מסע במנהרת הזמן

אפשר לנסוע ברחבי הנגב ולחזות בנופיו המרהיבים, ואפשר גם לנסוע במנהרת הזמן של הנגב אל תקופותיו הקדומות, ולהתבונן בשרידים הדוממים, המספרים את סיפורם של אנשים ותרבויות שהיו בו בעבר.

התקופה הפרהיסטורית

התקופה הפרהיסטורית היא התקופה הארוכה ביותר בתולדות האדם.
בתקופה ארוכה זו התבסס קיומו של האדם הקדמון על ליקוט צמחים וציד חיות. את הכלים לעבודה ולציד הוא יצר מאבן צור.
שרידים של כלי צור - רובם מלפני כ- 40,000 שנה, וחלק מהם אף מלפני 100,000 שנה - התגלו בנגב הצפוני ובהר הנגב, בעיקר באזור נחל צין ומעיינותיו.

כיצד השיג האדם הקדמון מים ומזון בנגב, המוכר לנו כיום כאזור יבש, דליל בצומח ובבעלי-חיים? נראה שבמשך חלק מהתקופה ההיא היה אקלים הנגב קר יותר ולח יותר.
מהמחקר ומהממצאים ניתן ללמוד שבאותה תקופה היו קבוצות קטנות של נוודים שעברו על פני שטחים נרחבים ושהו באתרי חניה. באתרים אלו לא נותרו שרידי מבנים, שכן האדם של אותה תקופה לא בנה מבנים למגורים.

לפני כ- 10,000 שנה החל האדם להתגורר במבנים. הבית שהתקין לו למגורים היה מכלול של חדרים מעוגלים שבסיסם היה עשוי אבן. בהר חריף נמצאו שרידי מבנים כאלה ובתוכם שפע של כלי כתישה, כלי צור ועצמות בעלי-חיים. שרידים נוספים נמצאו בבקעת עובדה, בנגב הדרומי .

שלב חשוב אחר בהתפתחות האדם בתקופה זו היה תירבות הדגנים וביות העזים והכבשים. הייתה זו המהפכה הראשונה בתולדותיו - 'המהפכה החקלאית' - שעיקרה היה המעבר מציד ומליקוט צמחים לחקלאות ולרעיית צאן. לראשונה החל האדם לייצר את מזונו, וכך היה תלוי פחות בתנאי הטבע.

התקופה הכלקוליתית

בתקופה זו גילה האדם את היכולת להפיק נחושת וליצור ממנה כלים. הוא יצר כלי נחושת, אך המשיך להשתמש גם בכלי האבן, ומכאן שמה של התקופה - התקופה הכלקוליתית: כלקוס = נחושת, ליתוס = אבן.

במרחבי צפון הנגב, בקרבת הנחלים גרר, בשור ובאר שבע - צצו כפרים זעירים שהיו יישובי קבע. כלכלתם התבססה על מרעה, על גידולי שדה בצמוד לנחלים ועל תעשייה של עיבוד נחושת ושנהב.
הממצאים מאתרי בקעת באר שבע מתקופה זו מרשימים ביותר: כלי נחושת מעוצבים, פסלי שנהב מגולפים וכלי חרס מעוטרים המעידים על כישוריהם האמנותיים של בני התקופה.
שרידי יישובים נוספים התגלו בסביבות תמנע ובבקעת עובדה שמצפון לאילת. מהממצאים עולה שהשרידים הם שרידי יישובים חקלאיים. נמצאו בהם מעדרי אבן, חוד מחרשה עשוי אבן, להבי מגל ששמשו לקציר ומאות אבני שחיקה לטחינת דגן.

התקופה הכנענית

בתקופה זו החלו להופיע בארץ ערים גדולות ומבוצרות, מוקפות חומה, כמו מגידו וחצור בצפון הארץ וערד שבנגב.
היו אלה ערי-ממלכה, כלומר כל אחת מן הערים הייתה יחידה מדינית עצמאית הנתונה למרותו של שליט מקומי. לעתים היו שליטי הערים כפופים לשלטון זר, על-פי-רוב לשלטונם של פרעוני מצרים .

חלק מתקופה זו מכונה תקופת האבות. אין יודעים בבירור מתי הגיעו האבות לארץ ישראל, אך חוקרים מסוימים סבורים שהם באו לארץ בתחילת המאה ה- 18 לפני הספירה - לפני כ- 4,000 שנה. כאשר הגיעו האבות לארץ, הם גילו שמקומות היישוב הטובים כבר מיושבים, ונאלצו לפנות לשדרת ההר ולנגב, שבהם הייתה ההתיישבות דלילה. באזורים אלה נדדו אברהם וצאצאיו ובהם רעו את צאנם.
השלטון המצרי בארץ הסתיים בסביבות 1,200 לפני הספירה - לפני כ- 3,200 שנה - ועם נסיגת האימפריה המצרית החל מתרחש תהליך הכניסה של שבטי ישראל לארץ.

התקופה הישראלית

ההתנחלות:
בתקופה זו נכנסו השבטים לארץ ישראל והתנחלו באזוריה השונים.
הנגב המקראי ניתן לנחלה לשבט יהודה ולשבט שמעון. מדרום לו השתרעה ממלכת אדום, ולצדה שכנו שבטי המדבר - העמלקים והמדיינים. היו אלה שבטי נוודים שעסקו בסחר ובליווי שיירות גמלים, אך גם בשוד ובביזה של האזורים המיושבים מצפון להם.

ביסוס הממלכה:
לאחר 200 שנה בערך הצליחו בני ישראל להתבסס ולכונן ממלכה המאחדת בתוכה את כל נחלותיהם של שבטי ישראל. לשליטי הממלכה, דוד ושלמה, היה חשוב לשלוט על אזור הספר הדרומי. כדי לחזק את השליטה באזור הקימו שלמה והמלכים שמלכו אחריו מרכז שלטון בבאר שבע ובנו מצודות בערד ובמקומות נוספים . כמו כן, הם הרחיבו את שליטתם באזור הדרומי, עד אילת.

פילוג ממלכת ישראל:
לאחר פילוג הממלכה נותר הנגב בידי ממלכת יהודה. היו תקופות שמלכי יהודה שלטו רק בחלקו הצפוני של הנגב, והיו תקופות שבהן הם הצליחו לחזור ולכבוש את האזור הדרומי עד אילת. כך היה למשל בימיו של המלך עוזיהו ובימי יותם בנו.

בשנת 586 לפני הספירה עלה נבוכדנאצר מלך בבל לירושלים. הוא גרם לחורבן בית המקדש ושם קץ לממלכת יהודה. השפעת החורבן ניכרה היטב גם בנגב: רק יישובים אחדים הצליחו לשרוד בו.

התקופה הפרסית-הלניסטית - הנבטים בנגב

הנבטים הופיעו על במת ההיסטוריה כשבטים נודדים, במאות הראשונות לפני הספירה. ממלכת הנבטים, שהגיעה לשיא פריחתה במאה הראשונה לפני הספירה, השתרעה על פני צפון חצי האי ערב, סיני, אדום והנגב.

הנבטים עסקו בעיקר במסחר של בשמים ותבלינים, שאותם הובילו בשיירות גמלים מצפון חצי האי ערב. נתיב המסחר הראשי עבר בדרך הבשמים. לאורך דרך הבשמים התפתחו תחנות שהעניקו שירותים למלווי השיירות. הגדולות שבין התחנות הפכו במשך הזמן לערים. תחילה הוקמו ניצנה, עבדת וחלוצה ואחריהן שבטה, ממשית ורחובות.

הנבטים, שנדדו במרחבי המדבר, השכילו לפתח שיטות לאגירת מים. הם חצבו בורות מיוחדים, וניקזו אליהם את מי הגשמים.

התקופה הרומאית

בשנת 106 לספירה בא הקץ לשליטתם של הנבטים בדרכי המסחר שעברו בנגב, והנגב סופח לממלכה הרומאית.

הרומאים, שלטשו את עיניהם אל העושר הטמון במסחר הנבטי, העבירו לידיהם את המסחר במוצרים יקרי ערך כמו בשמים ותבלינים. כדי לא להיות תלויים בשיירות הנבטים, הם פיתחו דרך מסחר חדשה: ויאה נובה טריאנה.

הנבטים, שבסיסם הכלכלי נשמט, התאוששו במהרה. כתחליף למסחר הם החלו לפתח חקלאות מדברית. הם השכילו לאסוף את מי הגשמים ולהזרימם לשטחי הקרקע בעמקים ובוואדיות סביב עריהם, והגיעו להישגים מרשימים בתחום החקלאות. כך יכלו הערים הנבטיות להמשיך ולשגשג.

במאה השלישית החלו הרומאים לבנות קו מצודות להגנה על הגבול הדרומי של האימפריה מפני התקפותיהם של שבטי המדבר. קו הגנה זה נקרא "קו-הלימס" ("לימן" פירושו "גבול" בלטינית) .

התקופה הביזאנטית

תקופת שלטונה של האימפריה הביזאנטית באזורנו הייתה תקופת שגשוג כלכלי וחברתי. בתקופה זו חל גידול באוכלוסיית הארץ, ואף הנגב זכה לפריחה יישובית.
שש ערים היו בנגב בתקופה הביזאנטית: שבטה, חלוצה, עבדת, ממשית, רחובות וניצנה. מקורן של ערים אלו היה בהתיישבות הנבטית-רומאית, ותושביהן, שהיו צאצאי הנבטים, עסקו בחקלאות ובגידול סוסים, כפי שעשו אבותיהם.

הנצרות, שהפכה בתקופה זו לדת הרשמית של הקיסרות, הופצה בעיקר בקרב תושבי ערים אלו. בכל עיר היו כמה כנסיות מפוארות, וכן מנזרים שבהם אגני טבילה לשימוש בטקסי ההמרה לדת הנוצרית.
בסוף התקופה סבלה קיסרות ביזאנטיון ממשבר כלכלי, צבאי ודתי, ואיבדה את יכולתה להגן על שטחיה העצומים. באמצע המאה השביעית לספירה כבשו צבאות האסלאם את הנגב.

מהתקופה הערבית הקדומה ועד סוף התקופה העותומנית

(640 - 1917 לספירה)
המוסלמים שלטו בנגב במשך 1,300 שנה, מהמאה השביעית לספירה - ראשית כיבושיהם - ועד סוף ימי השלטון העותומאני בראשית המאה ה- 20, אך למרות שלטונם הממושך באזור לא גילו בו עניין רב. השלטון המוסלמי הטיל מסים על ערי הנגב, ולא השקיע בהן די כדי לשמור על שגשוגן. הערים, שבתקופה הביזאנטית היו מפותחות, נעזבו לאט לאט, ושבטי הנוודים הבדואים שבאו מחצי האי ערב השתלטו על המדבר .

שבטים אלו שלטו באזור גם במשך רוב שנות השלטון העותומאני, ונאבקו ביניהם בעיקר על מקורות המים באזור נחל באר שבע שבצפון הנגב. רק בתחילת המאה, ב- 1900, הקים השלטון הטורקי את עיר המחוז באר שבע, שממנה ניתן היה להשליט סדר באזור ולפקח על השבטים הבדואים.