עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיהעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדינית


אז מה זה פוסטמודרניזם, ולמה אין מה לפחד מהחיה הזו?
מחבר: אריה קרמפף


גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
חזרה3

אחת התכונות המאפיינות את האדם היא כושר הסתגלות. האדם הוא בעל-החיים היחיד שאפשר למצוא גם באפריקה וגם באנטרקטיקה. ואולם, למרות כושר זה גם אנו בני-האדם, כמו מרבית בעלי החיים, איננו ששים לשינויים. קל לנו יחסית לעשות שינויים במקום המגורים; קשה יותר להחליף מקום עבודה; אך יותר מכול קשה לנו לשנות תבניות מחשבה. במקרים רבים אנו ממשיכים לפעול על פי חינוך והתניות קודמות, ומתעלמים מן העובדות שלנגד עיננו. לדוגמה, כאשר המכונית אינה נדלקת בבוקר, קל יותר להאשים את המכונית ולהדחיק את העובדה שהיא כבר כמעט 20 שנה על הכביש, מאשר להאשים את עצמנו שלא לקחנו אותה למוסך או שלא החלפנו אותה בחדשה. לפעמים נוח יותר להאשים את המציאות ש"אינה די טובה" רק משום שאין היא פועלת בהתאמה לדפוסי המחשבה שלנו.

נדמה לי שזו הסיבה שאנשים רבים דוחים את הפוסטמודרניזם ושהוא מעורר אנטגוניזם עמוק כל כך. במקום להתאים את המושגים למציאות החדשה, הם נצמדים לדפוסי החשיבה המקובלים מאז תקופת הנאורות מלפני כ-200 שנה. ואולם, המציאות שבה אנו חיים היום שונה לבלי היכר מן המציאות שבה חיו ניוטון, קאנט והגל, שלישייה שעם המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית מהווה את אחד הסמלים המובהקים ביותר של המודרניות.

"רוח הזמן" המודרנית

מה עומד מאחורי סמלים אלו? סמלים אלו מייצגים שילוב של עמדה פילוסופית עם מציאות היסטורית. מחשבה ופרקסיס (פעילות באמצעות בני האדם כיחידים בתוך החברה) שיחד יוצרים תפיסת עולם מוכללת המאפיינת את "רוח התקופה" המודרנית. בראש ובראשונה תקופה זו מאופיינת באמונה בתבונה וברציונליות. הפילוסופיות של קאנט והגל מציגות, כל אחת בדרכה שלה, את האפשרות של אוטונומיות התבונה, כלומר, את היכולת של האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו מבלי לשאוב את הסמכות לידיעה מן האל, ומבלי שיהיה לאל תפקיד במנגנון הקוסמי. התבונה האוטונומית של קאנט או ה"רוח" של הגל הן בעלות חוקיות פנימית משל עצמן, הן אינן מותנות לא באל ולא במחשבה הפרטית של אדם זה או אחר - הן אובייקטיביות. משום כך ראה קאנט בפילוסופיה שלו הקבלה למהפכה הקופרניקאית, שביטלה את מקומו הייחודי של כדור הארץ כמרכז היקום, והפכה אותו לעוד כוכב בין כוכבי לכת נוספים, מהפכה שמי שהביא אותה לידי השלמה היה סר אייזיק ניוטון.

בשנת 1686 פרסם ניוטון את הפרינקיפיה מתמטיקה, שכללה את המכניקה הניוטונית ואת ההסבר המדעי הראשון לתנועת כוכבי הלכת סביב השמש. אמנם קאנט טרם נולד בזמן פרסומה של יצירה מפוארת זו, אך בדיעבד אפשר לראות בה הדגמה וחיזוק לאמונה ביכולתה של התבונה להבין את העולם, ולספק הסברים לתופעות שעד לפני שנים לא רבות עדיין קיבלו הסבר דתי. ניוטון נתן הסבר דטרמיניסטי לתנועת כוכבי הלכת שאפשר לחזות את מסלוליהם בעתיד ולשחזר את העבר, ותדמית ידע זו הפכה לדגם חיקוי במדעים אחרים, כולל מדעי החברה, שהתפתחו לאחר מכן.

אך המשמעות של המכניקה הניוטונית חרגה מתחום הרוח: היא לא רק אפשרה להבין את הטבע והיקום, אלא השפיעה גם על אופי חיי היומיום. המכניקה ותחומים נוספים של המדעים הפיזיקליים, בעיקר התרמודינמיקה, פתחו לאנושות פתח לשליטה בטבע ולרתימתו לטובת האנושות באמצעות ייצור מכונות שהכפילו את כוחו של האדם עשרות מונים ואפשרו לו חיים בטוחים ונוחים יותר. תהליכים אלו באו לידי ביטוי במה שזכה לכינוי "המהפכה התעשייתית". המהפכה התעשייתית התרחשה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, ומילאה תפקיד מרכזי בחיי היומיום באירופה המודרנית. אירופה הפכה להיות מתועשת יותר על חשבון החקלאות, היישובים החקלאיים צומצמו לטובת הערים הגדולות, והחברה שינתה את פניה: מצד אחד הופיע מעמד הפועלים, שאכלס את בתי החרושת אשר צמחו כפטריות לאחר הגשם, ומצד אחר, ההון שבעבר היה מרוכז בידי האריסטוקרטיה חולק כעת מחדש בתוך שכבה רחבה יותר שהלכה וגדלה - הבורגנות.

ולבסוף הפן הפוליטי של המודרנה - הולדתה של הרפובליקה ומדינת הלאום. השכבה הבורגנית שהלכה והתרחבה, מטבע הדברים לא הסתפקה בהונה הכלכלי, וניסתה לתרגמו לכוח פוליטי. המסגרת שאפשרה לציבור רחב יחסית, שהונו וזמנו בידו, לבטא את עצמו ואת האינטרסים שלו מבחינה פוליטית הייתה הרפובליקה. זה החל כמובן במהפכת 1789 בצרפת, ומשם חלחלו רעיונות החופש הפוליטי והשוויון לאירופה כולה.

ארבעה אירועים אלו, אף על פי שהשתרעו על פני יותר מ-100 שנה, ניתנים להצבה זה לצד זה כדי להבין את המשמעות של "רוח התקופה" המודרנית. הבנה זו, הקושרת אירועים ותהליכים היסטוריים עם תגליות מדעיות ועמדות פילוסופיות, דרושה לא רק ללמידת העבר, אלא חשוב מכך - להבנת ההווה, שבו התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות חדשות ושינויים חברתיים כבר אינם מאפשרים לנו להמשיך ולשמור על הלך המחשבה המודרני, למרות היופי והאופטימיות שאולי גלומים בו. האמונה שהזמן תמיד פועל לטובתנו, שההיסטוריה תמיד מתקדמת ובכיוון הנכון; האמונה שאנחנו בני האנוש הולכים ומשתפרים, הולכים ומחכימים, הולכים ומיטיבים - כל אלו אמונות הזקוקות לבדיקה מחודשת.

ניתוץ ערכים

ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות ואסונות שהאדם הביא על עצמו. גם התקופה המודרנית ידעה מלחמות, הרג ואלימות. בעת המהפכה הצרפתית, למשל, בשם ערכים לשוויון וחירות, ערכים שעליהם אנו חיים עד היום, הופעלה אלימות בלתי מבוטלת ורבים קיפדו את חייהם במעשי הטיהור של המתנגדים. אלא שבמאה ה-20 ההרג והאלימות קיבלו קנה מידה חדש. אחרי 1945, לאחר שהתגלו מעשי הנאצים, האמצעים שבהם ממשו את מטרותיהם והאופן "הרציונלי" ו"המדעי" שבו נימקו אותם, כבר קשה לדבוק באופן חד-משמעי ובלי פקפוק באמונה שהאנושות מתקדמת. אחרי הטלת פצצת האטום שגרמה להרג של עשרות אלפי בני אדם בשבריר שנייה ושל רבים נוספים בשנים ובדורות שלאחר מכן, פצצה שנבנתה בזכות פיתוחה של תורת הקוונטים, כבר אי אפשר לייחס ל"תגלית המדעית" ערך חיובי באופן אוטומטי. אפשר שבהטלת פצצת האטום הצליחה ארצות-הברית לחסוך אבדות קשות עוד יותר משני הצדדים. לעולם לא נדע. אך מכל מקום, אי אפשר כיום להתעלם מן הערך הדו-משמעי שהמדע והרציונליות קיבלו לאחר שהתגלה פוטנציאל ההרס העצום הגלום בהם.

לאחר מקרי ההשמדה ההמוניים שנעשו בשם ה"רציונליות" וה"מדעיות", לא בידי ברברים שהגיעו מעבר להרי החושך אלא בידי אנשים כמוני וכמוך, אנשים משכילים, "תרבותיים", יש לשים מושגים אלו בין מרכאות ולהתייחס אליהם בחשדנות. לא מפני שאין הבחנה בין רציונליות לאי-רציונליות, בין מדעי ובין מה שאינו מדעי, אלא משום שבפועל אפשר לגייס את הכלים הללו לטובת מטרות חיוביות ושליליות כאחת. החשיבה הלוגית המסודרת מאפשרת לנו להתאים אמצעים למטרה, היא אינה מסוגלת לעזור לנו להכריע בין מטרה טובה למטרה רעה.

חשדנות זו כלפי "מדעיות" ו"רציונליות" היא רק פן אחד של תופעה חברתית רחבה יותר של התפוררות מקורות הסמכות ומוסדות הסמכות המסורתיים: החל במנהיגים פוליטיים שהפכו בעיני הציבור לשם נרדף לשחיתות, כוחניות ואינטרסנטיות; דרך המדע והמדענים, שנתפסים כיום יותר ויותר כמי שדואגים לביתם ולקריירה ופחות כמי שפועלים מתוך רצון לתרום לחברה; וכלה בסופרים ואנשי רוח. "אי אפשר להאמין לאיש", יאמר האיש מהרחוב, ויבטא בכך את "רוח הזמן" החדשה, הפוסטמודרנית. מצב זה, של התפרקות השיח ההגמוני לטובת ריבוי של עמדות הנמצאות בקונפליקט זו עם זו, הוא עדיין איננו עמדה פילוסופית או חיווי ערכי, וזאת יש להדגיש - אנחנו עדיין מדברים מנקודת המבט ההיסטורית והתרבותית, ואת השאלה איך מתמודדים עם מצב חדש זה אני רוצה להשהות. הנקודה המרכזית היא שגם מי שטוען שזהו מצב של משבר אינו יכול להחליף לעצמו את המציאות הזו באחרת, ולחזור 100 שנה אחורנית. השם שבו נבחר לקרוא לתקופה זו אינו חשוב – התקופה הבתר-תעשייתית, העידן הפוסט-אידאולוגי או הפוסט קולוניאלי – מה שחשוב הוא להכיר בכך שאנו זקוקים למושגים חדשים כדי לתאר מציאות חדשה.

התקופה הפוסטמודרנית

אז מה מאפיין את התקופה הפוסטמודרנית? החברה הפוסטמודרנית מאופיינת בראש ובראשונה בכלכלה, או ליתר דיוק בכלכליות, בגלובליזציה של הכלכלה. הכלכלה הפכה להיות העיקרון המרכזי השולט בכל תחומי החיים, הפרטיים והציבוריים כאחד.

בואו נדבר על מימוש עצמי. מימוש עצמי הוא בראש ובראשונה קריירה מוצלחת. קריירה מוצלחת נמדדת באופן כמותי, בכמות ההון הנצבר - הון כלכלי, פוליטי או סימבולי. העיקרון הכלכלי הפך להיות חלק ממערכת החינוך וממערכת הבריאות. באופן ברור עוד יותר העיקרון הכלכלי חדר לפוליטיקה. די אם נבחן את המערכת הפוליטית בארץ כדי שנבחין בטשטוש ההולך וגובר בין המוסדות הפוליטיים ובין הגופים הכלכליים הפרטיים, ובין תורמים פוטנציאליים. המערכת הפוליטית והמערכת הכלכלית נחשפות יותר ויותר כשדה משחק משותף, ואפילו מראית עין של הפרדה אינה נשמרת ביניהן. גם המדע לא התחמק מן הגלובליזציה הכלכלית. מחקרים מדעיים דורשים כסף, הרבה כסף, ובתקופה של כלכלה קפיטליסטית וצמצום התערבות המדינה בכלכלה, המדע נדרש לספק "סחורה" בעבור התמיכה בו. במקרים רבים התמיכה הכלכלית במדע נמצאת דווקא בשוק הפרטי. תהליך זה, שהוא לגיטימי לכשעצמו, מערער את המעמד האוטונומי הייחודי שנהנה ממנו הממסד המדעי בעבר.

מאפיין לא פחות דומיננטי של התקופה הפוסטמודרנית הם השינויים וההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות והבלתי פוסקות שהפכו לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו. חלק מאתנו מכיר זאת מן המרדף אחרי המודל האחרון של המעבד "המהיר ביותר", מרדף שבו ההפסד מוכתב מראש, אך גם בתחומים אחרים. האם עלה פעם בדעת מישהו מאתנו שאנשים רבים, בעיקר מעל גיל 50, אינם יודעים להפעיל מכשיר וידאו משום שלא הצליחו להפנים בגיל מבוגר את אופן הפעלתו? בעיני הצעירים ברור מאליו שאנו מוצפים בחפצים טכנולוגיים חדשים הדורשים מיומנויות חדשות. בשביל המבוגרים ההסתגלות קשה יותר, והקושי בולט עוד יותר כאשר כתוצאה מכך עובדים מבוגרים מפסידים את מקומות עבודתם - הרבה יותר זול להכשיר עובדים צעירים לטכנולוגיה המשתנית תדיר. תופעה זו הייתה קיימת במידה מסוימת גם בתקופה המודרנית, אך הקצב העצום שצברה לקראת סוף המאה ה-20 הפך את הכמות לאיכות, ואת התופעה המודרנית לתופעה פוסטמודרנית. למרות היתרונות הרבים והשיפור באיכות החיים, אי אפשר להתעלם מן האפקט הפסיכולוגי הנובע ממציאות בלתי יציבה שבה אין שום דבר יציב: אפילו לא נופים, לא הרים ולא ימים. הכול ניתן לשינוי ולמניפולציה אנושית.

ולבסוף התחום הפוליטי. אנו חיים, כמו ברוב מדינות המערב, במשטר דמוקרטי-קפיטליסטי. בעיני רבים זוהי שיטת המשטר הטובה ביותר, וגם אם אינה הטובה ביותר - לאיש אין אלטרנטיבה משופרת. למרות זאת עדיין קיימות עוולות חברתיות ופוליטיות שקשה להשלים אתן, ומספיק לציין את המגפות והרעב שתוקפים אזורים בעולם השלישי, ואת בעיות העוני והאבטלה במדינות המערב. קיומן של רעות ועוולות אינו דבר חדש, וגם לא חוסר האפשרות של האדם לתת להן פתרון, אך התופעה החדשה היא התחושה שהרעות הללו הן חלק מן הקיום האנושי. מצד אחד אנו חיים בתחושה של "קץ ההיסטוריה" (כשם ספרו של פרנסיס פוקאיאמה המדבר על המשטר הדמוקרטי-קפיטליסטי כנקודת הסוף והשיא של ההיסטוריה הפוליטית. במילים אחרות, זה רק עניין של זמן עד שכל האומות יהיו דמוקרטיות-קפיטליסטיות, ואז ישכון שלום בעולם כולו), תחושה של "אין לנו פטנט טוב יותר". אך מצד אחר אנו רואים מול עינינו רוע שהסדר החברתי הקיים אינו מאפשר לנו להתמודד אתו. סתירה זו יוצרת חוסר אמון במערכת הפוליטית, ומצטרפת כגורם המכרסם בלגיטימיות של מקורות הסמכות המקובלים שדורשים מאתנו לחיות עם הרוע, ואינם מסוגלים להבטיח לנו מפלט ממנו, אפילו אי שם בעתיד.

העמדה הפוסטמודרנית

אל מול תופעות היסטוריות חדשות אלו, אל מול התקופה הפוסטמודרנית, העמדה הפוסטמודרנית מנסה לחשוב מחדש על כל המושגים המסורתיים, לבדוק אותם, לתקנם, ואולי אפילו להחליפם. בדיוק כפי שתגליות חדשות בתחום הפיזיקה אפשרו את ההגייה והאישוש של תאוריות פיזיקליות חדשות ודחייה של תאוריות ישנות, כך עלינו לשפר ולעדן עתה את המושגים שבאמצעותם אנו מתארים וחושבים על העולם שבו אנו חיים. זהו עולם ששונה באופן רדיקלי מן העולם שבו חיו קאנט, הגל, רוסו ואפילו מרקס, ולכן אי אפשר לקבל את העמדות הפילוסופיות שלהם מבלי להתאימן למציאות חדשה. מבחינה זו, התאוריות הפוסטמודרניות (לפחות הטובות שבהן) מוכיחות התקדמות וקידמה. הפוסטמודרניסט אינו שולל את רעיון הקידמה כשלעצמו, אלא מבקר את מושג הקידמה המודרני, ומציע פרשנות חדשה לשאלה מהי קידמה. הוא מעמיד בספק את האמונה ש"הזמן תמיד פועל לטובתנו".

ובכל זאת, מה מאפיין את הפוסטמודרניזם כעמדה (להבדיל מהפוסטמודרניות כתקופה)? האם יש בכלל דבר כזה כמו "עמדה פוסטמודרנית" המסתתרת מאחורי המלל המעורפל? כפי שהמודרניזם מורכב מזרמים שונים וכולל ויכוחים פנימיים, כך גם העמדה הפוסטמודרניסטית אינה מהווה קורפוס הומוגני. אך אם, כפי שניסיתי להראות, קיימת "רוח זמן" מודרנית למרות הגיוון הפנימי, אז אולי אפשר לאפיין גם את הרוח הפוסטמודרנית.

כדי להבין מהי העמדה הפוסטמודרנית צריך להבין מאין היא צמחה. העמדה הפוסטמודרנית נולדה מתוך אי-נחת. אי-נחת מתאוריות פוליטיות מסורתיות (כגון ליברליזם ומרקסיזם) שאינן מסוגלות לתת דין וחשבון על תופעות פוליטיות הייחודיות למאה ה-20 (הגלובליזציה של הכלכלה והתרבות, הופעת הטוטליטריזם הנאצי והסטליניסטי, החברות הרב-תרבותיות), אי נחת מן המתודה המדעית המקובלת, השואפת לתאר את כל התופעות בטבע באמצעות תאוריה אחת מאוחדת. גישה כזו אמנם קידמה את המדע מאז ניוטון, ואולם ההסתעפויות וההתמקצעויות המאפיינות את המחקר במדעים כיום דורשות בדיקה עצמית מחודשת של מתודה זו, וזניחתה לטובת תאוריות מקומיות שתחום תקפותן וחלותן מוגבל מראש. תאוריות אלו, דווקא משום שהן משוחררות מן האילוץ של תאוריה מאוחדת, יהיו יעילות יותר במתן הסברים לתופעות ייחודיות, ויאפשרו את צמיחתם של המדעים לכיוונים חדשים ולא צפויים.

קיימת אי נחת מן ההבחנה הפילוסופית הפשוטה, אולי הפשטנית, בין אונטולוגי לאפיסטמולוגי, כלומר בין מה שקיים ובין מה שיודעים. דוגמה קטנה: ברור שהמחשב שמולו אני יושב עכשיו קיים (מבחינה אונטולוגית); אני רואה אותו, ממשש אותו, שומע אותו. אך מה בדבר האלקטרונים המתרוצצים בתי מעי המחשב? למדתי באוניברסיטה שקיימים אלקטרונים, אני יודע מהן התכונות של האלקטרון (מטען, מסה, ספין), חוויתי את התוצאות של זרימת אלקטרונים (תאורה, חימום, הפעלת מחשב), וראיתי את המסלולים המעגליים הכהים שעל פי הסברה מותירים אחריהם האלקטרונים בתא הבועות. אך מעולם לא זכיתי לראות, למשש או לשמוע אלקטרון. למרות זאת, אני בוחר לקבל את מה שלימדו אותי באוניברסיטה, ולדחות את נתוני החושים. אני טוען ש"קיימים אלקטרונים", אך אני מודע לכך שאופן הקיום של האלקטרון שונה מאופן הקיום של המחשב שמולי. אין מדובר בהבחנה בין קיום לאי-קיום, אלא באופני קיום שונים.

ומה בנוגע לחוקי הפיזיקה? האם אפשר לומר שחוקי הפיזיקה קיימים בטבע? אם כן, אני לא זכיתי לראות אף אחד כזה. מה שראיתי הוא שרבוטים, שחור על גבי נייר, מלווים בהרבה טקסט. לימדו אותי לפרש את השרבוטים הללו, לפענח אותם, ולהבין מה הם מייצגים. לבסוף, לימדו אותי לבצע ניסוי כדי לבדוק את נכונותם. הניסוי, גם אם הוא מצליח, אף לא פעם אחת נותן את ההתאמה המוחלטת לתאוריה, אבל גם ההתאמה המקורבת די מדהימה, יש להודות. ואז אנו טענים שאיששנו את החוק הפיזיקלי. אבל בתוך כל הפרוצדורה הזו עדיין לא ברור היכן מתקיים החוק הפיזיקלי: בטבע? בראש שלי? בספר? אין לי תשובה, אך מכך לא נובע שחוקי הפיזיקה אינם קיימים, או שהם קיימים רק במחשבה או שהם סובייקטיביים. חוקי הפיזיקה קיימים, והם אינם תלויים בצופה הבודד. הם קיימים, אך אופן הקיום שלהם, יהא אשר יהא, שונה מאופן הקיום של האלקטרון, ששונה מאופן הקיום של המחשב שלי, ששונה מאופן הקיום שלי עצמי.

הפוסטמודרניזם אינו מוותר על מושג האמת כדי לטעון שהכול סובייקטיבי. אם כן, מדוע להתאמץ ולכתוב הרבה כל כך, מדוע לנסות לשכנע אנשים אחרים בנכונות הדברים? הפוסטמודרניזם, בשם התבונה, בשם אותה תבונה שהניעה את הוגי הנאורות, לחפש את גבולות הידיעה ותנאיה במציאות שכל כך שונה מן המציאות ששררה לפני 200 שנה. על מנת שנוכל להבחין בין אמיתי למתחזה, בין נכון ובין לא נכון בתמונת מציאות המורכבת מגוונים שונים של אפור, עלינו לוותר על המשקפיים הקונטרסטיים, עלינו לעדן את מושג האמת שלנו.

הפוסטמודרניזם צומח מתוך האי-נחת המתקיימת בפער שבין העמדה המודרניסטית ובין המציאות הפוסטמודרנית. משום כך, הפוסטמודרניסט אינו יכול לוותר ולהתנתק מן המחשבה על קידמה, תבונה, אמת, טוב וצדק. עם זאת, הפוסטמודרניזם אינו חושש להתעורר מן החלום המודרניסטי אל תוך המציאות שבה הוא חי ולחשוב מחדש את חלומו לאור המציאות. הפוסטמודרניסט הוא כמו פועל הבניין שאינו חושש לטבול את מגפיו בבוץ וללכלך את ידיו בעפר, להבדיל מן המהנדס, שמבחינתו תכנית הבניין היא העבודה העיקרית. הפער בין תכנית הבניין ובין הבניין עצמו, זהו המרחב שבו פועלת העמדה הפוסטמודרניסטית.

פוסטמודרניזם בראי העבר וההווה

אם בכך היה נגמר הסיפור, הוא לא היה מעורר עניין רב כל כך. הוא אינו יכול להיעצר פה משום שכעת הפוסטמודרניסט, לאור התובנות החדשות, רוצה לקרוא מחדש את המודרניות ולשאול אם אי פעם היינו מודרניים (כשם סיפרו של ברונו לטורWe Have Never Been Modern) האם אכן הייתה קיימת אי פעם "רוח זמן" מודרנית כפי שהצגתי אותה למעלה? הרי אני בחרתי ארבעה אירועים וטענתי שהם יוצרים את רוח הזמן המודרנית, אך בכך התעלמתי מאירועים רבים אחרים שאינם עולים בקנה אחד עם אותה רוח זמן ועם מאפייניה. התעלמתי מן הרומנטיקה, מרוסו, ממרקס ומניטשה, אם להזכיר רק חלק, והתעלמתי עוד מאירועים רבים שהם חלק בלתי נפרד מן המודרניות. כלומר, קיומה של המודרניות, של תקופה בעלת מאפיינים משותפים, בעלת כיווניות משותפת, הוא תולדה של האופן שבו התקופה המודרנית מספרת את עצמה, הדגשה של כמה אירועים, והדחקה והסתרה של אירועים אחרים.

הפוסטמודרניזם, המציע דרך חדשה להבין את ההווה, מציע מניה וביה דרך חדשה להבנת העבר. הוא מציע אופן חדש לקרוא את ההיסטוריה של המודרניות, את תולדות הפילוסופיה ותולדות המדע. הפוסטמודרניסט מספר תולדות אלו באופן החושף את כל אותם אירועים שנשארו מחוץ לסיפור הגדול המודרניסטי. מטבע הדברים חשיפה זו מאפשרת בחירות שונות של אירועים, מה שנקרא "נרטיבים" שונים, שהרציונליות הטהורה אינה מסוגלת להכריע ביניהם. אין מדובר פה בספקנות, ביחסיות אנליטית או בפלורליזם לשמו. מדובר כאן במחויבות לאמת, שאינה מאפשרת התעלמות מן הפרטים ולו במחיר של חוסר הכרעה מהו הנרטיב ה"אמיתי". אמנם לא קל לחיות בלי הכרעה, אך המחויבות לאמת דורשת מאתנו, למרות זאת, לחשוף את האירועים שנדחקו לשוליים והוסתרו בשם הסיפור הגדול של המודרניות או בשם כל סיפור גדול אחר.

מבחינה זו, אני חושב, גם ה"מודרניזם" וגם ה"פוסטמודרניזם" הם סיפורים גדולים, מעין אלו שדרשו בחירה מסוימת של אירועים, טקסטים ופרשנויות. חשיפת הרב-גוניות הגלומה בהם למעשה תראה שהזירה אינה מתארגנת כשתי הגמוניות של "מודרניזם נגד פוסטמודרניזם", אלא כריבוי של ויכוחים מקומיים ברמות שונות של שיח, שבהם אפשר לפעמים למצוא את קאנט עומד לצד דרידה, ואת הובס לצדו של פוקו. הבדיקה הפרטנית של טקסטים הנחשבים פוסטמודרניים (ואני מזמין את הקורא לעיין בהם בעצמו, את פוקו אפשר אפילו לקרוא בעברית, ולהחליט אם הם באמת קשים לקריאה יותר מטקסט פילוסופי ממוצע) תראה שההפרדה בין המודרני ובין הפוסטמודרני קשה הרבה יותר ממה שאפשר להסיק מן האופן שבו מוצג הוויכוח.

ביבליוגרפיה:
כותר: אז מה זה פוסטמודרניזם, ולמה אין מה לפחד מהחיה הזו?
מחבר: קרמפף, אריה
תאריך: יולי - אוגוסט 1998 , גליון 29
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה:

1. אריה קרמפף, בעל תואר ראשון בפיזיקה, כיום סטודנט לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל-אביב http://www.krampf.info/