אילו היתה לאדם יכולת הקפיצה של הפרעוש, הוא היה מנתר לגובה 250 מטר ולמרחק של כ- 380 מטר. אולם כידוע, האנרגיה האצורה בשרירי הרגלים שלנו, גם הספורטאים שבינינו, אינה מספקת לקפיצות בסדר גודל כזה. אז איך הפרעוש מצליח בכך? מתברר כי מקור יכולתו של הפרעוש בשרירי התעופה ושרידי שלד הכנפיים שנותרו צמודים לחזהו – זכר לגרסאות קדומות של מבנה גופו כמעופף. באזור החזה האחורי שלו שרד חלבון גמיש (אלסטי) בשם "רזולין" שניחן בתכונות של גומי אידיאלי. הוא יכול להתכווץ לכרית קטנה וכש"נצרתו" משתחררת, בעזרת שרירי התעופה, הוא נמתח במהירות עצומה תוך שחרור האנרגיה המועברת לשרירי הרגליים האחוריות והפרעוש פשוט "נורה" לגובה.
 |
כמה עובדות על הפרעוש |
למרות ההתפעלות מביצועיו הספורטיביים, לא היינו רוצים את הפרעוש בסביבתנו. הפרעושים* הם סדרת חרקים המונה כ- 3000 מינים שמהם כתריסר מהווים מטרד לאדם ולחיות הבית. יצורים זעירים אלה שצבעם חום-שחור וגודלם כ- 2.5 מ"מ הם אקטופרזיטים. כלומר, הם מתגוררים על גוף הפונדקאי שלהם ולא בתוכו. צורתם עברה במהלך האבולוציה התאמה למקום חייהם – פרוותו או נוצותיו של המסכן שאותו הפכו להם לבית.
צורתם פחוסה לגובה (ולא לרוחב, כמו הכינים) והזיפים שלמעטה גופם מופנים לאחור. עובדה שמקלה על תנועתם ב'יער' השיער או הנוצות. מאחר שהם רוב הזמן על הפונדקאי שלהם, או במקום מרבצו, אבדו להם עם הזמן אמצעי החישה לאיתורו. האנטנות התקצרו ועיני התשבץ (מרובות העדשות) נעלמו. למעשה, הם כמעט עיוורים. גם כנפיהם, שהפריעו בטיולים בסבך הפרווה, נעלמו. רק יכולת הקפיצה המדהימה נותרה מעברם.
|
לא להאמין מה שהם אוכלים |
הפרעושים חיים מספר חודשים ולהם גלגול מלא: ביצה, זחל, גולם ובוגר. כפרזיטים החיים על הפונדקאי, נזקקת הנקבה לארוחות דם רבות לשם התפתחות הביצים שבבטנה. במהלך חייה היא מטילה כמה מאות ביצים על גוף הפונדקאי. הן נושרות ממנו על האדמה בקן או על השטיח בבית אם הפרעוש חי על חיית המחמד שלנו. הזחלים הבוקעים מהביצים ניזונים מחומר אורגני המצוי בסביבתם או מהפרשותיהם של הפרעושים הבוגרים.
הזחל חסר רגליים ודמוי תולעת ואורכו 10-4 מ"מ. התפתחותו עד להתגלמות נמשכת 25-12 יום. לקראתה אורג הזחל סיבי משי דלילים העוטרים אותו ויוצרים את הקוקון (הגולם) שבתוכו הוא משלים את התפתחותו. לעיתים גם נדבקים מבחוץ גרגרי חול המקשים על ההבחנה בקוקון שבתוכם. הבוגר שהתפתח בתוך הפקעת המוגנת יכול להישאר שם תקופה ארוכה. כשמגיע גירוי חיצוני המעיד על הימצאות פונדקאי זמין בסביבה (טלטול או ריכוז של דו-תחמוצת הפחמן), מגיחים הפרעושים הבוגרים מהפקעת ומתנפלים על המועמד.
פעמים רבות, כשיוצאים לחופש למספר שבועות עם החתול או הכלב, מלווה החזרה הביתה בהתנפלות של פרעושים צעירים שחיכו לרגע הזה. כשהפרעוש מוצץ דם, הוא מפריש חלבונים מונעי קרישה ואלה גורמים לגירויים אלרגיים קשים – הופעת פריחה אדומה וגירוד קשה.
הפרעושים נאמנים לפונדקאים שלהם. פרעוש הכלב לא ייצמד לחולדה, ולהפך. עם זאת, הם אינם מוכנים למות ברעב ולכן, בהיעדר הפונדקאי המועדף, הם ייצמדו לבני אדם. הנכונות לעבור מבעלי חיים לבני אדם היא שהופכת את הפרעוש לוקטור (מעביר) של מחלות זואונוטות (משותפות לבעלי חיים ובני אדם).
|
המגיפה השחורה |
מבחינה היסטורית, המחלה המפורסמת ביותר המועברת על ידי פרעושים היא מחלת הדבר. מחלה קטלנית זו של חולדות הנגרמת על ידי החיידק Yersina pestis, מועברת מחולדה אחת לשניה על ידי הפרעושים. כשהחולדות מתות והפרעושים מחפשים מקור דם חדש, הם מגיעים לאדם ומדביקים אותו במחלה. לפני המצאת האנטיביוטיקה היה הדבר קטלני במיוחד. מגיפת הדבר הגדולה ביותר פגעה באירופה בין המאות ה- 14 וה- 17 ונקראה "המוות השחור". שליש מתושבי אירופה מתו אז. רק 200 שנה לאחר מכן חזר מספרם של תושבי אירופה למספר שהיה לפני המגיפה.
גם בארץ היו בעבר מספר מקרי דבר שנגרמו בגלל חולדות נגועות שירדו מאוניות בנמל והדביקו את הפרעושים המקומיים. בעזרת הדברה של חולדות ופרעושים וטיפול תרופתי, הסכנה אינה גדולה היום. פרעוש החולדה מעביר לאדם גם את חיידק הריקציה (Rickettsia typhi) הגורם לטיפוס הבהרות - מחלה הנפוצה בארץ.
עבור חיות המחמד שלנו יש היום תרופות נגד פרעושים. יש הניתנות על ידי טפטוף על העור או כגלולה פעם בחודש ומרכיביהן חודרים לדם הפונדקאי וגורמים לנקבה הניזונה מדם כזה להטיל ביצים עקרות. תרופות אחרות חודרות לבלוטות השעווה של החיה ומשתחררות מהן לאט במשך מספר חודשים. אלה הורגות את הפרעוש הבוגר עוד לפני הטלת הביצים.
* סדרת הפרעושים – Siphonaptera
למתעניינים:
http://www.cals.ncsu.edu/course/ent425/compendium/fleas.html
http://www.takingthelead.co.uk/3/Diseases/fleas.htm
