הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשהעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסר


הגל גיאורג וילהלם פרידריך
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


פרידמן, ש.
חזרה3

(1831-1770). נולד בשטוטגרט, גרמניה. אחד הפילוסופים רבי - ההשפעה ביותר בכל הזמנים. ואכן, את תולדות הפילוסופיה לאחר מותו ניתן לתאר כשורה של התקוממויות כנגדו וכנגד חסידיו. קרוב לשלושה יובלות אחרי מותו נותרו לו חסידים מועטים בלבד, אך חלקים ניכרים של הגותו נספגו לתוך תורותיהם של מתנגדיו, וכדי להשקיף בפרספקטיבה היסטורית מסוימת על קירקגור (Kierkegaard) ועל מרכס (Marx), על המרכסיסם, האכסיסטנציאליסם והפרגמטיסם, על הפילוסופיה האנליטית והניאו- אורתודוכסית והביקורתיות החדשה - מן ההכרח להביא בחשבון את השפעתו של הגל כאחד מגורמי - המפתח.

אף-על-פי שהמהדורה המקובצת של כתביו מגיעה לכדי עשרים כרך ובמהדורה הביקורתית עד כדי שלושים כרך, בכל זאת לא פרסם הגל עצמו בימי חייו אלא ארבעה ספרים בלבד: "הפנומולוגיה של הרוח" (Phanomenologie des Geistes (1807)), "לוגיקה" ((1812-16) Logic) "אנציקלופדיה למדעי הפילוסופיה" (Encyclopedie der Philosophischen Wissenschaften) (המהדורה הראשונה פורסמה בשנת 1817; בשנת 1827 פורסמה מהדורה, נוספת שכתבה מחדש, ומהדורה מתוקנת נוספת פורסמה בשנת 1830), ו"הפילוסופיה של המשפט" (Philosophie des Rechts (1821)). כל הספרים האלה וכן הרצאותיו שהוצאו - לאור אחרי מותו, על הפילוסופיה של ההיסטוריה, על תולדות הפילוסופיה, על הפילוסופיה של האמנות ועל הפילוסופיה של הדת, תורגמו לאנגלית - ברובם בצורה בלתי-מספקת לחלוטין. גירסתו של ט.מ. נוכס (T.M. Knox) על "פילוסופיית המשפט" היא הנאמנה ביותר.



את הגותו של הגל ניתן לחלק לשלושה שלבים. השלב הראשון, שלא זכה לתשומת לב רבה בעולם האנגלו - סכסי, קודם לפרסום ספרו הראשון בשנת 1807. השלב השני מיוצג בספרו "הפנומנולוגיה של הרוח". השלב השלישי, אשר הוא לבדו עניין את ההגליאניים והאנטי-הגליאניים האנגליים, מתגבש בכתביו המאוחרים, החל מן ה"לוגיקה". בגרמניה ובצרפת עוררו שני השלבים הראשונים עניין רב הרבה יותר מן השלישי, לפחות במאה ה-20. בשלב הראשון נעדר עדיין האופי האקדמי הנוקשה, שאותו נוהגים לזהות עם אישיותו של הגל.

כתביו המוקדמים-טיוטות ומאמרים שכתבו בשנות העשרים של חייו - יצאו לאור לראשונה בשנת 1907, תחת השם המטעה "כתבי הנעורים התיאולוגיים של הגל" (Hegels Theologische Jugendschriften). שתיים מן העבודות העיקריות - בסך הכל ישנן ארבע - פורסמו באנגלית בשנת 1947 בתרגומו של נוכס (Knox). באחדות מן המסות הללו, ובמיוחד בזו הקרויה "החיוביות שבדת הנוצרית" (The Positivity of the Chrisitian Religion), כותב הגל בסגנון מזהיר, בהיר וציורי. ביקורתו על הכנסיות הנוצריות - הן הקתולית והן הפרוטסטנטית (ואפילו על ישו עצמו) - היא לעתים קרובות ארסית והתנגדותו לכל דוגמא ולכל סמכותיות איננה יודעת פשרה. אין הוא מתעד לכל דת באשר היא דת; אך הנצרות נראית בעיניו כבלתי מתיישבת עם התבונה והכבוד האנושיים. בקטעים המוקדמים ביותר הוא בודק את אפשרותה של דת שכלית מכל וכל, דת העשרה לסייע בידנו בהשגת אישיות הרמונית ורמה מוסרית גבוהה יותר.

לעת שנת 1800, הרגיש הגל שהביקורת כפי שהיתה נקוטה בפיו ביצירותיו הקדומות, היא קלה מדי, ברורה מדי ואיננה קולעת למטרה. הוא מוצא עתה, כי תהא זו משימה רבת - אתגר הרבה יותר להראות, שהשרות ואמונות אחרות שהחזיקו בהן מן המצוינים שבבני - האדם בעבר - לא היו בבחינת דברי - הבאי בעלמא. ייתכן וניתן להרחיק לכת ו"למור את תכניהן של הדוגמות, המוכחשות כיום, מתוך מה שנחשב בעינינו כצורכי הטבע האנושי, ובדרך זו להראות את הטבעיות ואת ההכרחיות שבדוגמות אלה". תוכנית זו, שהותוותה ב-1800 בהקדמה לספר שלא נכתב מעולם, מסמלת את המעבר לשלב השני ביצירתו של הגל - שלב שרובו ככולו בא לידי ביטוי בספר "הפנומנולוגיה של הרוח".

השימוש במונח "הכרחיות" במובאה דלעיל, רומז כבר לאחד הקשיים המרכזיים בשיטתו של הגל: הוא משתמש במלה "הכרח" כבמלה נרדפת ל"טבעי" וכניגוד ל"שרירותי"; ברם, הגל איננו מבחין בין מתן נימוקים להתפתחות מסוימת, לבין הצגת "הכרחיותה". במובן זה הוא גם מוצא נימוקים בתוך ההיסטוריה, אף כי אין הוא טוען - כפי שרבים ממפרשיו סברו - שניתן "לגזור" (במובן המקובל של המילה) רשויות פרטיות או מאורעות היסטוריים.

אף-על-פי שבמבוא ל"פנומנולוגיה" מצהיר הגל שעניין לו בהבאת הפילוסופיה לדרגת מדע, בכל זאת הספר - וגם חלק ניכר מן הפילוסופיה המאוחרת שלו - מקבל את מלוא מובנו על רקע כתבי נעוריו: הוא עדיין שואף למצוא משהו אשר ימלא את מקומה של הנצרות המסורתית, השקפת עולם המסלקת את כל אשר איננו מתיישב עם התבונה והכבוד האנושיים, תוך שמירה על כל מה שהוא בבחינת אלמנט איתן בנצרות ובשיטותיהם של כל ההוגים הדגולים שבעבר. סגנונו, אף כי מפעם לפעם עודנו ציורי למדי, הולך ונעשה כבד וסבוך יותר ויותר וביקורתו איננה עוד קטרוג סרקסטי או לעג עוקצני. תחת זאת הוא מחפש את העניין בהשקפות השונות של העפר, כולל הנצרות על זרמיה השונים, באשר הן טרומים, בלתי-מספקים את הדעת כמובן, לשיטתו הפילוסופית שאותה הוא מבקש לזקק מתוך קלחת - ההיסטוריה.

למרות הלעג שהמטירו מבקריו של הגל על תביעותיו היומרניות כביכול ביחס לשיטתו, נתקבלה כמעט ללא ערעור ההשקפה אודות תולדות הפילוסופיה, שעליה מושתתות תביעות אלה; ואמנם, אם מבינים תביעות אלה על רקע השקפה זו - כפי כוונתו של הגל - הרי הן חדלות להישמע כה יומרניות. הגל איש מעמיד את שיטתו - שלו כנגד שיטותיהם של פילוסופים אחרים, כמי שאומר: הם טועים ואני צודק. הוא דוחה את התפיסה המקובלת אודות מהותה של המחלוקת הפילוסופית, שניתן להגדירה כ"השקפה – של שדה-קרב" על תולדות הפילוסופיה. את תולדותיה של הפילוסופיה, טוען הוא, יש להבין במתחים של התפתחות. היה זה הגל, יותר מכל אדם אחר, שביסס את תולדות הפילוסופיה כמקצוע בעל חשיבות מרכזית באוניברסיטה המודרנית. ואכן, מרבית הטכסטים על נושא זה מצביעים - אם כי בדרגות שונות של הדגשה - על גודל השפעתו בכיוון זה.

הגל איש מתייחס אל שיטתו - שלו כאל הפילוסופיה העצמית שלו, באיזה מובן שהוא, אף אין הוא בן-זמנם של קודמיו; שיטתו מצטיינת בכך שהיא יכולה לינוק ממצבור מאמציהם של הפילוסופים שקדמו לו. הוא רואה כיצד תלמידים נאבקים בגוזמאות מוריהם, ואף עצמם עשויים להגיע כדי כך לקיצוניות מנוגדת. תולדות הפילוסופיה הן בבחינת תהליך בלתי פוסק של עידון, של הצטרפות חוליה לחוליה וגילוי פרוגרסיבי של האמת.

דבר זה מעורר את השאלה, למה ציפה הגל מן העתיד. האם הודה ששיטתו איננה סופית? הגל עצמו לא טיפל במפורש בשאלות אלה, אך ברור כי מעולם לא הניח שההיסטוריה עומדת להסתיים עם התגבשות שיטתו - שלו. בהרצאותיו על הפילוסופיה של ההיסטוריה, התייחס אל ארצות הברית כאל "ארץ העתיד" ועל כן דרש להתעלם מהן בינתיים, שכן משימתה של הפילוסופיה היא להבין את "אשר ישנו" ולא לעשות ספקולציות על העתיד. את סדרת - ההרצאות הזאת סיים בהכרזה : "התודעה הגיעה עד לנקודה זו". אילו יכול היה לחזות מראש את עיקריהן של הפילוסופיות העתידות להתנסח, היה ללא ספק מנסה להטמיען בתוך שיטתו - שלו. ברם, באשר לא יכול היה לחזותן מראש, אף לא הרשה לעצמו לדבר עליהן.

מכל אלה יוצא ששומה היה עליו להדגיש, לפחות באקראי, כי אין שיטתו סופית, במקום לחזור ולהדגיש - כפי שעשה למעשה - כי הפילוסופיה שלו היא המילה האחרונה של ההיסטוריה עד זמנו. אין ספק שזהו משגה, אך ישנן לפחות שתי נסיבות מקילות. האחת - מעטים הפילוסופים שלא שגו אותה שגיאה עצמה: מימי אפלטון (Plato) ועד למבואו של ויטגנשטיין (Wittgenstein) ל"מסכת" שלו, נתקלים אנו במשגה זה בכתביו של כל פילוסוף. האחרת - האווירה האפוקליפטית בפילוסופיה הגרמנית של ימי הגל. אנו יכולים לעקוב אחר שורשיה של אווירה זו לפחות עד הכרזתו של קנט (Kant) במבוא ל"ביקורת התבונה הטהורה" (1781), שהוא מקווה שהפילוסופיה תגיע לאמת לכל המאוחר עד סוף המאה ה-18. פיכטה (Pichte) ניסה להגשים את הבטחתו של קנט ב-1794. שלינג (Schelling), אשר התלהב בראשית דרכו מניסיונותיו של פיכטה, לפעולה עצמאית משלו, תוך ניסיון לבנות על היסודות שהונחו על-ידי קנט ופיכטה, ופרסם ב-1800 את ספרו "שיטה של אידיאליסם טראנסצנדנטלי" (System of Transcendtal Idealism). הגל התייחס אל מפעלו - שלו כאל השלמה של מה שהתחילו קנט, פיכטה ושלינג. נוסף על כך, בתקופתו של הגל, רווחה הרגשה שתקופה הולכת וקרבה אל קיצה והגל - כמוהו כגתה הזקן - הרגיש כי התרבות שעל ברכיה חונך וגודל, מגיעה לסיומה, ושהוא עצמו מביט לאחור על תולדות אירופה ומסכמן. הנה למשל מה שאומר הגל בעניין זה במבוא ל"פילוסופיית המשפט" שלו: "כאשר הפילוסופיה משרטטת אפור על אפור, הרי שצורת חיים מסוימת הפכה לעתיקת יומין; באמצעותו של אפור על אפור אי אפשר לחדש ימיה כקדם; לכל היותר אפשר להבינה. הינשוף של מינרבה מתחיל את מעופו רק בערוב היום".

ב"פנומנולוגיה" אין מגמות אלה בולטות באותה מידה כמו ביצירותיו המאוחרות של הגל. זוהי יצירה השופעת רעננות נעורים, אף-על-פי שהמבוא מבהיר את שאיפתו של הגל לרומם את הפילוסופיה לרמה של מדע ולשים קץ אחת לתמיד לתקופה הרומנטיציסטית. הגל איננו מבקש השראה וחיזוק הנפש, אף לא רגש ואינטואיציה, אלא הפעלה בלתי פוסקת של חשיבה מושגית חמורה וקפדנית - לא ההתלהבות של חבורה אלא דיסציפלינה של מדע.

אפילו אם נגלה אהדה כלפי ההצהרות הפרוגרמטיות הללו של הגל וכלפי ביקורתו החריפה על הרומנטיציסם, עדיין אפשר להגיע למסקנה כי אותותיה של מחשבתו החמורה לא הובנו כראוי מלכתחילה. הרעיון המרכזי של ה"פנומנולוגיה" הוא - שהשקפות שונות מותאמות למצבי - נפש שונים, המהווים שלבים שונים בהתפתחותה של הרוח, ואין להעריך אותן כאמיתיות או כשקריות, אלא כבוגרות - יותר או בוגרות - פחות. הספר הוא ה- Bildungsroman "רומן התפתחותה החינוכית של הרוח". מסגרת כזו מאפשרת את ניסוחן של הערות מעמיקות מרובות. ברם, שתי טעויות יסודיות מאפילות על עמקותה של הגות זו. ראשית, כפי שצוין לעיל - טשטוש הגבולות בעניין ההכרחיות, נותן את אותותיו בניסיונות של הגל להראות כיצד שלב אחד צומח בהכרח מתוך קודמו; שנית, הוא מניח שלא רק אחדות מבין העמדות וההשקפות הידועות ניתנות להבנה מעמיקה ומקפת יותר במונחים של עקביות התפתחותית, אלא - והנחה זו בוודאי שאיננה תוספת - שכל ההשקפות והעמדות הידועות, ניתנות לארגון בתוך עקיבה התפתחותית אחת ואפילו בהתאם לסולם של בגרות ההולכת וגדלה, עם חלוף העתים.

הגל קיבל את השראתו כנראה מגתה, אשר הביא את סגנון "הסער והפרץ" לידי ביטוייהם הקיצוניים ביותר ב"ורתר" (Werther) וב"גץ" (Goetz), בטרם מצא את שלוותו בקלסיציסם של "טאסו" (Tasso) ושל "איפיגניה", (Iphigenie) ואלה מצידם הובילוהו אל "וילהלם מייסטר" (Wilhelm Meister), אשר שימש ברבות הימים כמקור - השראה בלתי - נדלה לרומנטיקה האירופית. ברם, הגל מתעלם מן העקיבה ההיסטורית הממשית, בבחרו דוגמאות לתרבות בוגרת יותר מן היוונים, ולתרבות בוגרת פחות – מתקופתו - הוא. גישה זו, אף כי לעתים קרובות נמתחה עליה ביקורת, איננה בבחינת טעות יסודית, אלא שגרמה להסחת הדעת מן הטעויות היסודיות יותר שצוינו לעיל.

רבות מאבני - היסוד של האכסיסטנציאליסם מצויות כבר ב"פנומנולוגיה", ולעתים ניסוחיו של הגל טובים וברורים יותר משל אלה של האכסיסטנציאליסטים. אחת הטעויות הרציניות של קירקגור (Kierkegaard), היידגר (Heidegger), סארטר (Sartre) ואפילו מרכס (Marx) ותלמידיו, מקורה בכתביו של הגל עצמו: אמנות ההוכחה שלכאורה, מסלול המחשבה וההיסק החמור - כביכול, המשתמשים במינוח מרשים כדי להראות שמסקנה מסוימת נובעת בהכרח מהנחות מסוימות, אף כי למעשה אין היא נובעת מהן כל עיקר. מי שמוכן למאמץ אוהד, יכול לעקוב אחר קו המחשבה, אך למרות כל זאת אין לראות את המסקנה כתוצאה הכרחית מן ההנחות.

פגם נוסף המצוי ב"פנומנולוגיה" הוא בכך, שהספר איננו ברור די צורכו - פגם מצוי, אגב גם בכתביו המאוחרים יתר של הגל, שבהם הוא דן במושג "הרוח". לעתים דומה כי המדובר ברוח האנושית ואז מתקבל הרושם שהגל כותב על חינוכה של האנושיות. פעמים אחרות דומה שהרוח היא מלה נרדפת, או לפחות קרובה מאד, לאל. ברור שהגל אינו מאמין באל טראסצנדנטי, כל - יכול, יודע - כול ונצחי; לעומת זאת הוא סובר שאת הכוח המניע את ההתפתחות בעולם החומרי, המעצב את האדם ומוצא את ביטויו ברוח האנושית, מותר בהחלט לכנות על שם התגלמותו הסופית והעילאית ביותר - כמו שאת העובר אנו מכנים יצור אנושי שטרם התפתח, במקום לכנות אדם כשלב האחרון של עובר אנושי. הגל סבר שרק באדם מניעה הרוח אל תודעתה העצמית והיא יודעת שאת אשר יודע האדם.

במקום לערער על המושגים המסורתיים של שילוש, של אינקרנציה (התגלמות) של אל, משתמש הגל לעתים קרובות במינוח הנוצרי ומשבח את הנצרות על שהבינה כי האל הוא רוח, שהאל מתגלם באדם וכדומה. עובדה זו מביאה בעקבותיה פרדוכס, באשר היוצא מכך הוא של "אל" נודע על עצמו רק בשיטתו של הגל. אולם אפשר להשתחרר מן הקושי שבפרדוכס זה, אם נזכור שהגל לא האמין ב"אלוהים", אלא שבדומה לפילוסופים ותיאולוגים רבים אחרים, לא החשיב עובדה זו, אלא העדיף להערות תכנים חדשים לתוך מושגים ישנים.

בספרו של הגל "לוגיקה", הפותח את השלב השלישי והאחרון בתולדות יצירתו, מצויות דוגמאות מרובות עוד יותר של הוכחות-שלכאורה ובלבול - מושגים לגבי משמעותה של ההכרחיות. ושוב, הרבה מאד יישאר לפליטה גם לאחר שנעשה ניכוי מתאים על חשבון הליקויים החמורים הללו: מעל לכל, ניתן לומר כי זהו אולי הניסיון המקיף והמעמיק ביותר מאז ימי אריסטו, לנסח ניסוח שיטתי את בעיותיה העיקריות של ההתעניינות הפילוסופית, מושגיה המרכזיים והיחסים ההדדיים ביניהם.

למרבה הצער, רבים הקוראים שלא הגיעו מעבר לשלושת המושגים הראשונים: הישות, האין וההתהוות. בחלקו כתוצאה מעובדה זו ובחלקו כתוצאה מן העובדה שכך מקובל בספרות הפרשנית, רבים הסוברים כי את כל תורתו של הגל ניתן להעמיד על המהלך התלת-שלבי של תיסה, אנטי-תיסה וסינתיסה. ברם, עובדה היא שהגל עצמו איננו מדבר כלל על כך, אף-על-פי שקודמיו - פיכטה ושלינג - עשו כן. מכל מקום, גם הניתוחים המוצעים על-ידי הגל ב"לוגיקה", וגם הדיאלקטיקה שלו, אינם ניתנים להעמדה על מהלך תלת-שלבי כללי זה. עניין זה מתברר כשמעיינים ביתר הקפדה בפרקים הבאים של הספר, הדנים במושגים כגון היות-לעצמו (Dasein), או היות לבד-עם-עצמו (Fursichsein), וכן כמות טהורה, איכות, דרגה, מידה, זהות, הבדל, יסוד, קיום, דבר וכיוצא באלה.

אותה המסקנה עצמה מתגבשת ביתר בהירות בפילוסופיית ההיסטוריה של הגל. הוא מחלק את ההיסטוריה העולמית לשלושה שלבים: בשלב הראשון - המזרח הקדום - רק אחד נחשב לבעל חירות - השליט; בשלב השני - יוון ורומי - החירות היא נחלתם של בודדים ;בשלב השלישי - העולם המודרני - החירות היא נחלת הכל, לפחות באופן עקרוני. תרגומים אנגליים שונים של כתבי הגל שוזרים את המונח "אנטי - תיסה" במקום שמן הראוי היה לתרגם "האחר" או "הניגוד"; ומקורות בעלי חשיבות משנית מנציחים את האגדה, שהגל בנה את כל שיטתו באופן מכני במונחיהם של שלושת מושגי - האב הנזכרים לעיל אשר הוא עצמו בז להם. ה"אנציקלופדיה" שלו מכילה את עיקרי התורה ההגליאנית. גרסה מקוצרת זו של ה"לוגיקה" (לעתים היא מכונה כ"לוגיקה הקצרה") ממצה את החלק הראשון של ה"אנציקלופדיה"; פילוסופיית הטבע, המחולקת בעצמה למכניקה, פיסיקה ותורת הטבע האורגני, מהווה את החלק השני של הספר; פילוסופיית הרוח היא חלקו השלישי. פילוסופיית הרוח בעצמה מחולקת לשלושה חלקים וכל חלק כזה מתחלק אף הוא לשלושה חלקים נוספים; ברם, חלוקה משולשת זו אי אפשר לצמצמה למושגי תיסה, אנטי-תיסה וסינתיסה. החלק הדן ברוח הסובייקטיבית מכיל סעיפי דיון באנתרופולוגיה, פנומנולוגיה של הרוח ובפסיכולוגיה. החלק הדן ברוח האובייקטיבית מכיל דיונים במוסריות, במשפט ובחיים המוסריים. בסופו של דבר השיטה כולה מגיעה אל שיאה בפרק על הרוח המוחלטת, הכולל סעיפי דיון באמנות, בדת ההתגלות ובפילוסופיה.

המדינה נידונה בפרק על החיים המוסריים (Sittlichkeit) לאחר הדיון במשפחה ובחברה האזרחית. המדינה שייכת למישור של הרוח האובייקטיבית, היינה הרוח המגולמת במוסדות. ממלכה זו בכוליותה, מהווה את הבסיס שעליו מתפתחות האמנות, הדת והפילוסופיה. "אף כי נכון הוא שכל האנשים הגדולים עיצבו את עצמם בתוך ד' אמותיהם, בכל זאת הגיעו לידי מעשה זה רק תוך כדי הטמעת יצירי כפיה של המדינה".

רעיונותיו של הגל על הרוח האובייקטיבית, זוכים לפיתוח מפורט ב"פילוסופיית המשפט" שלו ובהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה, אשר מתוכן לקוחה המובאה דלעיל. פילוסופית הרוח המוחלטת מעובדת עיבוד מלא בשמונה כרכי הרצאות על אמנות, דת ותולדות הפילוסופיה.

לאחר מותו של הגל, התפלגו תלמידיו לשני מחנות: אגף ימני, אשר עשה את הכול למען מיצוי כל רעיונותיו התיאולוגיים של הגל, תוך ניסיון להזרים חיים חדשים לתוך הפרוטסטנטיות, ואגף שמאלי של אלה הקרויים ההגליאניים הצעירים, הכולל בין השאר מוחות מזהירים כשל מרכס ופרויבך. מרכס קיבל את עיסוקו של הגל בהיסטוריה ובהתפתחות, אך טען שהגל העמיד את האדם על הראש, באשר התייחס אל הרוח ואל האידיאות כאל יסודות ההוויה בכלל וזו האנושית בפרט, בה בשעה שהוא עצמו העמיד את הגל על רגליו, בהצביעו על הגורמים המטריאליים כיסודיים. "הפילוסופים רק פירשו את העולם בדרכים שונות, בעוד שעיקר העניין הוא לשנותו".

בדנמרק מחה קירקגור נגד התיאולוגים ההגליאניים בני-ארצו. קירקגור עצמו הושפע לא מעט מהגל אך הוא דחה כל ניסיון לחרוג מגבולות האמונה או להבין את הנצרות, שביחס אליה טען כי היא בבחינת אבסורד אך הכרח להאמין בה, וכל ניסיון להתחמק מבעיות הקיום הקונקרטי בגבולותיה של שיטה פילוסופית.

במשך המחצית השנייה של המאה ה-19 גבר העיסוק בתולדות הפילוסופיה יותר ויותר ותפס את מקומה של המחשבה היוצרת. הגליאנים משיעור קומתם של צלר (Zeller), ארדמן (Erdman) ופישר (Kunno Fischer) זכו לעיקר פרסומם בשל מחקריהם ההיסטוריים. באותה תקופה החלה רוח ההגליאניות לחדור גם לאנגליה והשפיעה את השפעתה על גרין (T.H. Green), בוזנקט (B. Bosauquet), ברדליי (F.H. Bradley). ומק–טגרט (J.M.E. Mac-Taggart). כנגד השפעה זו וכנגד נציגיו של הזרם ההגליאני באנגליה, יצאו חוצץ בראשית המאה ה-20 מור (G.E. Moore) ורסל (B. Russell) בארצות הברית התקומם ויליאם ג'ימס (William Royce) כנגד האידיאליסם ההגליאני של רויס (Josiah Royce) ושל עשרות הוגי - דעות פחות חשובים. דיואי (John Dewey) היה הגליאני בשחר התפתחות הגותו. באיטליה היה זה קרוצ'ה (B. Crocel) שפיתח את המסורת ההגליאנית. בצרפת, מתבסס ספרו של ז' פ. סרטר (Jean-Paul Sartre) "הישות והאין" (L’Etre et le Neant) במידה ניכרת מאד על הגותו של הגל. מעבר לכך חבה להגל חוב גדול מאד הגישה ההיסטורית לאמנות, לדת, לספרות ולפילוסופיה. דומה כי שום פילוסוף אחר מאז ימי קנט, להוציא אולי את ניטשה (Nietzche), לא הטביע את חותמו במידה כזאת על תולדות הפילוסופים שלאחריו.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: הגל גיאורג וילהלם פרידריך
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.