חינוך טיפולי בעזרת בעלי-חיים : מה זו החיה הזאת?

תחום החינוך הטיפולי בעזרת בעלי החיים מנצל את איכויותיו של הקשר ההדוק אדם-חיה למטרות טיפוליות. מתברר שהכללת בעלי חיים במערך הטיפולי-נפשי עשויה לסייע מאוד בהתקדמות הטיפול ובחיזוק הקשר בין המטפל למטופל

אם הנכם או הייתם בעלים של חיות מחמד, סביר להניח שאתם מודעים לחשיבותן ולקשר האמיץ והייחודי שהחיות רוקמות איתנו, בני האדם: בין אם זה החתול המשפחתי שמתכרבל בחיק בעליו בסוף יום עבודה מתיש ומגרגר בקול רם, או הכלב שמכשכש בזנבו לכל עובר אורח בטיול היומי, או אפילו דגי הזהב השטים באקווריום ומשרים רוגע על כל מי שצופה בהם.

בספרו "מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד", מגדיר אודין קיוזאק (Cusack) את התחום: "... שימוש בעזרת בעלי חיים (על פי רוב חיות בית או חיות שעשוע) כאמצעי עזר או ליווי לצורות טיפול שגרתיות יותר". תחום החינוך הטיפולי בעזרת בעלי חיים מנתב את היתרונות הברורים הקיימים בקשר אדם-חיה למטרות שונות בעלות אוריינטציה טיפולית. במחקרים רבים נמצא כי הכללת בעלי חיים במערך הטיפולי-הנפשי/רגשי מסייעת בהתקדמות הטיפול, בייחוד במקרים בהם המטופל מאוד מסוגר ומתקשה ביצירת קשר עם המטפל.

יתרונם של בעלי חיים

כיום קיים מגוון גדול של טיפולים רגשיים, אשר משקף עלייה במודעות לצרכים ולקשיים הרגשיים שלנו, כמו גם עלייה בצורך בטיפולים מסוג זה עקב שיגרת חיים לחוצה וחשופה לחרדות. קשת הטיפולים הרחבה נעה מטיפול פסיכואנליטי או פסיכותרפי, דרך טיפולים רגשיים הנעזרים בכלי מסוים (טיפול באמנות, במוזיקה, בתנועה, בדרמה) ועד לטיפולים שעובדים דרך מגע ומתמקדים בצד הפיזי של המצוקות הרגשיות (טיפול בשיטת גרינברג, טיפול בשיטת אלבאום).

החינוך הטיפולי בעזרת בעלי החיים משתייך לתחום הטיפולים הרגשיים הנעזרים בכלי כלשהו על מנת לתווך בין המטפל למטופל. היתרון המרכזי המייחד את התחום הזה הוא שכלי העזר בו הוא בעל-חיים, יצור חי ומגיב. שלא כמו יכולת התגובה של הכלים בשאר תחומי הטיפול, תגובת אמצעי הטיפול בתחום זה היא עצמאית, לא תמיד צפויה, ותורמת להיווצרות מהירה של קשר, במיוחד בין המטופל ל"כלי הטיפול" ודרכו למטפל.

ההיעזרות בבעלי חיים מציבה גבולות ברורים ומיידיים במערך הטיפולי (בעל-חיים שמכאיבים לו מגיב – משמיע קולות, בורח או מתגונן) שלא קיימים בהכרח בסוגי הטיפול האחרים. בזכות עובדה זו מבהיר בעל החיים עצמו למטופל, באופן לא מילולי, משדר איזו התנהגות מקובלת עליו ואיזו לא, והוא עושה זאת מבלי לגרום למטופל לחוש שמבקרים או שופטים אותו. כך קל הרבה יותר לקבל את גבולות המערך הטיפולי ולנהוג לפיהם.

תחום החינוך הטיפולי בעזרת בעלי החיים מאפשר התמודדות עם סוגיה טיפולית מורכבת - מקומו של מגע בטיפול - בצורה פשוטה וטבעית. נוכחותם של בעלי חיים בחדר הטיפולים מאפשרת ואף מזמינה מגע - בין המטופל לחיה ובין המטפל לחיה. בהתאם לכללי האתיקה המחייבים כל סיטואציה טיפולית (מלבד אלה המתבססות על מגע שהוזכרו קודם לכן), יש להימנע ממגע גופני בין המטפל למטופל. עם זאת, בטיפול בעזרת בעלי חיים נוצר, לעתים באופן בלתי-נמנע, מגע פונקציונלי בין המטפל למטופל (כמו במקרה בו המטפל צריך לתקן את האופן בו מחזיק המטופל את בעל החיים, או כאשר המטפל מעביר בעל חיים אל המטופל).

לעיתים אף קיימים מצבים בהם המטפל והמטופל מלטפים יחד את החיה, או מלטפים חיות שונות בו זמנית - מה שתורם ליצירת חוויה של קרבה ואינטימיות ביניהם מבלי לפגוע באתיקה הטיפולית.

המקום והחשיבות שמעניק התחום למגע בין הדמויות הנוכחות במערך הטיפולי הופך את הסיטואציה של המפגש הטיפולי לחמה, אנושית ומכילה (הווה אומר: מאפשרת למטופל לבטא התנהגויות ותחושות - שמחוץ לסיטואציה הטיפולית נחשבות לא מקובלות ואף יכולות לגרום לדחייתו - מבלי להיפגע או להיהרס בגללן; סוג של חוויה מתקנת) הרבה יותר.

רוך, אובדן וחריגות

מהם התחומים בהם מסייע החינוך הטיפולי בעזרת בעלי חיים? ראשית, התחום הרגשי: בעלי החיים מעניקים למטופלים חוויה של קבלה ללא תנאי ושל אהבה שאינה תלויה בדבר. חוויה זו מעניקה למטופל תחושת ביטחון ואימון בקשר ובמערך הטיפולי. המטפל, שאמור לייצג דמות מקבלת, מכילה ולא שיפוטית, נתפש ככזה עוד יותר בזכות בעלי החיים המלווים אותו.

בעל החיים מאפשר למטופל להשליך עליו תכנים מעולמו הרגשי, באופן שיאפשר לו "לגעת באש מבלי להיכוות". כאשר המטופל מתמודד עם תכנים רגשיים קשים,קל לו יותר לייחס אותם לחיה וכך, בעצם, לספר על עצמו דברים שקשה לו לבטא ולהתמודד איתם.

גידול בעל חיים ועבודה איתו מעניקים למטופל ביטחון וחיזוק להערכה העצמית שלו. כאשר אדם מטפל במישהו אחר שזקוק לו הוא מעצים את תחושת היכולת והעשייה שלו עצמו. נוסף על כך, המטופל מרגיש תחושה של שליטה במצב, שחשובה בייחוד אצל אנשים שאיבדו שליטה על מהלך חייהם (ילדים, קשישים, נכים וחולים).

חינוך טיפולי בעזרת בעלי חיים מאפשר למטופל לחוות את הצד המיטיב שלו - הצד הרך, הדואג, המסור והאוהב. ישנם מטופלים שלא מסוגלים לבטא את הצדדים הללו באישיותם (ייתכן שאף אינם מודעים לקיומם) והמגע עם בעלי החיים בטיפול הוא ההזדמנות הראשונה שלהם לחוות משהו שונה מהדחפים ההרסניים אליהם הם רגילים.

התמודדות עם חוויות של אובדן ואבל: בעבר היה המוות חלק טבעי ואינטגרלי משגרת החיים. אנשים היו חשופים לכל מעגלי החיים: הריון, לידה, התפתחות וגדילה, הזדקנות ומוות. בימינו הפך המוות למשהו מנוכר וסטרילי. הוא קורה בדרך-כלל בבתי-חולים, רחוק מחיק המשפחה. המוות הפך למושג אמורפי ולכן הוא גם מלווה בהרבה פחדים.

ילדים רבים חווים חוויה ראשונה של מוות דרך מות בעל חיים. מוות של בעל חיים אהוב יכול לעזור להכין ילדים לאובדנים רגשיים גדולים יותר איתם הוא ייאלץ להתמודד בעתיד או, לחילופין, לאפשר להם להתמודד עם אובדן שחוו בעבר.

הילד מסוגל להבין את אי ההפיכות שבמוות (בעל החיים לא יחזור עוד) ואת הסופיות שלו (בעל החיים לא מרגיש עוד דבר).

תהליך האבל על אובדן בעל חיים מרגיש יכול להיות לעתים דומה מאד לתהליך של אבל על אדם קרוב. עם זאת, בחברה בה אנו חיים אין לגיטימציה אמיתית לחוות תהליך כזה בהקשר למוות של חיה. המרחב הטיפולי מאפשר למטופל לעסוק בחוויית האובדן ובכאב הנלווה לה ומעניק את תחושת הלגיטימיות לאבל שכזה.

העבודה עם בעלי חיים יכולה לעזור גם בעיבוד תכנים של חריגות ושוני: מטופלים שסובלים ממום מסוים או מחריגות כלשהי (נכות, מחלה, קשיים לימודיים, התנהגותיים, או רגשיים), ייתכן שיחושו זיקה מוגברת לבעלי חיים שסובלים אף הם מפגם כלשהו. דרך עבודה עם בעל חיים כזה ומעקב אחרי ההתמודדות שלו עם קשייו יכול המטופל לנסות ולהתמודד עם קשייו שלו.

אמינות, איפוק וריסון

בעלי החיים מהווים "גשר לקשר". אדם המצוי בחברת חיית מחמד נתפש בעיני הסובבים אותו כהרבה יותר נגיש וכפחות מאיים. בסביבת בעלי חיים קל יותר ליזום וליצור קשרים בינאישיים - הן במסגרת הסיטואציה הטיפולית והן מחוצה לו.

הקשר עם בעלי החיים, בניגוד לקשרים אחרים, נוטה להיות נקי משיקולים זרים. בעל החיים נותן בנו אימון ללא סייגים, הוא לא יבגוד בנו, יעליב אותנו או ירכל עלינו מאחורי הגב. הקשר הוא קשר טהור וככזה - קל לבטוח בו ובכוונות שלו.

בעל החיים משמש בן לוויה נאמן לחיים, נתון שחשוב במיוחד כשמדובר באנשים בודדים שמוצאים בו אוזן קשבת וחברות אמיתית, שעוזרות להתמודד עם החיים לבד.

בעלי חיים יכולים לעזור ברכישת תכונות איפוק וריסון ובעבודה על דחיית סיפוקים. ילדים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז נוטים לבצע פעולות אימפולסיביות ומתקשים לשלוט בדחפים. ניתן לעבוד על נטיות אלו בעזרת בעלי החיים. לדוגמה: אסור להחזיק גורי ארנבונים לאחר ההמלטה כדי שהאם לא תריח ריחות זרים ותפסיק להיניק את גוריה. גם ילדים שזקוקים לסיפוקים מידיים יכולים לשלוט בכך כשהם מבינים את ההשלכות של מעשיהם.

בעלי החיים משקפים את המצב של מי שאוחז בהם. אם המטופל חסר שקט ועצבני גם החיה תגיב בעצבנות ויהיה קשה לו להחזיק אותה. המטופל צריך לשמור על רוגע ועדינות במגע עם בעלי החיים ולהתחשב בצורכיהם בדיוק כמו באלה שלו עצמו.

מחקרים הוכיחו כי קשר לבעלי חיים מפחית את רמת העוררות הגופנית (לחץ דם, דופק, הזעה ותופעות פיזיות נוספות המעידות על תחושת מתח) כלומר - לבעלי החיים יש השפעה מרגיעה על מי שנמצא בסביבתם. הם מעודדים מוטיבציה לישיבה שקטה ומרוכזת ולביצוע משימות לימודיות (וראו: מרים דישון-ברקוביץ - "חיות מחמד - תחביב בריא", גליליאו 65).

ולסיום, בעלי החיים והעבודה איתם מעודדים פיתוח של חוש אחריות ודאגה כלפי האחר. המטופל דואג למישהו שתלוי בו ולא יסתדר בלעדיו. כך הוא לומד לזהות את צורכי האחר, להיענות להם ולהפיק סיפוק מהידיעה שהוא אחראי כלפי יצור חי אחר.

תיאורי מקרים (השמות בדויים)

אתי ובעלי החיים
אתי היא ילדה כבת 12 הסובלת מהפרעה התפתחותית מקפת (PDD - Pervasive Developmental Disorder). אתי סובלת מקשיים בהתפתחות החשיבתית, ביכולות החברתיות ובאופן בו היא מתנהגת ומתקשרת עם האנשים מסביבה. היא לומדת בבית-ספר לחינוך מיוחד בו קיימת פינת-חי. היא הבת האמצעית במשפחה ויש לה שני אחים בריאים. ההתייחסות אל אתי במשפחה היא התייחסות מורכבת שכוללת אלמנטים של דחייה ושל אשמה: הוריה חשים כי הם אשמים בכך שנולדה להם ילדה פגועה ובאופן לא מודע דוחים אותה רגשית.

לאתי תמיד היתה זיקה לבעלי חיים. היא התייחסה אליהם כאל חבריה הטובים והיתה מבלה זמן רב בישיבה בפינת החי ובדיבור עם החיות. בשנה הראשונה של הפגישות היא כמעט שלא התייחסה אל המחנכת הטיפולית. היא היוותה מעין "אמצעי" - כלי שצריך להשתמש בו כדי להגיע אל החיות (להוציא אותן מהכלוב ולהכניס אותן חזרה). התקשורת הישירה התקיימה בין אתי לחיות בלבד.

נקודת המפנה בתהליך הרגשי התרחשה במהלך פגישה אחת, באמצע השנה השנייה. אתי הבחינה כי זוג תוכים שקיננו בתוך תא הטלה בכלוב השליכו ביצה מן התא וביצה זו שכבה, נטושה, על קרקעית הכלוב. לראשונה, פנתה אתי למחנכת הטיפולית וביקשה שתסביר לה למה ההורים זרקו את הביצה מהקן. היא ניסתה לקרוא להורים (שהתחבאו באותה עת בתוך תא ההטלה): "אמא, אבא, תצאו החוצה, הביצה שלכם זקוקה לכם!". כשלא נענתה היא עצמה יצאה לחצר ואספה זרדים ועלים כדי לבנות קן חלופי לביצה שננטשה.

מאז הקשר בין אתי למחנכת הטיפולית הלך והתחזק. אתי מצאה מקום בו היא יכולה היתה לקבל מענה מסויים לחסכים הרגשיים שנוצרו אצלה עקב הדחייה שחשה בבית ולהעניק מעצמה לחיות את הדברים שהיא היתה כל-כך זקוקה להם. עד היום אתי נמשכת לגורים ולחיות הזקוקות לטיפול אמהי. לאחרונה החזיקה גור ארנבונים עטוף במגבת, כמו תינוק, ואמרה: "תראי, אני נותנת לו חום ואהבה".

חגי והארנבון ללא כפות רגליים
חגי הוא ילד כבן 10 הלומד בבית ספר רגיל. הוא הבן הצעיר במשפחה בת ארבעה ילדים. חגי נולד עם מום ברגלו שמקשה עליו את ההליכה. הוא הולך באופן איטי ואף רץ באיטיות, אך משתתף בכל הפעילויות הכיתתיות, כולל משחקי כדורגל בהפסקה, ומתמודד עם הקושי שלו באופן יומיומי.

כשחגי הגיע לפגישות הוא היה מאוד סגור. הוא אהב מאוד לשבת וללטף את החיות ובייחוד את הארנבונים. הוא לא אהב לדבר הרבה וכמעט ולא סיפר על עצמו דבר. יום אחד היתה המלטה של שגר ארנבונים בבית הספר. חגי מאוד נהנה לעקוב אחרי התפתחותם של הגורים ולא היה גבול לאושרו כאשר גדלו הגורים מספיק כדי שיוכל להחזיק אותם וללטף אותם.

הגורים גדלו ובגרו ויום אחד שמו לב, המחנכת הטיפולית וחגי, שאחד הגורים התקשה לעמוד וללכת בכוחות עצמו. כאשר נבדק הדבר התברר כי בכל אחת מארבע הגפיים היה חסר לארנבון חלק מכף הרגל. נראה שמדובר היה במום מולד שהיקשה על הארנבון להסתובב בחופשיות, כשאר אחיו לשגר.

מהרגע שחגי גילה את מומו של הארנבון הוא נקשר אליו מאוד. הוא בחר לקרוא לו "אמיץ". והוא והמחנכת הטיפולית עקבו אחרי המאמצים של אמיץ להסתדר ואחר האופן בו עזרו לו אחיו (הארנבונים נהגו לאפשר לו להישען עליהם בישיבתו, אחרת היה מאבד שיווי משקל ומתהפך).

חגי השווה בין הארנבון לבין עצמו ובפעם הראשונה סיפר על הקושי שהוא חווה בהליכה.

ההתמודדות של אמיץ עם הקושי שלו והאהבה שרחש לו חגי, איפשרה לו להכיר בקושי שלו עצמו ולבחון את האופן בו הוא מתמודד איתו.

אסנת והשרקן שמת
כשאסנת החלה להגיע למפגשים היא היתה בת 9. אמה של אסנת חלתה במחלה ממארת ואושפזה בבית החולים, כשהיא מחוסרת הכרה (במצב של מוות קליני). היא הוחזקה בחיים למשך תקופה ארוכה (כחצי שנה) על ידי חיבורה למכשירים. במהלך תקופת המחלה של אמה מיעטה אסנת לדבר על רגשותיה. היא היתה מופנמת וסגורה. גם בבית היה קשה להתמודד עם מצב האם; אביה של אסנת ואחיה הרגישו חסרי אונים.

ההחלטה לנתק את אמה של אסנת מהמכשירים התקבלה לאחר שלא נראה כל שינוי במצבה. הפעולה עצמה נעשתה כאשר אסנת שהתה אצל קרוביה בחופשה, ככל הנראה מתוך רצון להגן עליה מפני הכאב. אסנת שמעה על מות אמה כאשר חזרה הביתה מהחופשה. היא לא הספיקה להיפרד ממנה ולהשתתף בתהליך האבל: קבורה, שבעת ימי האבל והאזכרה.

השרקן הכיתתי היה בעל חיים מטופל ואהוב. הילדים דאגו לו למזון, למים ולניקיון הכלוב בתורנות. בהפסקות היו מחזיקים אותו ומלטפים אותו. רצה הגורל ושבועות מספר אחרי החוויה הקשה שעברה אסנת מת השרקן. הילדים היו עצובים מאוד והמורה ניהלה איתם שיחה על המוות, הרגשות, המחשבות והפחדים שהוא מעורר. אסנת נבחרה לקבור את השרקן בחלק המיועד לכך בפינת החי.

החוויה שאסנת עברה עם מותו של השרקן נתנה לה את האפשרות לחזור ולהעלות את התכנים הרגשיים סביב מות אמה. כמו כן, החוויה של קבורת השרקן והכנת ציון מיוחד לסימון מקום קבורתו העניקו לה את היכולת לפגוש ב"מוות" שהיה מופשט ומפחיד בהקשר של אמה-שלה. היא ראתה איך נראית חיה מתה, חפרה בור באדמה וקברה אותה והבינה כי המוות הוא סופי ומוחלט והחיה לא תשוב יותר. כל אלה איפשרו לה להיפתח יותר ברמה הרגשית בפגישות עם המחנכת הטיפולית ולהתחיל להתמודד עם תהליך האבל על אמה שאיננה עוד.

בעלי החיים שאתנו העניקו לנו, במשך מאות שנים של קיום משותף, את יתרונותיהם הרבים:

שמירה על רכוש, מזון וביגוד, נשיאת משאות ושינוע בין מקומות. תחום החינוך הטיפולי בעזרת בעלי חיים הולך צעד אחד קדימה ונעזר ביכולת שלהם לתרום לרווחתנו הנפשית. הדוגמאות שהובאו מתארות כיצד העבודה עם בעלי החיים מפגישה אותנו עם מצבים שונים שפותחים פתח להתמודדות עם הקשיים הרגשיים שמכבידים עלינו. עבודתו של המחנך הטיפולי היא לקחת מצבים אלה ולהשתמש בהם כמנוף להעלאת תכנים ולעיבודם.

אכן, לא לחינם נאמר על חיית המחמד: "ידידו הטוב של האדם".

לקריאה נוספת
קיוזאק אודין, "מפגשים טיפוליים בעזרת חיות מחמד", הוצאת "אח", 2000.