כאשר מת אדם חשוב במצרים העתיקה, האנשים שהופקדו על חניטת גופו הקפידו במיוחד להשאיר את הלב במקומו. הם גם צירפו לגופו של המת קמע עשוי אבן אדומה המייצג את הלב. מצויד בלבו ובקמע ירד המת לשאול, ונשפט שם בפני האל אוזיריס. הוא שקל את הלב, ועל פי משקלו חרץ את דינו של הנפטר. המצרים הקדמונים האמינו שהלב הוא מקום מושבה של הנפש בגוף האדם ולכן על פי הלב ייחרץ הדין. אמונה זו לא הייתה ייחודית למצרים העתיקה, אלא הייתה נפוצה בכל העולם העתיק.
 |
הלב בשפה המקראית |
בעברית המקראית שימושיו המושאלים של הלב נוגעים לשורה של תפקודים הקשורים לעולמו הפנימי של האדם:
מקום הסוד (שופטים טז, 17-13) מקום העצב ( בראשית ו, 6-5) מקום התעוזה (שמואל ב ז, 27) מקור העקשנות (שמות יד, 4) מקור התאווה (במדבר טו, 39-38) מקום השנאה (ויקרא יט, 17) מקום ההבנה (דברים כט, 3-1) מקום האהבה (דברים ו' ,5) מקום החכמה (קהלת ח, 5) מקום השמחה (תהילים ד, 8) ועוד.
|
הלב והעולם הפנימי |
כיצד אפשר לכלול במילה אחת שדה רחב כל כך של משמעויות? ומה הקשר בין כל התפקידים האלה? אנתרופולוגים השיבו תשובות שונות לשאלות האלה, ונראה שמבלי שנתחייב לאחת התשובות אפשר לקבוע כי כל המשמעויות האלה שייכות לעולמו הפנימי של האדם – לעולם הסמוי מעיניו של הצופה החיצוני. שמואל א טז מציג משמעות זו של עולם פנימי באופן מפורש:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל… מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ…וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וַיֵּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֵּר ה'…וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו … וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאִסְתִיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה
לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה
לַלֵּבָב." (שמואל א טז, 7-1)
|
לב יכול להשתנות |
אחד המאפיינים המעניינים של הלב בספרי המקרא הוא הדינמיות שלו – הלב מרבה להשתנות: הלב "הולך אחרי" כי אחרי גלוליהם לבם הלך" (יחזקאל כ 16); התאווה לוקחת את לב האדם: זנות ויין ותירוש יקח לב: (הושע ד,11); הלב מתהפך ומתחרט: ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ( שמות יד,5); שאול המלך הופך ל"איש אחר" כשליבו מתהפך: "ויהפך לו אלהים לב אחר" (שמואל י 6-9) הלב סר מעל ה': ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ידוד יסור לבו (ירמיהו יז ,5); והאל מחליף את לב העם:" ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר" (יחזקאל י"א 19).
אפשרויות שינוי של מצב הלב מדגישות את התפיסה שהאדם יכול להשתנות במהלך חייו לטובה ולרעה והאישיות אינה נתפסת כמשהו סטטי ויציב.
|
מה עושות הכליות? |
לא רק הלב משמש לציון עולמו הפנימי של האדם במקרא, ירמיהו קורא: "מעי מעי" לא בגלל שהוא סובל מכאבי בטן חזקים (או לפחות לא רק בגלל זה), אלא כדי לתאר מצב רגשי מסוים.
גם איברים פנימיים אחרים כמו כליות, כבד וקרביים, משמשים למטרה זו. במקרא ובספרות של הארצות השכנות - כמה מהאיברים האלה נזכרים בצמידות ללב. כך למשל, חוזר הצמד "כליות ולב" המופיע בירמיהו יא, 20 ("בוחן כליות ולב") גם במקורות אוגריתיים. יש הסבורים שזיהוי פעולות מנטליות עם איבר כמו הכליה נבע מכך שהכליה היא איבר פנימי ומוגן מאוד , איבר המוקף בקרומים וברקמות שומניות. כך למשל כשמחבר ספר איוב רוצה לבטא פגיעה רגשית עמוקה הוא מתארה במילים: "…יפלח כיליותי ולא יחמול " (איוב טז 13) וכשהוא רוצה לתאר געגועים עזים הוא משתמש בביטוי "…כלו כיליותי בחיקי" (איוב יט 27)
|
גוף ונפש |
בתרבות המערבית המודרנית, המורגלת מאוד בהפרדה בין גוף ונפש חלק מהזיהויים האלה נראים מוזרים מאוד, אולם במקרא סוגיות הקשורות לבעיות גוף ונפש רק נרמזות ואולי אף אינן קיימות כלל, מפני שבמקרא (כמו בתרבויות המזרח הרחוק) אין הבחנה חדה בין גוף לנפש. ההבחנה לה אנו רגילים התגבשה מאוחר יותר בפילוסופיה היוונית העתיקה, לאחר כתיבתם של רוב ספרי המקרא. כך , המילה "נפש" במקרא מתקשרת לרציה והשתוקקות "רוחניים" כמו למשל בשמואל א ,יח א :"ויהי ככלתו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו ויאהבהו יהונתן כנפשו" אבל גם לרעב פיסי : "כי השביע נפש שקקה ונפש רעבה מלא טוב"(תהילים קז 9) הנפש נתפשת ככוח החיים אבל גם לפעמים כגרון או לוע: "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה"(ישעיה ה 14). גם הלב המופיע במשמעויות מנטליות שונות מתקשר לעיתים גם לצרכים גופניים כמו רעב:" ולחם לבב אנוש יסעד"(תהילים קד, 16).
|
הרגלים תרבותיים |
גם כיום בתרבות שלנו, ובהרגלנו הלשוניים, מובלעות השקפות שונות שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם מה שהמדע של ימינו קובע: אנו מתקשים מאוד לחוש שאנו מבצעים חשיבה באיבר שאינו המוח, ושאנו במצב נפשי קשה באיבר שאינו הלב. הקושי הזה אינו נובע מידע מדעי שיש לנו או, מעיקרון אחר שאנו בטוחים שהוא נכון, אלא הוא נובע מתוך שורה של הרגלים תרבותיים שקשה לדמיין את היעלמותם.
הפלא בתופעות אלה גדול עוד יותר כאשר אנו מעיינים במקרא ומגלים שהרגלים חזקים ועמוקים אלה אינם נצחיים, אלא תלויים בזמן ובמקום. ובתקופת המקרא היו שמיקמו את הפעילות האינטלקטואלית בלב ואת הרגשות - בכליות או במעיים.
