ללימודים קלאסיים ולפילוסופיה. אוניברסיטת תל-אביב.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורך הספריה: יהודה עופר.
4. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
5. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ב' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית