עמוד הבית > מדעי הרוח > דתותעמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > בודהיזם
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
מהי דתם של הסינים? רוב החוקרים בני ימינו סבורים, כי בנוסף לקונפוציאניזם, לדאואיזם ולבודהיזם יש לבני העם הסיני דת רביעית.  דת זו, שעיקרי אמונתה נפוצים בקרב רוב רובו של העם הסיני קדמה להופעת שלוש הדתות האמורות, ואף על פי כן היא יונקת מהן.



דת ללא שם
מחבר: מאיר שחר


מהי דתם של בני העם הסיני? האם יש להם דת ייחודית מִשֶל עצמם, ואם כן – מהי? האם יש בסין דת אחת או דתות מספר, ולפיכך עלינו להבחין בקיומן של כמה קבוצות דתיות? עד לפני שנים לא רבות נהגו רוב החוקרים לתאר את המציאות הדתית בסין במונחים של שלוש דתות. לטענתם – שעודה רוֹוחת במספר לא מבוטל של ספרי מבוא לתרבות ולהיסטוריה הסינית – התקיימו בסין לאורך העידן הקיסרי (מן המאה השנייה לפני הספירה הנוצרית ועד ראשית המאה העשרים), שלוש מסורות דתיות ופילוסופיות גדולות. שלוש הדתות הללו, אשר לפי אותה טענה ממשיכות להתקיים בסין גם היום, הן הקוֹנפוּציַאניזם, הדַאוֹאיזם והבּודהיזם.

על רגל אחת ניתן לתאר את הקונפוציאניזם כשיטה מוסרית, פילוסופית, מדינית ודתית. שיטה זו, שעל תשתיתה נבנתה מערכת החינוך בסין המסורתית, נושאת את שמו של ההוגה הראשון שלה, קוֹנפוּציוּס (551–479 לפנה"ס). הקונפוציאניזם שימש בסיס למוסכמות המוסריות והחברתיות של החברה הסינית המסורתית, והוא אף אומץ בידי השלטון הקיסרי כאידיאולוגיה המדינית הרשמית שלו. אשר לדאואיזם – המדובר בשיטה פילוסופית ודתית בעלת גוון מיסטי, שצמחה – בדומה לקונפוציאניזם – במאה החמישית לפנה"ס לערך. מקור השם במונח הסיני 'דאו' (dao), שפירושו 'דרך', והוא משמש לתיאור ההוויה שבבסיס המציאות. מטרתו של המיסטיקאי הדאואיסטי היא להגיע לחוויה של אחדות עם הוויה זו, שבטרמינולוגיה הדתית שלנו אפשר לתארה כהוויה אלוהית. הבודהיזם הוא דת אוניברסלית גדולה, המבטיחה שחרור מסבל הקיום בעולם הזה, סבל שמקורו בהיות העולם הזה וכל צורות הקיום בו בני-חלוף. מכורתו של הבודהיזם היא הודו, וממנה התפשט במאות הראשונות לספירה לכל ארצות מזרח ודרום-מזרח אסיה, והטביע חותם בל יימחה על דתן ותרבותן.

ההנחה שבני העם הסיני השתייכו בעבר ועודם משתייכים בהווה לאחת משלוש הדתות שמנינו לעיל מתבררת לחוקרים בני ימינו כהנחה בעייתית, וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, הן היסטוריונים של סין המסורתית הן אנתרופולוגים החוקרים את החברה הסינית המודרנית יודעים, כי בשום שלב בתולדות הציוויליזציה הסינית לא ניתן היה לחלק את האוכלוסייה לשלוש קבוצות דתיות: קונפוציאנית, דאואיסטית ובודהיסטית, להבדיל מן החברה האמריקנית, למשל, שבה ניתן להבחין בין קתולים לפרוטסטנטים, בין יהודים לנוצרים ולמוסלמים וכדומה. שנית, קשה לטעון כי בני העם הסיני האמינו בעת ובעונה אחת בשלוש הדתות הללו, כיוון שלפחות במישור הדוקטרינרי נבדלים הקונפוציאניזם, הדאואיזם והבודהיזם לחלוטין זה מזה. אנסה להמחיש נקודה זו באמצעות דוגמה, שעניינה תפיסת הגאולה בבודהיזם ובדאואיזם. בבודהיזם, לפחות זה המוקדם, הגאולה כרוכה באיוּנוֹ המוחלט של 'האני'. בדרכו אל השחרור (בסַנסקריט – nirvana) על המאמין לוותר לא רק על גופו הפיסי אלא אף על האני הפסיכולוגי שלו. במיסטיקה הדאואיסטית לעומת זה, או לפחות בכמה זרמים שלה, לא זו בלבד שהגאולה אינה כרוכה בוויתור על האני הפיסי והפסיכולוגי, אלא שהאלמוות – של הגוף והנשמה גם יחד – הוא-הוא התנאי לגאולה. המיסטיקאי הדאואיסטי שואף להמריא אל הנצח עם הכלי שליווה אותו בחייו עלי-אדמות, היינו – הגוף. תפיסת הגאולה הבודהיסטית שונה אפוא לחלוטין מזו הדאואיסטית, וקשה להניח כי אותו אדם החזיק בשתיהן גם יחד.

אם כך, מהי דתם של הסינים? רוב החוקרים בני ימינו סבורים, כי לבני העם הסיני יש דת רביעית, השונה מן הקונפוציאניזם, הדאואיזם והבודהיזם גם יחד. דת זו, שעיקרי אמונתה נפוצים בקרב רוב רובו של העם הסיני – הנוטל חלק פעיל בטקסיה הפולחניים – קדמה להופעת שלוש הדתות האמורות, ואף על פי כן היא יונקת מהן. עתיקותה ניכרת, בין השאר, בפולחן האבות, אחד מפולחניה הבולטים, שרווח בסין כבר בתקופת השאנג (האלף השני לפנה"ס), היינו – מאות שנים לפני הופעת הקונפוציאניזם, הדאואיזם והבודהיזם בסין. המדובר בהקרבת קורבנות לאבות שנפטרו ופסו מן העולם, מתוך ביטחון שקורבנות אלה חיוניים לכלכלתם של האבות בעולמות העליונים, ובתקווה שהאבות יגמלו לצאצאיהם בחסדים בעולם הזה. ואולם, על אף היותה הדת המוקדמת ביותר, נמצא כי כמה ממאפייניה העיקריים נשאבו משלוש הדתות שבאו לאחריה. בסיסה המוסרי של דת זו מקורו בקונפוציאניזם, חלק ניכר מאֵליהָ מקורם בדאואיזם, ואילו אמונתה בשכר ועונש שלאחר המוות – אם בגן העדן או בגיהינום, אם על-ידי גלגולה של נפש הנפטר בצורת חיים שתיקבע על סמך התנהגותה בגלגול הקודם – מקורה בבודהיזם.*

לבני העם הסיני יש אפוא דת ייחודית משל עצמם, שלפחות כמה ממאפייניה קיימים למעלה משלושת אלפים שנה, זמן רב לפני הופעת הקונפוציאניזם, הדאואיזם והבודהיזם בסין. ואולם הדת הזאת נעדרת שם, עובדה שהקשתה על ההכרה בקיומה. משיחות עם סינים מתברר, כי הם מתקשים להגדיר את דתם. בתשובה לשאלה "מהי דתך?" עשוי הסיני להשיב "אין לי דת כלל", ולעיתים תהיה תשובתו מעורפלת יותר; בין השאר הוא עשוי לומר: "נדמה לי שקרוב המשפחה הזה הוא בודהיסט", או: "אני סבור שקרוב המשפחה ההוא הוא דאואיסט". במקרים רבים אפילו מאמינים, השקועים בטקס דתי במקדש זה או אחר, אינם מסוגלים להגדיר לאיזו מסורת דתית משתייך המקדש שלהם. הסיבה לקושי של הסינים להגדיר את דתם אינה נעוצה בעובדה שחייהם נעדרים אופי דתי. הרוב המכריע של בני העם הסיני – למעט שכבות מצומצמות של משכילים בחברה העירונית של סין העממית דהיום – נוטלים חלק בפעילות שניתן להגדירה דתית: הם מקריבים קורבנות לאבותיהם, עולים לרגל למקדשים ועובדים בהם מגוון רחב של אלים, משתתפים בחגים דתיים ונועצים במגידי עתידות, ולעיתים אף במֶדיוּמים ("שמאנים", במינוח המקובל בקרב חוקרי מדע הדתות), המספקים – בהיותם שקועים בטראנס – תקשורת בלתי אמצעית עם האלים. לחייהם של הסינים יש אפוא פן דתי מובהק, אלא שהדת היא חלק בלתי נפרד מרקמת חייהם החברתיים והתרבותיים, ואין היא קיימת כישות עצמאית. הסיני אינו מתלבט אם ליטול חלק בדת אם לאו, ואין הוא מצהיר על השתייכותו או על השתייכות צאצאיו לדת זו באמצעות טקס דתי, כגון הטבילה בנצרות או ברית המילה ביהדות ובאיסלאם. ואמנם, לא ניתן להבחין בקרב האוכלוסייה הסינית בין אלה הנוטלים חלק בחיי הדת לאלה שאינם נוטלים בהם חלק. כל בני העם הסיני, ללא יוצא מן הכלל, מתוודעים אל אותה דת, שהיא חלק בלתי נפרד מתרבותם, באמצעות המסגרות החברתיות שבתוכן הם מתחנכים, ובאמצעות יצירות התרבות העממית – רומנים, סיפורת שבעל-פה, הצגות תיאטרון, והיום גם סרטי קולנוע וטלוויזיה – המעצבים את השקפת עולמם. במלים אחרות, דווקא משום שדתם של בני העם הסיני היתה חלק בלתי נפרד מן החברה והתרבות, ולא התקיימה כישות עצמאית, לא היה לה שם משלה.

חוקרים מערביים טבעו שני שמות לתיאורה של הדת הזאת: "דת סין" ו"הדת העממית של סין" (בספרי אנקוב בשני השמות הללו לסירוגין). נשאלת השאלה, האם הדת הסינית מתייחדת בעובדה שמאמיניה לא התייחסו אליה כאל ישות עצמאית, ולפיכך לא זיהוה בשם משלה? השוואה קצרה בין דת זו לבין דתות אחרות, שהיוו חלק מזהותם התרבותית של עמים מסוימים, מלמדת שהדת הסינית אינה יוצאת דופן. הדתות שהיוו חלק בלתי נפרד ממרקם החיים התרבותיים והחברתיים של עמים מסוימים – ולפיכך לא התפשטו מארץ אחת לרעותה ומלאום אחד למשנהו – נעדרו בדרך-כלל שם. (זאת בניגוד לנצרות ולאיסלאם, שיש להם שמות מזהים, ואשר התפשטו על פני לאומים וארצות.) לדתות של יוון ושל מצרים העתיקה, למשל, לא היה שם, ואילו פגשנו יווני או מצרי לפני שלושת אלפים שנה, והיינו שואלים אותם לדתם, לא היינו זוכים לתשובה. דתם היתה חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית, ולפיכך לא היה לה שם. ואכן, היו אלה חוקרים אירופים, בני העידן המודרני, שטבעו את השמות "דת יוון" ו"דת מצרים" לתיאור המסורות הדתיות של שתי התרבויות הקדומות הללו. דוגמה נוספת היא דתם של בני העם ההוֹדי. דת זו, שיסודותיה הונחו לפני למעלה משלושת אלפים שנה, והיא מוסיפה להגדיר את חייהם הפולחניים והרוחניים של מאות מיליוני בני-אדם בתת-היבשת ההודית, נעדרה במקורה שֵם. היו אלה מלומדים בריטים, שטבעו את המונח "הינדואיזם" לתיאורה של דת זו; ואכן, מונח זה מציין לא רק מסורת דתית אלא אף מסורת תרבותית, שהלא הדת ה"הינדואיסטית" היא חלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית ה"הינדואיסטית".

בדומה לדתות אחרות, גם לדת הסינית יש צביון מיוחד משלה. בפרקים הבאים נעמוד בהרחבה על ההיבטים השונים של דת זו, ואילו כאן ברצוני לסקור בקצרה כמה ממאפייניה הבולטים, והעיקרי שבהם הוא היותה דת אלילית (פּוֹליתֵאיסטית בלעז). הסינים עובדים לאלים רבים מאוד, עד כי יש סינים הנוהגים להתבדח ולומר, שמספרם של האלים הסיניים גדול ממספרם של הסינים עצמם (ומכאן ברור, שהמדובר במספר נכבד של אלים). זאת ועוד – הפַּנתֵיאוֹן של הדת הסינית כולל מגוון רחב של אלים – גברים ונשים, מבוגרים וילדים, ואף תינוקות; אלים מלומדים ואלים לוחמים, המתמחים בסוגים שונים של אומנויות לחימה (גוֹנג-פוּ, gongfu בסינית), וכן מספר רב של ליצנים – אלים מוקיונים, שחוש ההומור שלהם אינו מפחית כהוא זה מעוצמתם הדתית. ואולם למרות הגיוון הרב בטיפּוּסֵי האלים, יש מאפיין אחד המשותף לרובם, והוא – היותם דמויות היסטוריות. הרוב המכריע של האלים הסיניים הם בני אדם שחיו עלי אדמות, ורק לאחר מותם הָאֳלהוּ והיו מושא לפולחן דתי. זאת ועוד – גם האלים המעטים, שאינם דמויות היסטוריות, מוצגים ככאלה במיתוס ונתפסים ככאלה בידי המאמינים.

העובדה שכל האלים הסיניים מוצגים כדמויות היסטוריות, גם אם לא היו כאלה, מצביעה על מאפיין חשוב נוסף של הדת הסינית, והוא הקירבה היחסית שבין המאמין לאל. להבדיל מן הדתות המוֹנוֹתֵיאיסטיות המערביות – היהדות, הנצרות והאיסלאם – שבהן הפער בין האלוהים בורא העולם לבין מאמיניו הוא גדול לאין שיעור, הנה בדת הסינית האלים דומים למאמיניהם, שהלא הם עצמם היו פעם בני אדם. שלא כמו בדת המקראית, שבה נתפס המאמין כאין וכאפס, כ"רימה ותולעה" ("מה אנוש כי תזכרנו", תהלים ח', ה') לעומת אלוהיו, הרי בדת הסינית הפער בין צורת הקיום האלוהית לבין זו האנושית ניתן לגישור, ומכאן שגם היחסים בין האדם לאל קרובים יותר, אף שהאלים חזקים בהרבה ממאמיניהם ובדרך-כלל אף עולים עליהם מבחינה מוסרית. היִראָה – שלדעת הוגים כקירקגוֹר הדֶני היא הרגש הדומיננטי ביחסו של המאמין כלפי האל המונותיאיסטי – כמעט אינה מורגשת בדת הסינית. בדתות המונותיאיסטיות המערביות המאמין מתקרב אל אלוהיו מתוך תחושה של "חיל ורעדה", ואילו בדת הסינית יחסו אל האל נינוח יותר, כיחסים שבין אדם לחברו. המאמין הסיני עשוי להפציר באל או לשחדו, להתווכח עימו ואף להתלוצץ בחברתו, שהלא רבים מן האלים הסיניים ניחנו בחוש הומור (ראה האלים המוקיונים).

הקירבה שבין האדם לאל היא ככל הנראה הסיבה למאפיין חשוב נוסף של הדת הסינית, והוא נינוֹחוּתָה. אין אנו מוצאים בדת זו מערכת נוקשה של חוקים וציוויים דתיים,** מן הסוג המאפיין את היהדות או האיסלאם. כך, אין הדת הסינית מבחינה – באמצעות חוקים הנוגעים לתזונה – בין מזונות "כשרים" למזונות "טרֵיפים", וכך גם אין היא מגדירה מועדים קבועים לתפילה. המאמין הסיני ניגש למקדש השכונתי, מקריב בו קורבן לאלים ומתפלל אליהם בזמנים הנוחים לו, ולא במועדים המוגדרים בספר חוקים דתי זה או אחר.

בערים המודרניות הגדולות, דוגמת הונג-קונג או טַאי-בֵּיי שבטאיוון, המקדשים הומים אדם בשעות הערב המוקדמות, כיוון שבשעות אלה מסיימים המאמינים את עבודתם ונוח להם לסור לשעה קלה אל המקדש השכונתי, בדרכם מן המשרד הביתה. יתר על כן, המאמין הסיני מתפלל לאלים לא רק במועדים הנוחים לו, אלא בעיקר כאשר הוא חש צורך לעשות זאת. בעומדו לפני החלטה חשובה, או בתקופת משבר, הוא עשוי להיוועץ באלים, ולחילופין – הוא עשוי להודות להם לאחר שחווה אירוע משמח במיוחד. בזמנים אחרים ייתכן שלא ייגש למקדש כלל.

נינוחותה של הדת הסינית באה לכלל ביטוי לא רק בהעדרם של חוקים וציוויים דתיים, אלא גם באופיו של המקדש הסיני ובתפקידיו. לא נמצא במקדש הסיני את תחושת היראה הדתית, את אווירת הקדושה חמורת הסבר, המאפיינת קתדרלות נוצריות באירופה, שבהן הקשתות המיתמרות אל-על כאילו ממחישות את אפסותו של האדם לנוכח רוממותו של האל האחד. כה נינוחה היא האווירה במקדש, עד שהוא משמש לא רק למטרות דתיות, אלא גם מגרש משחקים לילדים כמו גם מועדון לגימלאים – מזה ילדים חובטים בכדור, ומזה זקני הכפר או השכונה משחקים שחמט. יתר על כן – מנהלי המקדש ואף המבקרים בו מחנים לעיתים את אופניהם, ואפילו את אופנועיהם, בתוך המקדש, אל מול פסלי האלים. טשטוש התחומים הזה – בין פעילות דתית לבין בידור ומשחק – מעיד כי טענתם של חוקרים מערביים, ולפיה ההבחנה בין קודש לחול מאפיינת כל דת, אינה נכונה בהכרח במה שנוגע לדת הסינית. חוקרים מערביים של מדע הדתות, ובראשם מירצ'ה אֶליאָדֶה (Mircea Eliade), טענו כי אחד ממאפייניה של דת הוא הנטייה להבחין בין קודש לחול הן בזמן (בין ימים שהם קודש לימים שהם חול) הן במרחב (בין מקומות שהם קודש – כמו מקדש או כנסייה – למקומות שהם חול). אלא שההבחנות בין קודש לחול אינן יפות למקדש הסיני, בדיוק כשם שאין הן הולמות את עולם האלים הסיני, שהלא האלים הסיניים אינם בחזקת קודש מוחלט, היינו שונים לחלוטין ממאמיניהם בני התמותה, אלא דומים להם מאוד.

הקירבה היחסית בין האדם לאל קשורה במאפיין נוסף של הדת הסינית, והוא השַמַאניזם. השמאן הוא אדם, שבהיותו נתון בטראנס מֶדיוּמיסטי הוא משמש צינור מקשר בין בני האדם לאלים. השמאניזם נפוץ בדתות רבות והוא לובש, בדרך-כלל, אחת משתי צורות. בצורתו האחת השמאן ממריא לעולמות עליונים ומדווח למאמינים – הנמצאים סביבו במהלך הסיאנס – את שנגלה שם לעיניו, ובצורתו האחרת מתגשם אחד האלים בשמאן עצמו ומדבר דרכו אל המאמינים. שתי הצורות הללו גם יחד קיימות בדת הסינית למעלה משלושת אלפים שנה, אם כי היום נפוץ יותר הסוג השני, שבו האל מתגשם בשמאן. השמאנים מספקים ללקוחותיהם מגוון רחב של שירותים דתיים – מתקשורת עם בני משפחה שנפטרו, דרך ריפוי ועד הגדת עתידות. מאחר שהאלים עצמם מתגשמים בו, מסוגל השמאן לספק ללקוחותיו ייעוץ מוסמך בכל תחום שהוא – משפחה, נישואים, עבודה, עסקים ולימודים. לבד משמאניזם המבוסס על דיבור – שבו האלים מדברים מגרונו של השמאן – אנו מוצאים בדת הסינית גם טכניקות שמאניות, המבוססות על התגלות כתובה, בדרך-כלל במהלך טראנס קבוצתי: שני אנשים הנתונים בטראנס אוחזים בידיהם חרט, התוֹוֶה סימנים על לוח מכוסה חול, ואדם שלישי מעתיק סימנים אלה, הנתפסים כהתגלות מטעמו של אל זה או אחר. טכניקת הכתיבה האוטומטית הזאת שימשה בסין לא רק לצורכי ניבוי והגדת עתידות, אלא גם לצורך כתיבתה של ספרות תוכחה ענפה, שבה האלים תובעים ממאמיניהם לנהוג בדרך מוסרית, ובמקרים מסוימים אף שימשה לצורך כתיבתן של אוטוביוגרפיות אלוהיות. משמע שיש אלים, הבוחרים להכתיב למאמיניהם את עלילותיהם ואת סיפור האלהתם באמצעות חרט הנע על לוח חול.

העובדה שהשמאן משמש מגיד עתידות מצביעה על חשיבותן של טכניקות הניחוש בדת הסינית. הגדת עתידות תופסת מקום כה מרכזי בדת, עד שהתפילה עצמה – הדיאלוג בין המאמין לאל – לובשת פעמים רבות צביון של טקס ניחוש: המאמין עומד מול צלם האל במקדש, ובידיו שני סהרוני עץ, שטוחים מצידם האחד וקמורים מצידם האחר. בתוך כך הוא מהרהר בשאלה המטרידה אותו, שעשויה לגעת בכל תחום בחייו – איזה מקצוע יבחר, היכן ימשיך את לימודיו, את מי יישא לאשה וכדומה. בעודו מתרכז בשאלה הוא מניח לסהרוני העץ ליפול ארצה, והדרך שבה הם נוחתים – כשצידם השטוח או הקמור כלפי מעלה – היא היא התשובה לשאלה. השאלות מנוסחות תמיד כך, שהתשובה היחידה האפשרית להן היא 'כן' או 'לא', והאלים עשויים להשיב עליהן באחת משלוש דרכים: אם סהרון אחד נוחת כשצידו השטוח פונה מעלה, והשני כשצידו הקמור פונה מעלה – ומדובר, סטטיסטית, בחמישים אחוזים מן המקרים – אזי תשובתם של האלים היא חיובית; אם שני הסהרונים נוחתים כשצידם הקמור כלפי מעלה – ומדובר בעשרים וחמישה אחוזים מן המקרים – כי אז תשובתם של האלים היא שלילית; ואם – ומדובר שוב בעשרים וחמישה אחוזים מן המקרים – שני הסהרונים נוחתים כשצידם השטוח כלפי מעלה (כלומר, לאחר נחיתתם ארצה הם מתנדנדים על צידם הקמור), משמע שהשאלה הצחיקה את האלים, שהרי הם מתנדנדים מצחוק. מהי סיבת צחוקם של האלים וכיצד צריך המאמין לפרשו? ייתכן כי הוא מרמז, שלעיתים אין לנו ברירה אלא להשלים עם חוסר הוודאות שבחיינו (כלומר, עלינו ללמוד לקבל החלטות בתנאים של חוסר ודאות), ואולי מסייע הצחוק הזה לפוגג את החרדה, שגרמה למאמין לשאול את שאלתו מלכתחילה. הצחוק מרמז כביכול למאמין ששאלתו אינה כה חשובה, שהרי הן תשובה חיובית הן תשובה שלילית יובילוּהוּ לתוצאה הרצויה.

סהרוני הניחוש הם רק אמצעי אחד מני רבים לחיזוי העתיד בדת הסינית. טכניקות ניחוש אחרות מבוססות על מידע אסטרולוגי, כלומר על מצב הכוכבים, או על קריאת תווי הפנים או כף היד. מקצת השיטות לניבוי העתיד – כגון טכניקת סהרוני הניחוש – לא דרשו השכלה כלל, ואפילו לא ידיעת קרוא וכתוב, ואילו אחרות דרשו השכלה רחבה. כך נעזרו אנשי העילית, שעסקו בניבוי, בספר התמורות (אי-ג'ינג, Yi-jing), שנכתב בידי שורה של מחברים (שזהותם אינה ידועה לנו) לאורך זמן: ככל הנראה מן המאה החמישית ועד המאה הראשונה לפנה"ס. השכבה הקדומה ביותר של ספר התמורות מתארת טכניקת ניחוש פשוטה יחסית, שבה מקבל המאמין תשובה חיובית או שלילית לשאלתו, למשל באמצעות הטלת חפץ כלשהו ארצה. תשובה חיובית מסומנת בקו רצוף (–) ותשובה שלילית – בקו שבור (– –). המנחש חוזר על התהליך הזה שש פעמים, עד שמתקבלים שישים וארבעה מבנים אפשריים, המורכבים מקווים רצופים ושבורים. לכל אחד מן המבנים הללו, המכונים בשפות האירופיות "הֶקסַגרַמוֹת",*** נלווה טקסט המספק את התשובה לשאלתו של המנחש. מסביב לגרעין הפשוט הזה של ספר התמורות צמחה, במשך למעלה מאלפיים שנה, ספרות פרשנית ענפה, הרואה בהקסגרמות לא רק אמצעי ניחוש אלא תמונה של היקום כולו ושל הכוחות המניעים אותו. לצורך הבנתה של ספרות זו נדרשת שליטה בספרות הסינית הקלאסית. ספר התמורות הוא אפוא עדות לכך שהגדת עתידות לא היתה מוגבלת לשכבות הנמוכות של החברה הסינית המסורתית, אם כי היא לבשה צביון שונה בכל שכבה חברתית – ככל שזו היתה גבוהה יותר, נטו שיטות הניחוש שבהן השתמשה להיות למדניות יותר. בפרקים הבאים נראה, כי גם מאפיינים אחרים של הדת הסינית – דוגמת העלייה לרגל – לבשו אופי שונה בשכבות חברתיות שונות.

מהי תכליתה של הגדת העתידות בדת הסינית? האם היא מושתתת על ההנחה שהעתיד נגזר מראש, או שמא הוא ניתן לשינוי? בחינה של טכניקות הניבוי הסיניות מלמדת, כי בדרך-כלל אין הן רואות את הגורל ראייה פַטַאליסטית, כדבר שאינו ניתן לשינוי. להיפך – על פי רוב מטרתו של הלקוח הנועץ במגיד העתידות אינה לחזות עתיד שנגזר מראש, אלא לזכות ברמזים שיאפשרו לו לבחור נתיב פעולה, אשר יבטיח לו את העתיד הטוב ביותר האפשרי. במלים אחרות – הן הלקוח הן המנחש שותפים להערכה, שהעתיד נתון להשפעה. אנסה להמחיש נקודה זו באמצעות טכניקת ניחוש הידועה בשם "פֶנג-שְוֵי" (feng-shui), ביטוי שפירושו המילולי הוא "רוח ומים". שיטה זו קרויה בספרות המערבית גֵיאוֹמנַסיָה, ועניינה מיקום. מומחי הגיאומנסיה עוסקים במיקומם של מבנים, מתוך הנחה שמיקומו הנכון של מבנה – זה המביא בחשבון תוואי שטח טבעיים ומלאכותיים, כמו גם את רוחות השמים וגרמי השמים – ישפיע לטובה על גורל השוכנים בו, הן אלה שעודם בחיים, הן אלה שכבר עברו מן העולם. משמע, שמומחי הגיאומנסיה עוסקים במיקומם של מבנים וקברים גם יחד. ואגב, לפי רוב התפיסות הגיאומנסיות, נודעת למיקומו של קבר השפעה לא רק על גורלו של הנפטר בעולם הבא אלא גם על גורל צאצאיו בעולם הזה.

אומנות הגיאומנסיה עודה ממלאת תפקיד חשוב בחברה הסינית – הן בסין העממית הן בארצות הפֶּריפֶריָה (טאיוון, הונג-קונג וסינגפור). מנהלי בנקים בהונג-קונג נועצים במומחים לגיאומנסיה לפני פתיחת סניפים חדשים, קל וחומר לפני פתיחת סניף ראשי, או בנייתו של גורד שחקים. יתר על כן, בהונג-קונג אף רווחות שמועות על מלחמות גיאומנסיות: מנהלי חברות גדולות המאשימים זה את זה בבנייה, שנועדה לפגוע במיקום הגיאומנסי של מתחריהם (שכן הקמתו של מבנה משפיעה מיידית – ולא בהכרח לטובה – על הערך הגיאומנסי של המבנים השוכנים בסמוך לו). מנקודת מבטו של המדע המודרני ניתן לראות בגיאומנסיה מקבילה סינית מסורתית ל"מדעי הסביבה". אף שמומחי הגיאומנסיה מנסחים את הבחנותיהם במינוח הטכני המסורתי של אומנותם, הרי לפחות מקצת העקרונות העומדים ביסודה של אומנות זו עולים בקנה אחד עם השכל הישר של אוהבי טבע ונוף גם בחברות המודרניות. כך, למשל, רואים מומחי הגיאומנסיה בצלע הר (ולא בראשו) את המקום האידיאלי להקמת מבנה מגורים; לפי תפיסתם, על גב הבית לפנות אל ההר, ואילו על חזיתו לפנות לעמק שלמרגלותיו. אם יימצא בתחתית ההר גם מקור מים – אגם, נחל או נהר – ישתפר מיקומו הגיאומנסי של הבית עוד יותר.

למרות תפוצתה של הדת הסינית בקרב כל שכבות האוכלוסייה, ראויה לציון העובדה שהיא נעדרת אופי מוסדי. להבדיל מן הנצרות הקתולית, שבה ממסד דתי ענק מקשר בין כל אנשי הכנסייה, בכל קצות תבל, לאפיפיור שברומא, אין בדת הסינית גוף מרכזי, המתאם את פעולותיה ומפקח עליהן. גם אין בה מוסד מרכזי הקובע מתי, היכן ולאילו אלים ייבנו מקדשים. תושבי כל כפר מתכנסים, לפי בחירתם, ואוספים כסף לבניית מקדש לאל שהם רוצים בו. התשובה לשאלה מדוע אין לדת הסינית ממסד מרכזי נעוצה, ככל הנראה, בעוצמתה האדירה של המדינה הסינית המסורתית, שעברה בירושה למדינה הסינית המודרנית. השלטון הקיסרי הסיני – שבראשו עמדו הקיסר מזה וביורוקרטיה ענפה, שאוישה בידי מלומדים קונפוציאנים מזה – רדף עד חורמה כל גוף, דתי או חילוני, שאיים על סמכותו. כך, למשל, לאחר שהממסד הדתי הבודהיסטי התחזק בהדרגה בתקופת הטַאנג (בין המאה השביעית למאה התשיעית לספירה), עיקֵר השלטון הקיסרי את עוצמתו הכלכלית והפוליטית של ממסד זה בהחרימו את אדמות המנזרים ובאלצו מאות אלפי נזירים לנטוש את חיי הנזירות. הממסד הבודהיסטי לא התאושש ממכה זו עד היום, ולמרות השפעתו העצומה של הבודהיזם על הדת הסינית ועל הדמיון המיתולוגי הסיני, הוא לא זכה שוב בעוצמה הפוליטית והכלכלית שהיתה לו בתקופת הטאנג. רדיפת הבודהיזם ממחישה את החשדנות והאיבה שחש השלטון הקיסרי כלפי כל אותם גופים דתיים, שפעילותם חרגה ממסגרות מקומיות (כפר, עיר או נפה) ושאיפתם היתה להקים מוסדות מרכזיים בעלי שליטה כלל-ארצית. החשדנות והאיבה מצד השלטון המרכזי הן הסיבה לחולשתה המוסדית של הדת הסינית, חולשה המשקפת את עוצמתו של שלטון זה.

ראינו, כי רוב רובה של האוכלוסייה הסינית משתייך לדת הסינית, ואולם אין דרך לדון בדת זו בלא להתייחס לשלוש הדתות האחרות הנוהגות בסין – הקונפוציאניזם, הדאואיזם והבודהיזם. הטעם הראשון לכך הוא היסטורי: הדת הסינית יונקת משלוש הדתות האלה, ולא ניתן להבינה בלא לעמוד על התרומה שהללו תרמו לה. אנסה להמחיש נקודה זו באמצעות דוגמה. אחד הז'אנרים הפופולריים ביותר בספרות הדתית הסינית הוא ספרות התוכחה המוסרית, הידוע בשם "ספרות מוסר" (שַן-שוּ, shanshu). מבחינת תוכנו מהווה ז'אנר זה סינתזה של תפיסות מוסריות קונפוציאניות עם מערכת שכר ועונש שמקורה במיתולוגיה הבודהיסטית. מצד אחד מתרה ספרות זו בקוראיה להקפיד ולשמור על הערכים הקונפוציאניים – למדנות וכיבוד אבות, ומצד שני היא מזהירה אותם, כי התעלמות מערכים אלה תגרור בעקבותיה עונשים קשים בעולם התחתון, כמו גם גלגול לצורת חיים נחותה יותר. מבחינה תוכנית נסמכת אפוא ספרות המוסר על ערכים קונפוציאניים בצד תפיסות מיתולוגיות בודהיסטיות, ואולם שיטת הכתיבה של ספרות זו היא תוצר של אחד ממאפייני הדת הסינית: השמאניזם, היינו, הכתיבה האוטומטית של החרט התווה סימנים על לוח חול. ז'אנר "ספרות המוסר" ממחיש אפוא כיצד הטמיעה לתוכה הדת הסינית יסודות קונפוציאניים ובודהיסטיים, ובכך יצרה סינתיזה בעלת צביון ייחודי.

סיבה שנייה לכך שאי אפשר לדון בדת הסינית בלא להתייחס לשלוש הדתות האחרות היא, שלפחות שתיים מהן – הדאואיזם והבודהיזם, רווחות בסין גם היום, אם כי הן מתקיימות רק בידי אנשי דת. היינו, סיני המבקש להקדיש את חייו למטרות דתיות – להתמסר להשגתה של שלימות רוחנית או גאולה דתית – יכול להפוך לכוהן דת דאואיסטי או לבחור בחיי נזירות בודהיסטיים. בשני המקרים גם יחד יתרחק המאמין בהדרגה מן הדת הסינית שלתוכה נולד, ואשר נחשף לה בילדותו, ויפתח זהות דתית טהורה יחסית, דאואיסטית או בודהיסטית. נזירים בודהיסטים לעולם לא יקריבו קורבנות לאלים עממיים ולא יתפללו במקדשים דאואיסטיים. פעילותם הדתית תתקיים אך ורק במסגרות בודהיסטיות, ותכוון אך ורק לאלוהויות הבודהיסטיות. יוצא אפוא, שיש סינים שניתן להגדירם דאואיסטים או בודהיסטים, ואלה הם אנשי הדת של שתי הדתות הללו. אולם במה שהדברים נוגעים לאוכלוסייה בכללותה, לא ניתן לסווגה כדאואיסטית או כבודהיסטית, שכן בני העם הסיני משתמשים, לסירוגין, בשירותיהם הדתיים של אנשי דת דאואיסטים ובודהיסטים כאחד. המאמין הסיני עשוי להתפלל יום אחד במקדש דאואיסטי, למחרת במקדש בודהיסטי, וביום השלישי במקדש עממי. יתר על כן, לעיתים עשוי המאמין להיזקק לשירותיהם הדתיים של אנשי דת משתי הדתות הללו גם יחד. בטקסי קבורה משתתפים לעיתים קרובות נזירים בודהיסטים לצד כוהני דת דאואיסטים, ובעוד שלראשונים יש זהות בודהיסטית ולאחרונים זהות דאואיסטית, הרי את לקוחותיהם לא ניתן לסווג לא ככאלה ולא ככאלה.

ומה באשר לקונפוציאניזם? האם היו לקונפוציאניזם אנשי דת? מי היו האנשים שהנחילו את התורה הקונפוציאנית מדור לדור, ומה היה יחסם לאותו מכלול של אמונות ופולחנים, שאנו קוראים לו "הדת הסינית"? כדי לענות על שאלה זו עלינו לסטות לרגע ולתאר, ולו בקצרה, את העילית של החברה הסינית המסורתית – בעלי האחוזות הגדולים, שעמדו לרשותם האמצעים הדרושים ללימודי ההכנה לבחינות הקיסריות. בבחינות אלה נדרשו הנבחנים להוכיח את שליטתם בתרבות הסינית הקלאסית בכלל, ובמחשבה הקונפוציאנית בפרט. מי שעמד בהן בהצלחה – ומדובר באחוז מזערי מקרב הנבחנים – זכה בו-במקום במשרה בכירה בביורוקרטיה הקיסרית, משרה שהבטיחה עוצמה פוליטית, עושר כלכלי ויוקרה חברתית. העילית הסינית הורכבה אפוא מאנשים שמבחינה כלכלית נמנו עם בעלי האדמות הגדולים, מבחינת השכלתם היו מלומדים קונפוציאנים, ומבחינת עיסוקם השתייכו לביורוקרטיה הקיסרית. עילית מלומדת זו היא שנשאה מדור לדור את התורה הקונפוציאנית, אותה תורה שסיפקה לעילית את האידיאולוגיה החברתית והמדינית, שבאמצעותה ניהלה את הקיסרות הסינית. ואולם היו מלומדים, שמצאו בקונפוציאניזם לא רק פן חברתי ומדיני, אלא גם צד רוחני-דתי. כלומר, היו אנשי עילית, שהקונפוציאניזם שימש בעבורם מקור לסיפוק צורכיהם הדתיים.

מה היה יחסה של העילית המלומדת אל הדת הסינית? האם נטלה בה חלק או שמא היתה דת זו נחלתן של שכבות חברתיות נמוכות בלבד? התשובה לשאלה זו מורכבת. אין ספק שהדת הסינית היתה גם דתה של העילית המלומדת. אנשי העילית, כמו בני המעמדות הנמוכים יותר, הקריבו קורבנות לאבותיהם, עבדו לאלים רבים, השתתפו בחגים הדתיים, ועוד. במלים אחרות, הדת הסינית היתה נחלתן של כל שכבות החברה הסינית, לרבות העילית המלומדת. למרות זאת, לבשה הדת צביון שונה בכל שכבה ושכבה. ראינו, למשל, כי השיטות לחיזוי העתיד, שהעילית המלומדת השתמשה בהן, היו שונות מאלה של שכבת האיכרים. זאת ועוד, יחסה של העילית לדת הסינית היה אמביוולנטי. מקור גאוותה של העילית היה על השכלתה הקונפוציאנית, שרוממה אותה מעל המוני העם הפשוט. אנשי העילית המלומדת נטו להפגין את שליטתם בתרבות הסינית הקלאסית, אך את המאפיינים של חייהם, שהיו משותפים גם לשכבות הנמוכות, העדיפו להסוות. במלים אחרות: אף שהדת העממית**** הסינית היתה דתה של החברה הסינית כולה, לא העניקה לה העילית מעמד תרבותי נכבד.

מה עלה בגורלה של הדת הסינית במאה העשרים? האם עודה קיימת, ואם כן – היכן? למן תום מלחמת העולם השנייה אנו עדים לפעילות דתית ענפה בקרב האוכלוסיות הסיניות בכל ארצות הפריפריה של סין – סינגפור, טאיוון והונג-קונג, ובעיקר בשתיים האחרונות. מקדשים חדשים נבנים כל העת, והמוני מאמינים עולים אליהם לרגל בימי הולדתם של האלים. שיטות מסורתיות של הגדת עתידות, המשולבות לעיתים בטכנולוגיה המודרנית של המחשב, נהנות מפופולריות עצומה, וסוגים שונים של שמאניזם – לרבות הכתיבה האוטומטית – זוכים לפריחה מחודשת. הצלחת הדת בארצות אלה מוכיחה, כי מודרניזציה ומסורת אינן עומדות בהכרח בסתירה זו לזו. להיפך: ככל שההתמודדות עם אתגרי המודרניזציה בארצות אלה טובה יותר, כך הדת העממית פורחת בהן יותר. בסין עצמה התמונה מורכבת מזה. לאחר ייסוד הרפובליקה העממית של סין, בשנת 1949, רדף השלטון הקומוניסטי עד חורמה את כל הדתות הסיניות, ובפרט את מכלול האמונות והפולחנים שהחוקרים מכנים בשם "הדת הסינית", והשלטון הקומוניסטי כינה בשם "אמונות טפלות". כיום אנו יודעים – והניסיון בארצות הפריפריה של סין הוכיח זאת – כי הדת אינה עומדת בהכרח בסתירה למודרניזציה ולהתפתחות כלכלית, ואולם השלטון הקומוניסטי סבר אחרת. מנהיגיה של סין הקומוניסטית ראו בדת אוסף של "אמונות טפלות", שיעמדו למכשול בדרכה של סין לקנות לה מעמד של מעצמה עולמית. לפיכך נאסרה פעילות דתית, מקדשים בכל רחבי הארץ נהרסו, ושמאנים ומגידי עתידות נשלחו ל"חינוך מחדש". מראשית שנות השמונים, עם ההתמתנות האידיאולוגית של השלטון הקומוניסטי, אנו עדים לתחייתה של הדת הסינית. מחקרי שדה שנעשו בסין בשנים האחרונות – בפרט באזורים כפריים בדרום הארץ – מלמדים כי הדת העממית חוזרת ותופסת מקום חשוב בחיי האוכלוסייה. מקדשים נבנים מחדש, שמאנים ומגידי עתידות חוזרים לפעול, ולהקות תיאטרון – המתמחות בהצגות על נושאים מתחום המיתולוגיה הסינית – חוזרות ומעלות הצגות על הבמה. הרושם הוא, שדת זו תחזור ותִפרח כבעבר.

–––––––––––––––

* תפיסת הגלגול לצורת חיים נעלה או נחותה, כמנגנון של שכר ועונש, הקרויה בסנסקריט קארמה (karma) רווחה בהודו לפני הופעת הבודהיזם. במקרה זה שימש הבודהיזם, כמו במקרים רבים אחרים, מעין צינור שדרכו זרמו אל סין תפיסות הודיות שאינן בודהיסטיות בהכרח.
** עם זאת ראוי לציין, כי לכל אורך התקופה הקיסרית (האלף הראשון והשני לספירה) ואפילו בימינו אלה, צמחו מתוך הדת הנינוחה וחסרת המסגרת הזאת תנועות דתיות, שהטילו על מאמיניהן חובות דתיות ופולחניות מן הסוג המוכר לנו במונותיאיזם המערבי. תנועות אלה, שאופיינו לעיתים קרובות במתח משיחי – היינו, בציפייה לבואו של משיח, שיבשר את תחילתו של עידן קוסמי חדש – הטילו על חבריהן חובת תפילה ופולחן במועדים קבועים, ולעיתים – בהשפעה בודהיסטית – אף דרשו מהם לשמור על דיאטה צמחונית. עם זאת היו התנועות הללו, בדרך-כלל, קטנות ביחס, והקיפו חוגים מצומצמים מקרב האוכלוסייה.
*** מן המלה היוונית hex – שֵׁש.
**** התואר "עממית", שמקצת החוקרים משתמשים בו לתיאור הדת הסינית, לא נועד לציין שדת זו היתה נחלתן של שכבות חברתיות נמוכות בלבד, אלא להדגיש כי לא היה לה מעמד רשמי נכבד בתרבותה של העילית.

ביבליוגרפיה:
כותר: דת ללא שם
שם  הספר: הדת הסינית
מחבר: שחר, מאיר
עורכת הספר: שפיר, רחל
תאריך: 1998
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית