פורים : כל בעלי החיים

לקראת חג הפורים מציג הזואולוג נדב לוי כמה תחפושות, מסכות והתחזויות ססגוניות של בעלי-חיים בטבע, שנועדו להפחדה, הטעיה, חיזור או אזהרה

פרסום, הכבדה וחיזור

במהלך האבולוציה הופיעו אצל בעלי-החיים שיטות להעברת מסרים בינם לבין עצמם, באמצעות סוגים שונים של "תחפושות": צבעי אזהרה, הסוואה וקישוט, טקסי חיזור ואמצעי "פרסום" שונים ומשונים. קופי הגונון הירוק, למשל, מצוידים באשכים תכולים ואיבר מין אדום, שמהווים אמצעי של פרסום שאותו נוקטים הזכרים כדי להרשים את הנקבות.

מאחורי רבות מן התחפושות שבטבע עומד "עקרון ההכבדה" שפיתח פרופסור אמוץ זהבי מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ב-1975. תורת הברירה הטבעית של דארווין, שהצביעה על הישרדות הכשירים וגרסה כי תכונות שמפריעות להישרדות נעלמות, לא הצליחה להסביר מדוע הטווס מצויד בזנב ארוך ומפואר כל-כך, שללא ספק מכביד עליו ומקשה עליו להימלט מרודפיו. זהבי נתן לכך פתרון מבריק ומשכנע: טווס שמסוגל לגדל זנב גדול שכה מכביד עליו, מפרסם בכך את חוסנו וכשירותו, המאפשרים לו לשרוד (למצוא מזון, להימלט מטורפים) למרות זנבו המעיק, וזה בעצם מה שמרשים עד מאוד את הנקבות הצופות בו. דוגמאות נוספות לאיברים מרשימים ויפים-לעין שפיתחו בעלי-חיים בהקשר של עקרון ההכבדה הם רעמתו המלכותית המלאה בפרעושים של האריה, קרני האיילים שלא מסייעים להם להימלט מרודפיהם בסבך, כרבולת סמוקה וצבעונית להפליא אצל התרנגול וגרונו המנופח האדום של הפריגט ההדור. (עוד על עקרון ההכבדה: אבישג ואמוץ זהבי – "טווסים, אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה", הוצאת החברה להגנת הטבע, 1996).

רעיונותיו של זהבי זכו לתמיכה גורפת מצידו של אנדרסון, שממחקרים שערך במזרח-אפריקה על מינים שונים של השזרנים (Widdowbirds) השחרחרים מאפריקה התברר כי הנקבות בוחרות בזכרים שזנבם ארוך יותר משל חבריהם, וכי קל לבחון זאת בזמן אמת, הואיל והם מגיעים לבגרות מינית בתוך כשנתיים. השזרנים מציגים לראווה כתמים באדום בעת מעופם, והנקבות מתרשמות ממצגי החיזור של הזכרים במישורים עשבוניים. הזנב הארוך מקשה על הזכרים ללכוד את החרקים המסתתרים בעשב ומשמשים להם מזון. מאז הרחיבו החוקרים את "עקרון ההכבדה", ובמחקרים שונים הראו שלא די בזנב ארוך, אלא חייבת להיות גם סימטריה של הגוף (או הזנב) וקצב מתואם של הרעדות הכנפיים אצל חרקים (למשל) המנסים להרשים בתעופה את בנות-זוגם.

תקשורת חזותית בולטת מאד בקרב מיני פרימאטים ועופות המסוגלים להבחין בצבעים, ובהתאם לכך פיתחו הללו (בעיקר העופות) טקסי חיזור מרשימים. נוצותיהם הססגוניות של הלוחמים (Ruffs), למשל, משמשות אותם בזירת הראווה. אסטרטגיית הרבייה שלהם כונתה אסטרטגיית לֶק (Lek) – התמודדות בזירה (וראו: מירי רוזנבוים – "מפגשי כלולות", גליליאו 46, עמ' 50). ה"מתקוטטים" נמצאים במרכז הזירה, בעוד שבשולי הזירה מציגים לראווה "לוויינים" את נוצותיהם הלבנות. במחקרים לא נמצאו הבדלים במספר הצאצאים שכל אחד מהם מעמיד, אם כי הנקבות מעדיפות להזדווג עם המתקוטטים הצבעוניים יותר.

ציפורי גן-עדן, ציפורי הסוכה, הסוכיים (Bower-birds), והפריגט הנהדר מציגים חיזור מרשים ביותר, ממש אמנותי. הזכר מתחפש לגוזל ומחקה את בקשת המזון שלו. אם הנקבה מתרשמת, היא תיאות לקבל את סוכת הכלולות שזכר הסוכי בנה עבורה.

חקיינות ורמייה אצל צמחים

חקיינות ורמייה בצמחים התפרסמה בעיקר במיני סחלבים ודבורניות, הנמנים עם משפחת הסחלביים. מבין כל הצמחים, לרוב מיני הסחלב אין צוף בפרח, וההאבקה מבוססת, בעיקר על 4 מנגנוני רמייה (חיקוי מזון, ריחות רקב ותסיסה, פסאודו-אנטגוניזם והזדווגות מדומה) ובאמצעותם הם זוכים בחרקים מאביקים מבלי לתת להם כל גמול. הסיבה לכך היא שרק הסחלבים פיתחו "פטנט מורפולוגי" – סוג של אבקיות הנצמדות לראש החרק בעת הביקור הראשון אצל הסחלב. עטיף פרח הסחלב עשוי שני דורים, פנימי וחיצוני, ולכל אחד 3 עלים. לרוב עלי העטיף שווים בצורתם ובצבעם, לבד מהעלה האמצעי של הדור הפנימי. עלה זה בולט בגודלו ובצבעיו, וכונה שפית (Labellum). השפית משמשת כמשטח נחיתה וחניה לחרקים המבקרים בפרח, והיא בעלת רבגוניות מדהימה של צורות וצבעים. האבקיות עשויות להישאר על מצח החרק גם לאחר ביקורים בפרחים אחרים. אפשר גם למצוא דבורים עם שני זוגות אבקיות (או יותר), הדבוקות למצחן, ומעידות שהדבורה שכחה שהפרח בו ביקרה הוא "רמאי מובהק". לעומתם, הדבורנית משתייכת לסוג נפרד במשפחת הסחלביים, והפרחים שלה דומים לדבורה, ומכאן שמה העברי. מקובל להניח שכל מין של דבורנית מפריש חומר מיוחד, מעין הורמון-מין (פרומון) המושך את המאביק הזכר (הבוקע לפני הנקבה), והמאביק את הדבורנית ב"הזדווגות מדומה" (Pseudocopulation). פרחי הדבורנית חסרי דרבן (בניגוד לסחלב) ואינם מפרישים צוף. זכר הדבורה מגלה את הפרח בעזרת חוש הריח והמישוש, ובעיקר לנוכח חיקוי קואבולוציוני ממושך, שבמהלכו הדבורנית ייצרה מעין "כתם-ראי" מבריק ביותר במרכז השטח העליון של פניה, המחזיר קרניים על-סגולות (הנראות על ידי הדבורים). הדבורים הזכרים מתבייתים על הפרח גם ממרחקים, והפרח מצדו הטעה אותם, כאילו הוא נקבת הדבורה הנחשקת.

בשנת 2001 הראה הבוטנאי שמחה לב-ידון שצבעי אזהרה בצמחים קוצניים עשויים להוביל את המחקר לכיוונים המעידים על כך שצמחים מחקים בעלי-חיים כדי להקטין את הנזק שהם עלולים לגרום להם. למשל, בצמחים שונים יש כתמיות המחקות נמלים וכנימות, אמצעי שעשוי להקטין את פגיעת אוכלי העשב, ואולי אף להרתיע כנימות של ממש.

במחקרם החדש מ-2002 של לב-ידון והזואולוג משה ענבר הצביעו החוקרים על כך שצמחים שלא נודע עליהם עד-כה כחקיינים של בעלי-חיים, משתתפים אף הם בחגיגת המתחזים בטבע. לב-ידון וענבר ביקשו לברר מדוע לצמחים מסוימים צבעים וצורות שונות גם בחלקי הצמח שאינם פרחים. הם העלו את האפשרות שהצמח "מתקשט" בחרקים וכך הוא מרחיק מעצמו בעלי-חיים אוכלי-עשב. הם תיארו בעיקר שלושה טיפוסי "התחפשות" הקשורים בכך: כתמים כעין טורי נמלים (חלקיו של הצמח לכיד הנחלים, פטוטרות וגבעולי הלופית המצויה); תחפושת של כעין כנימות (האבקנים הכהים של הצמח פספלון דו-טורי, כתמים כהים על גבעולי החוטמית הזיפנית); כתמים אדומים הנראים כזחלי פרפרים בעלי צבעי אזהרה (אפון מצוי, בקיה מצויה וטופח גדול).

עצי השיטים עשירים במתחזים, וביניהם עשחר (עש שיטים) ממזרח-אפריקה הדומה ללשלשת של ציפור; ביתו של עשקוץ, מין עש שזחליו טווים מטווה דמוי קוץ של שיטה, וכך הם מוגנים מפני עופות; עכביש שיטים אפריקני המצמיח מעין קוצי שיטים מדומים על ענפי העץ; הזחלים של טוואי המשי המזרח-אפריקני המחקים עלי שיטים.

תמנונים מתחזים ועיניים מדומות

מינים שונים של תמנונים מתחזים גם הם. לתמנונים יש שתי תכונות שהופכות אותם למתחזים טובים: ראשית, גופם גמיש במיוחד, ולכן הם יכולים להופיע בצורות שונות. שנית, עורם מלא בתאי פיגמנט (כרומטופורים) המסוגלים להתרחב ולהתכווץ במהירות רבה, וכך הם יכולים לשנות את פני השטח של גופם, ולהשתמש בכך לתקשורת ולהסוואה. מארק נורמן (Norman) ועמיתיו מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה דיווחו ב-2001 כי "התמנון החקיין" מתחזה ל-5 יצורים ימיים אחרים לפחות (!), ואלה הם: נחשי-ים, סוליות וזהרונים, מדוזות ושושנות ים. המשותף לחמשת המינים האלה הוא שהם כולם ארסיים. החוקרים מצאו כי ההתחזות של התמנון החקיין מותאמת לנסיבות: למשל, כאשר הוא מותקף על ידי אלמוגית, הוא מתחזה לנחש-ים הניזון מאלמוגיות. בכך הוא מעיד על יכולת להבחין מי הוא מי, ולהיות נועז יותר מאשר תמנונים אחרים. תמנונים רבים פעילים בעיקר בלילה, בעוד שהתמנון החקיין פעיל בעיקר ביום, מתחת-לאפם של דגים שאילו ידעו מיהו באמת, היו מסתערים עליו בחדווה.

ההסוואה על-ידי אימוץ צורה או "שבירת" צורה, פופולרית להפליא בעולם החי. דוגמאות בולטות לכך: זחל רפרף ההרדוף המחקה את עלי ההרדוף; חרק עלה השיטים מאסיה, המשוטט בעלווה של העץ, ומתחפש לעלה; דגי העטלף המתחפשים לעלים נובלים של צמחי מנגרובים.

אימפלה או גרנוק (הצבי הג'יראפי), מעלימים את ההיבט התלת מימדי כאסטרטגיית הסוואה, שהיא שיטה אופטית להסוואת הגוף, המסתמנת כיתרון אבולוציוני. שבירת הצורה אופיינית גם לזברות, אך אם נתבונן בהן, נבחין שהפסים הרחבים נמצאים בחלק העליון של גופן, בעוד שהבטן לבנה יותר; הרעיון המרכזי הוא לשטח את בעל החיים.

יש פרפרים שבשעת מנוחה מתחזים לעלים נובלים. דגמי הסוואה בולטים אחרים מתגלים בעופות כמו אנפה משורטטת, חרטומן יערות, תחמסים, שעירים, תמירונים ואחרים. אחד משיאי ההתחזות בעופות הוא משחק "הציפור הפצועה" (או "הכנף השמוטה") שנועדה למשוך את האויבים מסביבת הקן.

בדגים ממשפחת הפרפרוניים מבחינים בראש, מחושים, עיניים מדומות, ובהסתרת העין – עינו של הפרפרון מוסתרת בקו העין המעובה, כדי להקטין את סיכויי הפגיעה בה על-ידי אויבי הפרפרון. בזנבו של פרפר זנב הסנונית הנפאלי ניתן להבחין בעיניים מדומות. הכחליל הוא פרפר יומי המציג ראש מדומה לאחור. כל אלו אסטרטגיות הטעיה המדגישות זנב או חלק פחות חשוב בגוף.

נקאי וחקאי

סיפורם של דגי הנקאי והחקאי מעניין במיוחד. לכל זוג נקאים יש "תחנת ניקוי" שבקרבתה מסתדרים דגים אחרים במעין "תור" לקבלת שירותי ניקוי. הנקאי מושך דגים אחרים לקרבתו במעין ריקוד איטי אופייני. "הריקוד" מפתה דגים שונים הנעצרים לידו ופורשים את סנפיריהם. הנקאי שולף מסנפיריהם, זימיהם, שיניהם ולעיתים גם מגרונם של הדגים המתנקים את הטפילים ואוכלם. כך הוא עובר מדג לדג ולעיתים אינו פוחד גם מדגי טרף.

דג החקאי הוא דג המחקה את הנקאי בצבעיו, בדגם ריקודי ההזמנה של הנקאי ובדגם הפס השחור העובר לאורכו. הוא מנצל את תחנות הניקוי של הנקאי ומבצע את זממו בדגים האחרים. כאשר מגיעים אליו דגים להתנקות, הוא נושך בסנפיריהם. החקיין מפיק תועלת כפולה: ראשית, הוא נהנה מחסינות שלה זוכה הנקאי שאינו מותקף על-ידי דגי הטרף. שנית, הוא מצליח – במסווה של דג מועיל – להתקרב לדגים אחרים, לקרוע מבשרם ומסנפיריהם ולנוס על נפשו בטרם מתבררת הטעות.

ולסיום: גם האדם מתחפש לעיתים לבעל-חיים לשם מטרה נעלה: השבה לטבע של מינים נדירים השרויים בסכנת הכחדה. דוגמאות לכך הם הקונדור הקליפורני או העגורים שמגדלים בגני-חיות בארצות הברית במשך שנים מבלי שיזכו לראות בני-אדם. השיטה שבה משתמשים, היא תחפושת שעוטה האדם תוך כדי האכלת הצאצאים. כך אין הם יודעים שמי שמאכיל אותם אינו עגור או קונדור, אלא אדם; באמצעות התחפושת נוצרת החתמה (imprinting; וראו גליליאו 54, עמ' 56). בארצות הברית אף יוצאים עם העגורים במחול כשהאדם מחופש לעגור.