הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויותעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > אסתטיקה


היפה, המכוער וכל השאר
מחבר: פרופ' מנחם ברינקר


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
חזרה3

כדי לבאר את הציפיה ל"חוקים של היפה", שינחו אותנו בהערכת יצירות אמנות ראוי שנתעכב קמעא על המונחים "נורמות" ו"ערכים".

נורמות וערכים הם מטבעם מונחים דו-משמעיים. כאשר משתמשים בהם פילוסופים, משפטנים, מחנכים, מבקרים או מטיפי-מוסר הרי הם מדברים על נורמה או על ערך, כעל "דבר" שאיננו עובדה רגילה [הממוקמת בזמן ובחלל] ואף איננו יכול להתבסס על עובדה, אך צריך להנחות אותנו בהערכות של עובדות. ערך ה"אומץ", למשל, איננו שואב את תוקפו מעובדת-קיומם של מעשים אמיצים. להיפך, מעשים מסוימים זוכים להערכה חיובית מפני שהם מתאימים לערך זה.

אולם בנורמות ובערכים, מטפלים לא רק מבקרים של אמנות וספרות, או מבקרי-מוסר וחברה, אלא גם היסטוריונים, סוציולוגים, או פסיכולוגים. הללו משתמשים במונחים האלה של נורמות וערכים, לא לשם הערכה של עובדות אלא כסוג של עובדות המסייע לנו לבאר ולהבין סוגים אחרים של עובדות. כאשר היסטוריונים מדברים על ערכים שהנחו את הרומאים הקדומים לחשוב אזרח רומי מסוים לאזרח טוב, ואזרח אחר לאזרח רע, הם מדברים על הערכים האלה כעל עובדות שהתקיימו בהיסטוריה בתקופה ידועה ובתרבות ידועה. לגביהם, ערכים אלה הם עובדות הממוקמות בזמן ובחלל, לא פחות מן המעשים המוסברים על-ידי ערכים-עובדות אלה.

היסטוריונים, סוציולוגים ופסיכולוגים, מדברים על נורמות וערכים, כעל "גורם" מסוים של ההתנהגות האנושית, העשוי לבאר גורמים אחרים של אותה התנהגות. הם מנתקים גורם מסוים של הפעולה האנושית, שהיה קיים בַּכוונה לפני הפעולה, מגורמים אחרים, ומייחסים לו את המעמד של מבאר-הפעולה. הערך הוא בעיניהם נורמטיבי ומותנה כאחד: כך הוא, למשל, באומרם כי היהודים במאה הי"ח העריכו לימוד תורה יותר מכל דבר אחר, יותר מעושר ויותר מעבודה פרודוקטיבית. יהודים בתקופת העליות החלוציות לארץ-ישראל העריכו עבודה פרודוקטיבית יותר מלימוד תורה, ויותר מעושר, וכיוצא באלה. מן הערכים והנורמות לומדים הסוציולוגים על הדמות האידיאלית בחברה, דמותו של תלמיד החכם, למשל, או דמותו של החלוץ בתקופת הישוב שמלפני הקמת המדינה. אולם אידיאלים אלה נחקרים גם הם כעובדות ריאליות, לכל דבר.

ביטוי בולט לכך הוא העובדה שהחוקר עשוי ללמוד אידיאלים אלה מתוך נייטרליות גמורה כלפיהם. הערכים והאידיאלים שלו עשויים להיות שונים לגמרי מאלה שהוא חוקר. בנקיטת עמדה נייטרלית מצד החוקר כלפי הערכים והאידיאלים הנחקרים ראה מקס ובר תנאי הכרחי לראיית הסוציולוגיה וההיסטוריה כמדע. עד כמה שניתנת דרישתו של ובר לביצוע (היא עצמה עשויה להיראות כנורמה וכאידיאל) הריהי חלה על ההיסטוריה והמחקר של הספרות והאמנות לא פחות משהיא חלה על כל תחום-מחקר אחר. חוקר הרוצה ללמוד וללמד את השירה העברית בימי-הביניים יטיב לעשות אם יערוך אנתולוגיה של שירת ימי-הביניים, המקצה מקום רחב למשוררים שהיטיבו להיענות לציפיות הערכיות של בני-זמנם. משימתו שונה לגמרי ממשימתו של משורר עברי הרוצה לערוך אנתולוגיה של שירה זו, ולהבליט דוקא אותם משוררים העונים על הציפיות שלו, כקורא שירה. הראשון מתיחס לערכים ולנורמות כאל עובדות היסטוריות, מותנות, המבארות עובדות אחרות. השני – מתיחס אליהם כאל עקרונות של הערכה ולא כאל עקרונות של ביאור.

נורמות וערכים כנושא למחקרי הסוציולוג, ההיסטוריון או הפסיכולוג, נבדלים מאד מנורמות וערכים כעיקרים המנחים את המבקר (מבקר-החברה או מבקר-האמנות). את החוקר הם מעניינים אך ורק כגורמים יחסיים המבארים את ההתנהגות ומוסקים מתוכה. ללא התעניינות זו בנורמות אי-אפשר לכתוב היסטוריה ואף לא היסטוריה של האמנות, של הספרות, של המוסיקה או של התיאטרון. נשאלת השאלה אם יכולה האסתטיקה, שאינה היסטוריה, פסיכולוגיה או סוציולוגיה של האמנות, לספק אותן נורמות שמחפש המבקר, כלומר נורמות שלא יצטרכו לתאר את הנעשה באמנות, אלא להעריך יצירות מנקודת-ראות קבועה.

על השאלה הזאת אני משיב תשובה שלילית. סבורני שהציפיה למצוא נורמות וערכים מוחלטים, שיקבעו כי יצירת אמנות מסוימת היא יפה, השנייה מכוערת, והשלישית – נייטרלית, מבחינה אסתטית, ציפיה זו אינה יכולה לבוא על סיפוקה. ואלה הם הנימוקים :

ראשית, תחום השיפוטים האסתטיים משתרע על שדות רבים ושונים. אנחנו מדברים על אוביקטים אסתטיים, בקשר עם חפצי נוי, חפצים שימושיים, עצמים טבעיים ויצירות-אמנות. אנו מוצאים שה"אסתטי" בכל הדברים האלה מקבל צורות שונות: לעתים הריהו תבנית פשוטה המוגדרת כיפה אך ורק מבחינת ההנאה של המתבונן. לעתים הריהו צורת-ארגון של פונקציה שימושית או צורת ארגון של משמעויות. אין שום ביטחון, ש"היפה" שבכל הדברים האלה הוא עיקרון אחד. היש עיקרון משותף ליופיו של פתגם וליופיה של ציפור ואם ישנו – הניתן לתרגמו לעקרונות-זיהוי יעילים?

שנית, אפילו היינו מניחים שיש נוסחה כללית המגדירה מראש את היפה בכל התחומים – האם היינו יכולים לסלק מחווית-היפה גורמים כמו נדירות, חד-פעמיות, חוסר-שיגרתיות וכשהמדובר באמנות גם מקוריות, אותם גורמים המתיחסים לנסיון-חייו של המתבונן ולא לאוביקטים "כשלעצמם"? בחיינו הרגילים מורגש האסתטי מתוך קשר ישיר לגורמים אלה, והנה, כל קביעה של חוקים אוניברסליים ונורמות אוניברסליות של היפה, תצטרך להתנגש מיד בתביעה למקוריות. כיצד ניתן לקיים את התביעה למקוריות, לחדשנות או לחד-פעמיות עם התביעה לנורמות אוניברסליות מוחלטות?

מוקראז'ובסקי עצמו חשב שעלה בידו למצוא פתרון לבעיה. לדעתו קיימות נורמות אסתטיות אוניברסליות, המבוססות על האורגניזם. נורמות אלה, כגון הסימטריה, שמירת מרכז הכובד של הגופים, וריתמוס המתאים לקצב הנשימה, צריכות להיות מופרות שכן ציות מלא להן יעמיד יצירות מונוטוניות. יצירה סימטרית לחלוטין, פסל השומר בקפידה על מרכז הכובד, מקצב שירי או מוסיקלי הזהה עם מקצב הנשימה, ינסכו בנו שעמום. מוקראז'ובסקי סבור אפוא, שאפשר להכיר בנורמות אוניברסליות באסתטיקה דוקא מפני שנורמות אלה פועלות, כפי שראינו, במהופך: הפרתן יוצרת ערכים אסתטיים.

עם זה, אין די בהנחת הנורמות האוניברסליות כדי לבאר את שינויי-הטעם. הפרות מסוימות של נורמות אלה (של הסימטריה, למשל), יוצרות נורמות היסטוריות. אולם כאשר הללו מתאבנות כתוצאה מהעדר-מקוריות הן מאבדות את האפקטיביות האסתטית. עתה צריך לבוא דור חדש של אמנים המפר את הנורמה ההיסטורית בהפירו את הנורמה האוניברסלית, מכיוון חדש ובלתי צפוי. לאחר זמן שוב מתאבנת הנורמה ההיסטורית וצצה נורמה חדשה. נמצאים אנו אפוא שוב בתחום של נורמות מתחלפות. כל אחת מהן מאבדת בתורה את האפקטיביות שלה, דור או זרם חדש של אמנים ושל סופרים צריך ליצור נורמות חדשות. הנחת הנורמות האוניברסליות לא פתרה את הבעיה אלא רק הכפילה אותה. האמן צריך להפר גם את הנורמה האוניברסלית וגם את הנורמה ההיסטורית כדי שתזכה יצירתו באפקטיביות אסתטית. לשם מה צריכים אנו בכלל את רעיון הנורמות האוניברסליות אם, בסופו של דבר, מושגת האפקטיביות האסתטית על-ידי ההפרה הכפולה של נורמות (שהיא גם תסכול נעים של ציפיות) ולא על-ידי הציות לנורמות (וההיענות המשעממת לציפיות)?

נסיונו של מוקראז'ובסקי ליישב את הדרישה לאוניברסליות של הנורמה האסתטית עם קבלת הנורמה של המקוריות אינו עולה יפה. נבין כי כשלון זה של אחת הגישות המעניינות ביותר באסתטיקה של זמננו איננו כשלון לוגי. באופן מופשט אפשר לומר בהחלט כי המקוריות היא נורמה אוניברסלית באמנות ודוקא משום כך צריכה כל יצירת-אמנות להיבדל מחברתה וכל דור, זרם או אסכולה צריכים לגבש לעצמם נורמות חדשות (מלבד, כמובן, הנורמה העקרונית של המקוריות). אין בכך כל סתירה וכל פרדוקס, אולם הודאה בערך העצמי של החדשנות מונעת כל אפשרות לתרגם "אחת ולתמיד" עקרונות אסתטיים מופשטים לנורמות מוחשיות הניתנות לזיהוי בקומפוזיציה של היצירה. האוניברסלי – קיים ועומד בתחום המופשט. ואילו ברמה המוחשית אי-אפשר להתנבא מה תהיינה הנורמות החדשות וכל אחת מהן תצטרך להתחלף, לעת בלותה, בנורמה אחרת. האסתטיקה והביקורת נשארות נפרדות זו מזו והראשונה אינה מסוגלת להושיט לשנייה סיוע כלשהו. האסתטיקון אינו יכול לומר למבקר כיצד תיראה היצירה בעלת האפקטיביות האסתטית.

למצב זה מגיעים אנו גם כתוצאה משיקול נוסף. האסתטי הוא תמיד עקרון-ארגון של חומרים שהם, כשלעצמם, בלתי-אסתטיים. חומרים אלה יכולים להיות חומרים מן הטבע או חומרים שיש להם כבר משמעות משל עצמם: מלים, פיגורות, רעיונות, שנקרא להם: חומרי-משמעות. בשני המקרים האסתטי הוא אך ורק צורת-הארגון של חומרים אלה. הפונקציה האסתטית פועלת כאשר ארגון מסוים של אותם חומרים או אותם חומרי משמעות, נראה לנו עדיף על ארגון אלטרנטיבי שלהם. הגדרה רחבה וכוללנית זו של האסתטי בכלל, נחוצה כדי לבאר את יכולתו של הארגון האסתטי לעלות בקנה אחד עם חומרים שהם כשלעצמם מכוערים. ציור יפה אינו בהכרח ציור של אישה יפה או של נוף יפה. הוא יכול להיות ציור של איש או אישה מכוערים, ציור של נוף דוחה, מפחיד, או מזעזע. הטרגדיה עוסקת תמיד במפחיד או בדוחה, וגם המוסיקה יכולה להביע רגשות שליליים כשלעצמם. עם זה נייחס ערך אסתטי לאחדות מן היצירות האלה ואם נשלול אותו מהן לא יהיה זה על שום חומריהן הדוחים, המזעזעים או המכוערים. פירוש הדבר שמעבר לחומרים, ומעבר לחומרי המשמעות, אנו מזהים את עקרון הארגון שלהם כיפה.

היכולת להתגבר על חומרים שהם כשלעצמם לא רק נייטרליים מבחינה אסתטית, אלא גם דוחים מבחינה אסתטית, מאפיינת את האמנות המודרנית מאז הרומנטיקה דרך האקספרסיוניזם והריאליזם עד היום. בסופו של דבר היצירה הריאליסטית היא זו שגורמת לנו תמיד לאי-נחת מסוימת, בשקפה תמונת מציאות הטופחת על פני אשליותינו ומשאלותינו ומזעזעת אותנו. את ההנאה האסתטית שלנו איננו קושרים בנוף המתגלה לעינינו, שהוא לא יפה-במיוחד ולעתים גם במיוחד-לא-יפה, אלא בהבעה. צורת-הארגון של חומרי המשמעות השייכים לנוף הטבעי או האנושי הזה, היא היפה.

היכולת של היפה (כצורת-ארגון) להתגבר על המכוער (בחומרים המאורגנים) נובעת מכך שאנחנו מבינים את היפה, כממוקם ברמה שונה מן הרמה שבה ממוקם, במקרה זה, המכוער. אין מעבר פשוט מחומרים או מחומרי-משמעות, אל הארגון האסתטי של חומרים ושל חומרי-משמעות. כתוצאה מכך אי אפשר לתאר את האפקטיביות האסתטית של יצירת האמנות, על ידי תיאור החומרים שבהם ודרכם היא נוצרת. אי אפשר לתאר את יופיו או את אי-יופיו של סיפור על ידי תיאור העלילה או הדמויות המופיעות באותו רומן או באותו סיפור, ואי-אפשר לתאר את יופיו של ציור על ידי תיאור הנוף הנשקף אלינו מאותו ציור. לעובדה הזאת יש תוצאות רבות משקל. נובע ממנה שכמעט לכל שמות התואר שבהם אנו מתארים יצירות אמנות, יש שני מובנים. שם-התואר "מעניין" יכול לחול על הארגון של משמעויות ביצירה ויכול לחול על המשמעויות עצמן. גם "מסעיר", "מותח", "מרתק" או, להיפך, "שיגרתי" "דוחה" יכולים לחול ברומן, על המציאות המתוארת, או על אופן המסירה של אותה מציאות ועל אופן ההבעה של אותם רעיונות.

כתוצאה מזה, אין אפשרות לעשות רדוקציה של הערכיות האסתטית של יצירה, לתכונות הבלתי אסתטיות שלה. על פי תיאור החומרים המאורגנים ביצירת אמנות מסוימת, אי-אפשר לנבא אם הארגון של אותם חומרים יצליח מבחינה אסתטית או לא. אנחנו חוזרים אפוא, אל ההתנסות האינדיווידואלית ביצירה, שאין לה תחליף בכל הנוגע להערכה אסתטית. בשום-אופן לא נסכים שיצירה טובה היא או רעה על סמך תיאורה, בלא שתהיה לנו אפשרות להתוודע אליה בהתנסות ישירה: ראייה, קריאה או האזנה. יש כאן שונות רדיקלית בהחלת המושג "יפה" לעומת החלת כל מושג אחר, לרבות שם-התואר "טוב". היינו מסתפקים בתיאור כדי להחליט אם החיה שראה אתמול ידידנו היא זברה או סוס, וכן גם אם המעשה שעשה היה טוב או רע מבחינה מוסרית. כדי להחליט אם ראה ציור יפה או מכוער לא היינו מסכימים לכך שיתאר לנו את הציור. היינו דורשים לראות את הציור במו עינינו. פירוש הדבר הוא שאנו מעמידים במרכז השיפוט האסתטי שלנו וכתנאי לאפשרותו את ההתנסות הישירה, ביצירה האינדיווידואלית והחד-פעמית, מתוך ידיעה שאי-אפשר לנבא את איכותה האסתטית על פי תיאור של חומריה הבלתי-אסתטיים.

את עיקשותנו זו אפשר לבאר בשני אופנים. אפשר לומר כי אין חוקים ליפה, אי-אפשר לנסח את המכנים המשותפים של כל הדברים שאנו מזהים אותם, למעשה, בהתנסות ישירה, כ"יפים". אך אפשר גם לומר שחוקי-היפה קיימים, אולם הם מופשטים מדי בהשוואה לדברים היפים המוחשיים ושעל-כן יופים של האחרונים אינו ניתן לתיאור עקיף, אלא אך ורק לחזות ישירה. התוצאה, בשני המקרים, דומה. היא מחייבת לראות באמנות מושג שהוא, עקרונית, מושג פתוח, ושכל מה שמקורי ויצירתי בו בא על ביטויו ביצירה מתמדת ובמאבק מתמיד כנגד כל מה שאנו מכירים כבר כיפה. בין המבקר האקדמי או האסתטיקון, הסבור שבידיו כללים של היפה שהם יותר כנוסחאות מופשטות, לבין היוצר, קיים סכסוך מתמיד. על האמן היוצר מוטל כל הזמן להפריך ולסתור כל מה שנחשב ליפה עד זמנו, ולהראות אפשרויות חדשות של האסתטי ושל היפה כנגד כל מה שהוכר בדיעבד ועד אז כמבנים וכחוקים של היפה. הפתיחות הזאת של האמנות היא אולי חסרון מבחינת האסתטיקה, אבל יתרון ודאי וגדול מבחינת האמנות. כיון שהאסתטיקה היא הצריכה לתאר ולבאר את האמנות ואת הנאתנו ממנה, ולא להיפך – צריך היתרון הזה לגלות גם לאסתטיקון את גבולות התחום שבו הוא עוסק.

ביבליוגרפיה

1. הפעילות המתבוננת, עיונים באסתטיקה, מאת פפיטה האזרחי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ה.
2. מבוא לאסתטיקה, מאת עדי צמח, המכון הישראלי לפואטיקה ולסמיוטיקה, [ספרות, משמעות, תרבות, מס' 2], מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תל-אביב, 1976.
3. מבעד למדומה, משמעות וייצוג ביצירה הבדיונית, מאת מנחם ברינקר, המכון הישראלי לפואטיקה ולסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל-אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, [ספרות, משמעות, תרבות, מס' 12], 1980.
4. הגדרת האמנות, מאת גדעון עפרת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה.
5. Beardsley, M. C., Aesthetics: Problems in the Philosophy of Criticism. Harcourt, Brace & World, New York, 1958
6. Mukařovsky, Jan. Structure, Sign and Function, Yale University Press, 1978

ביבליוגרפיה:
כותר: היפה, המכוער וכל השאר
שם  הספר: אסתטיקה כתורת הביקורת : סוגיות ותחנות בתולדותיה
מחבר: ברינקר, מנחם (פרופ')
תאריך: 1982
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. יורך הספרייה: יהודה עופר.
3. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
4. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
5. איור השער: רישום מאת אביבה אורי (מתוך הספר "מהנוף אל ההשפטה ומההפשטה אל הטבע"-הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים).
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק י"ג בספר.