בשנים שקדמו להקמת המדינה ובשנים הראשונות לעצמאותה עמד חזון הפרחת השממה לנגד עיניהם של המתיישבים בנגב. הכול קיוו אז כי החקלאות תשמש להם מקור פרנסה עיקרי. הנגב , כך קיוו, יהפוך לאסם התבואה של המדינה.
מים רבים זרמו מאז בטפטפות ובממטרות, והתברר שהדבר אינו כה פשוט. כיום הדגש הוא על חקלאות מתוחכמת המתבססת על ידע ומחקר, ומנצלת את יתרונותיו היחסיים של האזור.
 |
השפעת תנאי האקלים והקרקע על החקלאות בנגב |
כמות המשקעים בנגב מועטה, ורוב השטחים אינם זוכים ליותר מ- 200 מ"מ גשם בשנה. מאז ומתמיד הקשה מיעוט המשקעים על קיום חקלאות באזור וחייב מציאת פתרון לבעיית המים.
איכות הקרקעות בנגב משפיעה אף היא על פיתוח החקלאות. מאחר שהצמחייה בנגב דלה מאוד, רוב הקרקעות בנגב עניות בחומר אורגני, שמקורו בצמחים. כמו כן, בשל ההתאדות החזקה הנובעת מתנאי האקלים, סובלת קרקע הנגב לסוגיה מעודפי מלחים. עם זאת, ניתן למצוא בצפון הנגב ובאזורים אחרים של הנגב קרקעות שבאמצעות עיבוד נכון והכשרה מתאימה ניתן לקיים בהן חקלאות משגשגת.
|
החקלאות בנגב - ציוני דרך |
על אף המחסור במים ובאדמות פוריות התקיימה חקלאות בנגב כבר בתקופות קדומות.
המרעה שימש מאז ימי קדם ענף פרנסה עיקרי ליושבי המדבר. בצפון הנגב, שם כמות המשקעים גדולה יותר, התקיימה גם חקלאות בעל. בהר הנגב ניתן למצוא שרידי חקלאות קדומה, בעיקר מהתקופה הרומאית ומהתקופה הביזאנטית. חקלאות זו התבססה על ניצול מי נגר עילי.
לאחר תקופה ארוכה שבה לא התקיים בנגב יישוב קבע, הוקמו בשנות הארבעים היישובים היהודיים הראשונים. כבר אז נעשו ניסיונות לפתח חקלאות באזור. תחילה פיתחו חקלאות בעל ובהמשך עברו לגידולי שלחין.
בשנות החמישים הוקמו יישובים כפריים רבים בנגב הצפוני והצפון-מערבי. מקימי היישובים קיוו שהאזור יהפוך לאסם התבואה של המדינה. ואכן, בשטחי קרקע גדולים באזור זה ניתן לראות שדות של דגנים, חיטה ושעורה.
המים לצורכי השקיה הגיעו בהתחלה באמצעות קווי המים מבארות ניר עם וקו המים ירקון-נגב, ובהמשך הגיעו מהמוביל הארצי, מאגירת מי שיטפונות ומקידוחים של מי התהום.
כיום החקלאות בנגב - כמו החקלאות במדינת ישראל כולה - מפותחת מאוד, אך בכל זאת מתמודדת עם מספר קשיים: קיומו של כוח עבודה זול בארצות אחרות, והצורך להביא מים מהצפון, צורך שמייקר את העלויות ועושה את רוב ענפי החקלאות לבלתי רווחיים.
כיום ברור שחקלאות לבדה אינה יכולה לשמש בסיס כלכלי איתן לכל המתיישבים. כתוצאה מכך התפתחו ביישובים הכפריים בנגב ענפי כלכלה נוספים, בעיקר תעשייה ותיירות.
|
חקלאות בנגב לקראת שנות האלפיים |
למרות שהאזור מדברי, 6.7% מכלל המועסקים בנגב בשנת 1996 עובדים בחקלאות.
החקלאים בנגב מנסים לנצל את יתרונותיו היחסיים של האזור כדי לקיים חקלאות מתוחכמת ורווחית. נמנה כמה מן היתרונות:
- שטחי קרקע גדולים יחסית.
- טמפרטורות חורף גבוהות, הגורמות להבשלה מוקדמת של הגידולים.
- טמפרטורות קיצוניות, המהוות יתרון לגידולים מסוימים.
- כמות מעטה של ימי גשם, שמפחיתה באופן ניכר את השיבושים בעבודה.
- שפע של מים מליחים, שיכולים להתאים לגידולים חקלאיים שונים.
- בידוד וריחוק, המקטינים את הסיכוי להעברת מחלות ומזיקים.
השטחים החקלאיים כוללים גידולים מסוגים שונים. להלן דוגמאות אחדות:
- פרחים - גידול פרחים הוא ענף חקלאות מרכזי בנגב המערבי ובערבה. ענף הפרחים הוא כיום ענף היצוא החקלאי החשוב ביותר בישראל. זהו ענף תחרותי שמחייב התחדשות מתמדת המבוססת על מחקר ופיתוח.
- מטעי תמרים
- גידולי חורף
- עצי פרי נשירים
- דגים
|
מחקר פיתוח ויוזמה |
נראה שגם בעתיד לא יהפכו מרחבי הנגב הצהוב לשטחים ירוקים. סביר יותר שגם בעתיד, ממעוף הציפור, נזהה רק שטחים ירוקים זעירים בתוך המרחב הגדול. בשטחים אלו יגדלו גידולים חקלאיים אינטנסיביים.
המחקר שנערך באוניברסיטאות ובתחנות הניסיונות תופס מקום מרכזי בפיתוח החקלאות העתידית בנגב. התקווה היא שבזכותו, ובזכות פיתוח ויוזמות מקוריות, תוסיף החקלאות עתירת הידע להתפתח ותהיה כדאית מבחינה כלכלית.
