הבקע הסורי-אפריקאי הוא עמק הנמשך לאורך למעלה מ- 6,000 ק"מ, מצפון סוריה ועד טנזניה שבאפריקה. ים סוף, כולל מפרץ אילת, הערבה, ים המלח, בקעת הירדן, שקע הכינרת ושקע החולה מהווים חלק מהבקע הסורי-אפריקאי. אזור ים המלח הוא חלקו הנמוך ביותר של הבקע. בקע ארוך זה החל להיווצר לפני כ- 25 מיליון שנה, ותהליך התהוותו נמשך, בקצב משתנה, מאז ועד ימינו.
 |
היווצרות הבקע |
תיאוריית היווצרות הבקע המקובלת היום על מרבית החוקרים קשורה באחת התיאוריות הגיאולוגיות המרתקות ביותר: התיאוריה של תנועת הלוחות ("נדידת היבשות"). לפי תיאוריה זו מורכב חלקו החיצוני של כדור הארץ מלוחות ענקיים של סלעים הנעים בהתמדה, בתנועה איטית, הנמשכת מיליונים רבים של שנים. תוך כדי תנועתם נוצרות צורות נוף שונות על פני כדור הארץ: הרים, בקעות, מישורים וכו'.
בהקשר הישראלי גורסים המדענים המחזיקים בתיאוריה כי הלוח של חצי האי ערב, הכולל גם את עבר הירדן המזרחי, נע צפונה ביחס לעבר הירדן המערבי - ארץ ישראל.
התנועה צפונה מלווה גם בתנועה מזרחה המתרחשת בעקבות התרחקותו של הלוח של חצי האי ערב מן הלוח של אפריקה, לכן מתקבלת תנועה סיבובית נגד כיוון השעון. תנועה זו גרמה להיווצרות מפרץ אילת, הערבה ובקעת הירדן. (במקביל לתזוזת הלוח של חצי האי ערב מזרחה וצפונה, זזו גם ארץ ישראל וסיני והתרחקו מאפריקה לאורך מפרץ סואץ).
התנועה האופקית משני צדי הבקע באזור ישראל אינה "חלקה": קו השבר הוא "מזוגזג", עקום, לעתים הוא פונה שמאלה ולעתים ימינה, ולכן נוצרו לאורכו גם שקעים נמוכים (כמו ים המלח, החולה והכינרת) וגם רכסים (כמו שלוחת נוצה, רכס מחולה ואלמגור).
|
עדויות לביסוס התאוריה |
להלן כמה עדויות המבססות את תיאוריית התזוזה האופקית לאורך בקע הירדן:
א. הוכחות הקשורות בסוג הסלע ובאופי שכבותיו:
למשל, ממערב לבקע המחשופים של סלעי היסוד הגרניטיים מסתיימים באזור אילת - תמנע, ואילו בעבר הירדן הם מסתיימים ליד ים המלח, כלומר כ- 100 ק"מ צפונה מהמחשופים בישראל.
דוגמה אחרת - באזורנו נמצאים ריכוזים של נחושת בסלעים באזור בקעת תמנע, ואילו בצד הירדני שכבות הסלעים המכילות ריכוזי נחושת נמצאות בפונון, הצפונית בכ- 100 ק"מ מאזור בקעת תמנע.
ב. הוכחות הקשורות לתוואי הנחלים.
בעזרת תצלומי אוויר ניתן לאתר מניפות סחף גדולות היורדות מהרי אדום. המשך המניפה בצד הישראלי דרומי יותר.
