עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשהעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה


דקרט, רנה
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


פרידמן, ש.
חזרה3

(1650-1596). נולד בלה היי (La Haye) עיר קטנה בטוריין (Tourain), צרפת. קיבל את חינוכו בקולג' הישועי לה פלאש (La Fleche). למוריו רחש הערצה מרובה, אך היה בלתי-מרוצה ממהלך ההוראה, באשר נוכח לדעת כי עיקרה בהקניית דעותיהם המקובלות של הקדמונים, וכי המתמטיקה לבדה מקנה ידיעה ודאית כלשהי. ב-1618 נסע להולנד כדי לשרת את שירותו הצבאי תחת פיקודו של מוריס מנסאו (Maurice of Nassau); בשנה שלאחר מכן שהה בגרמניה, ובעשרה בנובמבר היו לו חלומות או חזיונות, שבהם נתגלה לו כפי הנראה חלק בסיסי מסויים של הגותו. קרוב לודאי כי היה זה אותו החלק הנוגע לאחדותם של המתמטיקה והמדע. לא מיד החל בכתיבת כתבים פילוסופיים או מדעיים, אלא המשיך במסעותיו. ב-1628 כתב את חיבורו "כללים להכוונת השכל" (Rules for the Direction of the Understanding), יצירה לא - גמורה שלא פורסמה בימי חייו, אשר בה הוא מנסח לראשונה את כללי ה"מתודה" שלו, שנועדה לחול על המדע והפילוסופיה גם - יחד.



באותה שנה חזר להולנד, שם שהה בהפסקות קצרות עד 1649. ב-1634 השלים ועמד לפרסם את המסכת הנקראת "העולם" (La Monde). אולם באותו זמן צדע לו על הרשעתו של גלילאו (Galileo) בידי האינקוויזיציה, בשל מחקריו על המערכת הקופרניקאית. ומאחר שגם מסכתו הנזכרת עסקה באותו נושא, החליט לגנוז אותה. ב-1637 פרסם שלושה מאמרים קצרים על נושאים מתמטיים ופיסיקליים, אשר "המאמר על המתודה" המפורסם שימש להם כמבוא כללי. מלבד היותה מהפכנית גם מבחינות אחרות, היתה זו היצירה הפילוסופית הגדולה הראשונה שנכתבה צרפתית, אשר יצרה סגנון שהפך לדגם להבעת מחשבה מופשטת בשפה זו. בספטמבר 1640 ירדה עליו מהלומה נפשית כבדה בשל מות בתו הבלתי-חוקית פראנסין, בת החמש, אשר לה רחש רגשות עמוקים.

ב-1641 פרסם את סיפרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית " (Meditations sur la Philosophie premiere) יחד עם שש סדרות של "השגות" (“objections”) מאישים נבחרים בני התקופה (ביניהם גם הובס (Hobbes) וגסנדי (Gassendi)) אשר לעיונם הגיש את חיבורו; בצידן של אלה מובאות גם "תשובות להשגות" שנכתבו ע"י דקרט. כל אלה יחד מהווים את אחד הטכסטים החשובים ביותר לגבי הפילוסופיה של דקרט. ב-1644 פרסם את "עקרונות הפילוסופיה" (Les principes de la Philisophie); ספר זה מכיל את השקפותיו הקוסמולוגיות של דקרט והוא הוקדש לנסיכה אליזבט מבוהמיה, אישה נבונה ורגישה שניהלה התכתבות ענפה עם דקרט.

ב-1649, לאחר היסוס רב, נענה דקרט לדרישתה של כריסטינה מלכת שבדיה, להצטרף לחדר האישים הנבחרים שכינסה בשטוקהולם, כדי להדריכה בפילוסופיה; באותה שנה פרסם דקרט את הספר "תשוקת הנפש" (passions de lame). שנה לאחר מכן, בשל האקלים השבדי הקשה ואורח-החיים הנוקשה שנדרש ע"י המלכה, חלה בדלקת-ריאות ומת ב-11 בפברואר 1650.

אופיו של דקרט היווה נושא לדיונים ולניתוחים רבים; נטייתו המופרזת לסודיות, אשר הניעתהו להסתיר יותר ויותר את תחומי התעניינותו והן את מקומות הימצאו, וכן יחסו המעורפל כלפי הכנסייה - עוררו ניחושים רבים שהדמיוני ביותר ביניהם הוא אולי זה האומר, כי דקרט היה רוזנקרויצר (Rosicrucian) (אגודת סתרים במאה הי"ז, בעלת פולחן סודי). אין ספק בכך כי אמונתו הקתולית היתה כנה לחלוטין; הוא האמין בלב שלם כי הגותו עולה בקנה אחד עם האמונה וזאת היתה לדעתו הדרך היחידה לפשר בין האמונה לבין ההתקדמויות בנות-זמנו בהכרת הטבע. מטרתו העיקרית היתה להימנע מכל משפט פזיז או דעה קדומה, שהיה בכוחם לכבול את השקפותיו האמיתיות. בזיקתו אל הפילוסופיה שלו - עצמו היה בטוח בעצמו, גאה וכמעט נבואי, והעריך אל נכון את ייעודו בתורת מגלה יחיד-במינו של האמת. בכל זאת נהנה גם הוא מחיים חברתיים; היו לו ידידים רבים ומסורים ועם אחדים מהם אף ניהל התכתבות ענפה שלמרבית המזל נשמרה, ויש בה עניין רב לחוקר.

דקרט היה לא רק מטפיסיקאי, או פילוסוף במשמעות המודרנית של המילה; כפילוסופים רבים אחרים במאה הי"ז עסק הוא גם במדעי-הטבע וגילה התעניינות מרובה הן בפיסיקה והן בפיסיולוגיה. מעל לכול היה מתמטיקאי; השימוש במונח "קואורדינטות קרטזיות" מקובל בגיאומטריה האנליטית עד היום הזה, לזכר העובדה שהוא-הוא אשר המציא את המערכת הזאת (אף-על-פי שבצורתו הנוכחית חב ענף זה של המתמטיקה יותר לעבודתו של פרמה (Fermat), ובן-זמנו של דקרט - שלא נתפרסמה במשך שנים רבות). התעניינותו של דקרט במתמטיקה ותרומתו לה, בעיקר בתורת כלי בידי המדע, השפיעו השפעה עמוקה על תוכן שיטתו הפילוסופית. בראש וראשונה האמין, כי עיקרו של מדע-הטבע הוא בגילוי מערכות יחסים שאפשר להביעם באמצעים מתמטיים; שכל מדעי הטבע חייבים להיות ראויים להאחדה במסגרת המתמטיקה; ושהעולם, עד כמה שהוא ניתן להסבר מדעי, מן ההכרח שיהיה בעל תכונות שיאפשרו את הטיפול המתמטי. שנית סבר, כי המתימטיקה ממציאה לידנו דגם כללי של הכרה וודאית ושל המתודות להשגת הכרה מעין זו. לפיכך הטיל על עצמו את המשימה לגלות את תוכנה של הוודאות הזאת ולבחון את כל דעותיו ואת כל סברותיו באמצעות קנה-המידה של וודאות כזאת, תוך שימוש במתודות ברורות ויעילות כמו אלה הנקוטות בידי המתמטיקאי.

קנה-המידה של הוודאות שביקש דקרט להחיל על כל הסברות שזכו להתקבל, בא לידי ביטוי באחד הכללים המפורסמים ביותר של ה"מתודה" שלו - הוא הכלל האומר כי יקבל רק את אותן הסברות הנראות לו כ"ברורות ומובחנות" (clara et distincta) באמיתותן. ב"ברורות ומובחנות", מתכוון דקרט לאותו סוג של ברירות-עצמית (Self evidence) המאפיינת את המשפטים הפשוטים ביותר של המתמטיקה ושל תורת-ההגיון, משפטים אשר כל אדם - לאחר שהצליח לבודדם בתוך שכלו - יכול להיווכח באמיתותם מכוח "אורה הטבעי" של התבונה. דקרט תיאר את המשפטים האלה כבלתי מוטלים בספק, כלומר, לא זו בלבד שקשה מאד להטיל בהם ספק, אלא שמבחינתם הפנימית הדבר בלתי-אפשרי לחלוטין; ואכן, ניסיונותיו של דקרט למצוא את הידיעה הוודאית אינם אלא חיפושים אחר מה שאי אפשר להטיל בו ספק. דקרט הכריח את עצמו להטיל ספק בכל מה שעשוי לקבל על עצמו את עול הספק ובדרך זו לבדוק אם נשאר משהו המחוסן בפני תהליך זה. שימושו של התהליך זה של "הספק המתודי" מוסבר בעיקרו ב"מאמר על המתודה" ובצורה דרמטית ב"הגיונות".

הוא מצא כי אפשר לו להטיל ספק בדברים רבים הנחשבים בדרך כלל כוודאיים: למשל, בקיומו של העולם הפיסיקלי הסובב אותו. הוא טוען, כי ברגע מסוים אמנם הרגיש בטחון מוחלט כי הוא רואה ומרגיש את קיומם של מושאים פיסיקליים מוגדרים, אך יחד עם זאת הרגיש את אותו הביטחון גם כאשר התברר לו שהוא חולם וכאשר הסתבר כי כל הדברים שנראו לו כמצויים מסביבו לבטח, אינם אלא אשליה גרידא. כיצד יוכל, איפוא, להיות סמוך ובטוח שהדברים המצויים לכאורה ברגע זה, אינם גם הם אשליות? יתר-על-כן, הוא עשוי להטיל ספק אפילו בעצם קיום גופו, באשר גופו הוא אובייקט פיסיקלי אחד בתוך מכלול האובייקטים הפיסיקליים, על כן ייתכן שגם גופו הוא בבחינת אשליה. מה, אם כן, עשוי בכל זאת להיות מחוסן בפני הטלת ספק? לפחות דבר אחד - עצם האקט של הטלת הספק, כיון שאם הוא מטיל ספק גם בכך, הטענה כי הוא מטיל ספק תהיה עדיין אמיתית. מתוך כך הסיק דקרט שאין הוא יכול להטיל ספק בכך שהוא חושב, באשר האקט של הטלת הספק הוא סוג מסוים של חשיבה. יוצא איפוא כי מצא לפחות משפט אחד שאי אפשר להטיל בו ספק: "אני חושב". מתוך כך נובע משפט אחר "אני קיים", כי זה מובן וברור מאליו: אי אפשר לחשוב בלא להיות קיים. יוצא איפוא שדקרט יכול היה להיות בטוח בעצם קיומו, כיון שהוא חושב - אמת שהובעה בנוסחה הקרטסיאנית (“Cogito, ergo sum”) , "אני חושב, לכן אני קיים".

עם זאת אין להתייחס לביטוי "אני חושב" שבנוסחה דלעיל במשמעות הצרה של "אני מטיל ספק" אף על פי שגישתו של דקרט ל-cogito (כפי שנוהגים לעתים לכנות את הנוסחה הזאת בקצרה), הזוכה לפיתוחה העיקרי ב"מאמר" מבוססת על חוסר-האפשרות להטיל ספק בעצם האקט של הטלת הספק - ברור לחלוטין כי יש ב-cagito יותר מאשר "אני מטיל ספק" בלבד. במונח (cagitationes) (מחשבות) כולל דקרט סדרה ארוכה של מה שאפשר היה לכנות כ"חוויות פרטיות" ואל כולן הוא מתייחס באורח בלתי-אמצעי כאל חוויות ודאיות וברורות בפני התודעה, שאי אפשר להטיל בהן ספק. כך למשל, למרות שדקרט עשוי להטיל ספק בעובדה שישנם עצמים מסביבו ויש לו גוף, בכל זאת סבור הוא שלפחות אין להטיל ספק בהתנסויות שלו במושאים, כאילו באמת היו מצויים בסביבתו. קיומן הוודאי של cagitationes כאלה, הנחשבות לחויות סובייקטיביות גרידא, מאותר בתוך ה-cogito; דקרט סבור כי כל החוויות שהוא חש בהן בדרך בלתי-אמצעית זו, הן במובן - מה שלו; והוא מוכרח להיות קיים כדי שתהיינה שלו.

ברם, מהו אופן הקיום הזה? הוא נוכח לדעת כי אפשר לו להטיל ספק בעובדה שיש לו גוף, אך אין הוא יכול לפקפק בקיומו - העצמי, כל עוד הוא חושב; מכאן, מסיק הוא, כי מהותו של "האני", שקיומו הוכח, הוא לחשוב. כך הוכיח איפוא את קיומו העצמי בתור "דבר-חושב" (res cogitans), או בניסוח אחר משל דקרט עצמו, שצידוקו מוטל בספק, כעצם (substance) שתוארו המהותי הוא המחשבה.

בנקודה זו חוזר דקרט באופן טבעי אל תוכן מחשבותיו. הוא מוצא, בין שאר המושגים המצויים ברשות רוחו, גם את האידיאה של ישות מושלמת, של אלוהים; הרהור נוסף על אידיאה זו, מוביל אותו אל המסקנה שמן ההכרח כי יהיה בנמצא משהו מחוצה לו המותאם למושג זה - היינו שהאלוהים מוכרח להיות קיים בממש ולא רק במחשבתו של דקרט. שני קווי-מחשבה הדריכו את דקרט למסקנה זו ושניהם נגזרים ממקורות סכולאסטיים או משל אבות-הכנסייה. הקו האחד זהה בעיקרו להוכחה האונטולוגית לקיום האלוהים, כפי שנוסחה על-ידי אנסלמוס (Anselum). קו-המחשבה האחר מסתמך על כך, שמחילים לתחום המושגים את הרעיון, שהנחות יותר אינו יכול להיות סיבה לנעלה יותר. מושג אודות יש מושלם, טוען דקרט, איננו יכול לבוא לידי ישות באמצעות פועל בלתי-מושלם. ברם, דקרט עצמו הוא בלתי-מושלם, כפי שהדבר מוכח בעליל על-ידי עצם האקט של הטלת ספק, שהוא נחות מן הידיעה. לכן, מן ההכרח כי תהיה בנמצא ישות מושלמת שממנה נגזר המושג המצוי ברוחו של דקרט. טיעון זה מקורו באוגוסטינוס (Augustinus), כמו גם העיקרון העומד מאחורי ה-cagito, שהטלת ספק בעצם קיומו של מטיל - הספק איננה אפשרית.

מאחר שקבע כי קיימת ישות מושלמת, הרי שיש לו לדקרט ערובה המאפשרת לו להחזיר לתוך עולמו החדש, הוודאי, לפחות אחדות מן הסברות שהופקעו על-ידי תהליך הספק. וזאת, סבור הוא, כיוון שישות מושלמת לא תרשה כי דקרט האיש ירומה במידה כזאת, ער כי ייאלץ להאמין באורח טבעי ושיטתי בקיומו של העולם החיצוני, אם עולם כזה לא היה קיים כל עיקר. מכאן שדקרט רואה את עצמו כרשאי לקבל, אף כי תוך הסתיגות - מה, אחדות מן הסברות הבסיסיות ביותר של השכל הישר. ובמיוחד, ההוכחה בדבר קיום האלוהים מביאה להנהגת מושג ההתמד (permanence) שהיה חסר קודם לכן. הוכחת הקיום העצמי של דקרט באמצעות ה-cogito, אם לנקוט לשון חמורה, היתה הוכחה לקיומו רק כל עוד היה עסוק בחשיבה; עם זאת, נראה, כי דקרט ניסה לחרוג - ללא הצדקה - אל מעבר להגבלה זו, שכן הוא מדבר על עצמו כעל עצם חושב – (thinking sub stance), היינו, כעל משהו מתמיד. הרעיון בדבר אלוהים כעיקרון משמר, עשוי לסייע להתגבר על קושי זה. ובאמת, דקרט טוען לעתים כי רק קיומו של אלוהים הוא הנותן תוקף לזיכרון, וכן גם לדדוקציה: באשר זהו תהליך, שלא כמהלכיה הרגעיים של האינטואיציה, המקבל כהנחה מוקדמת את מהימנותו של הזיכרון. ברם, מאחר שדקרט הסתמך כבר על הדדוקציה בהוכחותיו הסבוכות במקצת לקיום האל, אם לא ב-cogito עצמו (נקודה שבה רבו חילוקי הדעות), הרי לפנינו חשד חמור ביותר כי המדובר הוא בטיעון מעגלי.

יתר על כן, דקרט ניצב בנקודה זו בפני קשיים נוספים. הוא מוכרח להודות שלעתים אנו מרומים, וזאת היתה נקודת המוצא לכל החקירה. כיצד יש אפוא ליישב עובדה זו עם קיומה - המוכח עתה - של ישות מושלמת, שלא תרמה אותנו עוד? תשובתו של דקרט לקושי זה היא, שאנו מרומים בשל שימוש בלתי-נאות ברצוננו, באותה חירות המתירה לאדם לעשות את הרע מבחינה מוסרית, למרות קיומו של אלוהים.

שימוש בלתי-נאות זה ברצון, משמעו קבלה פזיזה יתר-על-המידה של משפטים שאינם באמת ברורים מתוך עצמם; שימוש בלתי נאות זה עשוי אף לפגוע בהיקש הדדוקטיבי - כך שאנו שוגים גם במתמטיקה. ברם אם כך הוא הדבר, ניתן להשיג על דקרט, כלום יכולים אנו להיות בטוחים אי-פעם כי אכן היינו זהירים די הצורך וכי טבענו הבלתי שלם לא הטעה אותנו? ובמיוחד, כלום לא יתכן שדקרט עצמו טעה ביחס ליסודות השיטה הפילוסופית שלו? בקשר לכך קובע דקרט שהאל לא ירשה שימוש בלתי-נאות ברצון, במידה כזאת; כמובן שקשה לקבל זאת כתשובה מספקת, באשר קיום - האל הוא בעצמו אחד הדברים המוכחים במסגרת השיטה הזאת, באמצעות היקשים אשר הספקות הללו חלים עליהם. השגות רבות על מעגליות הטיעון הקרטסיאני הושמעו עוד בימי חייו ונידונו פעמים רבות מאז.

בין העצמים הפיסיקליים שבקיומם הוא מאמין עתה (בשלב זה של התפתחות הגותו) בתוקף כלשהו, כלול גם מה שהיינו מכנים בלשון רגילה כגופו - הוא; גוף זה עומד ביחס מיוחד אל הרוח, אל העצם החושב, או - כפי שהוא מכנה זאת גם כן - אל הנפש, אשר קיומה הוכח ב-cagito. רצונו מסוגל להניע את הגוף הזה באורח בלתי-אמצעי, דבר שהוא איננו יכול לעשות לגבי גופים אחרים; כמו - כן, המתרחש בתוך הגוף הזה, משפיע באופן מיוחד במינו על הרוח; כך למשל, כאשר גוף זה מקבל מכה, אנו מתנסים בכאב, וכאשר מתנסים בתשוקה כלשהי, אנו יודעים (בלשונו של דקרט - "הטבע מלמד אותנו") שלגוף יש צורך מסוים. עובדות אחרונות אלה מורות, כי הנפש מאוחדת עם הגוף בדרך מיוחדת במינה. "נפשי איננה נמצאת בתוך גופי כפי שקברניט נמצא בתוך אניה", אומר דקרט, ואנו שומעים את הד דבריו של תומס אקווינס; אילו כך היה הדבר, כי אז היתה הנפש מסוגלת רק להניע את הגוף ולא אף להרגיש "באמצעותו".

לבסוף, סבור דקרט, אין טבעו המיוחד של קשר אחדותי זה ניתן להסבר. בהקשר זה, כתב אל הנסיכה אליזבט, ישנם שלושה מושגים יסודיים שאינם ניתנים עוד לניתוח נוסף - הגוף, הנפש והאחדות שביניהם. יחד עם זאת מנסה דקרט במקומות רבים בכתביו להסביר לפחות אחדות מתכונותיו של קשר זה. הוא טוען במיוחד כנגד הדעות העתיקות המסורתיות, האומרות שהנפש היא העיקרון של חיי הגוף. הגוף, בתורת גוף, הוא מכונה הפועלת על פי עקרונותיה הפנימיים, תוך כדי שאיבה מתוך מקורות האנרגיה העצמיים שלה. "הגוף איננו מת כיוון שהנפש נוטשת אותו, אלא אדרבא הנפש נוטשת אותו כיוון שהגוף מת". כאשר הגוף חי, מצטרפת אליו הנפש בדרך כזו שאחדות מתנועותיו נוצרות על-ידי הנפש ואחדות מהתנסויותיה של הנפש נוצרות על ידי שינויים החלים בגוף. ב"תשוקות הנפש" (Passions de Iame) מציע דקרט את הסברה, שיש בגוף מקור שבו מתקיימת האינטראקציה שבין הגוף לבין הנפש - והוא בלוטת האיצטרובל הנמצאת בתחתית המוח. בלוטה זו, סבור דקרט, עשויה להיות מונעת ישירות על-ידי הנפש ולעורר בדרך זו את "הרוחות החיתיות" (animal spirits) הזורמות והמעבירות תנועות לכל חלקי הגוף (זו היתה סברה נפוצה למדי בין הוגי המאה הי"ז); התהליך פועל גם בכיוון ההפוך: שינויים "ברוחות החיתיות", הבאים בעקבות גירויים של הגוף, עשויים להביא לידי שינויים
ותנועות בבלוטה, המשפיעים את השפעתם על הנפש.

תיאור סיבתי תמים זה של היחסים בין גוף לנפש נחשבו כבלתי מספיקים ובלתי-משביעי-רצון אפילו על-ידי רבים מתומכי דקרט. האוקזינליסם (Occasionalism) של מלברנש (Malebranche) ו"ההרמוניה הקבועה מראש" של לייבניץ (Leibniz) באחד משימושיה הרבים, היו ניסיונות אחרים מתקופת המאה הי"ז לפתרון בעיה זו.

דקרט סבר שבעיה זו מתעוררת רק לגבי יצורי-אנוש. אשר לבעלי החיים, הרי דומה כי החזיק בדעה שכל תנועותיהם נוצרות בשל סיבות מיכניות גרידא בתוך מערכת של גירויים ותגובות, ולפיכך בעלי החיים למיניהם (להוציא את האדם) הם מכונות בלבד, שאין להם נפש כל עיקר, בכל זאת, דקרט איננו תמיד עקבי בשאלה זו, דבר המעורר בעיות חשובות ביחס לתפיסתו את מושג התודעה.

בעיית אחדות הגוף והנפש היא - במובן ממשי מאד - בעיה מרכזית במטפיסיקה של דקרט. לפי השקפתו, שהיא בבחינת ביטוי קלסי לדואליסם, יש בממלכת היצורים הנבראים שני סוגי עצמים הנבדלים זה מזה הבדל יסודי: העצם "החושב" והעצם "המתפשט", נפשות וגופים. ההשקפה הדואליסטית היתה לב - לבו של הניסיון הקרטסיאני להעלות בקנה אחד את האמונה הקתולית ואת הישגי המדע של המאה הי"ז. אף-על-פי שישנה פעולת - גומלין סיבתית בין הגוף לבין הנפש, נראה היה לו לדקרט שהצליח לבודד במידה מספקת את הנפש מממלכת ההתפשטות, אשר רק היא לבדה כפופה לחוקים המיכניים שפותחו בזמנו על-ידי המדע. מדע - הטבע, סבר דקרט, מסוגל בסופו של דבר להשלים תורה דדוקטיבית של כל השינויים המכניים המתרחשים בעצם המתפשט, וכן גם של כל האירועים הפיסיקליים, שכן כל אירוע פיסיקלי הוא בהכרח רק שינוי - תנועה בתוך העצם המתפשט; תורה זו תכלול את כל תנועותיו של גוף האדם שאינו תוצר ישיר של חופש הרצון, אך הרצון החופשי והנפש עצמה יישארו בעיקרם ובמהותם מחוץ לתחום תחולתה של החוקיות המדעית.

נוסף לקשיים שצוינו כבר ביחס לקשרים הקיימים בין גוף ונפש קיימת בעיה בולטת אחרת שהדואליסם הקרטסיאני נתקל בה. זוהי הבעיה הקשורה במספריהם של כל אחד מסוגי העצם. ברור שלדעת דקרט אפשרי קיומם של אינסוף עצמים חושבים, או נפשות. עם זאת, שונה המצב ביחס לעצם המתפשט: נראה כי דקרט חשב שאפשר כי יהיה בנמצא רק עצם מתפשט אחד, המהווה את הטבע המכני כולו. עצם זה יכול להיות דחוס יותר או דחוס פחות, אך אי אפשר שרציפותו תישבר: לדעת דקרט אין המושג של חלל ריק לחלוטין ניתן לתפיסה שכלית והריקנית איננה קיימת כלל. בהיותו מושפע על-ידי המושג הגיאומטרי הטהור של ההתפשטות, הוא מזהה למעשה את החומר המתפשט עם החלל, וכתוצאה מכך הוא ניצב בפני קשיים מרובים, במיוחד בתפיסתו את תורת התנועה. טענות אלו, והסברה כי כמות התנועה בעולם נשארת לעולם קבועה עורערו על-ידי התקפותיו של לייבניץ.

התכונה המהותית היחידה של החומר, לפי ההשקפה הקרטסיאנית, היא ההתפשטות; בדומה לאידיאת האל והאידיאות היסודיות של המתמטיקה, גם אידיאת ההתפשטות "טבועה מלידה" (innate), בדברו על אידיאות "טבועות מלידה" מתכוון דקרט למושגים א-פריורי, שהרוח מוצאת אותם בתוך עצמה בלבד ואיננה גוזרת אותם מן הניסיון. יתר-על-כן, אנו יכולים ליצור לעצמנו מושגים ברורים ומובחנים על תכונות (או איכויות) אחרות השייכות לעצמים פיסיקליים, כגון, גודל, צורה, תנועה, מעמד, משך ומספר; כל אלה אינם אלא "אופנים" (modes) של ההתפשטות. באשר יכולים אנו לתפוס איכויות אלה באורה ברור ומובחן, אנו יודעים א-פריורי שמן ההכרח כי יהיו בנמצא בממשות הפיסיקלית עצמים שאיכויות אלה שייכות להם. יתר על כן, יש לנו גם מושגים אחרים הטבועים מלידה, נוסף לתכונות שהן בבחינת תארים אפשריים של העצמים הפיסיקליים; יש לנו גם מושגים הקרויים בפי דקרט "מושגים מקריים" (adventitious ideas)- היינו, אותם מושגים הנוצרים ברוחנו בלא שנרצה בהם, הנגרמים לכאורה על-ידי איזו סיבה חיצונית; אלה הם מושגים של מושאים הנמצאים בסביבתנו, אשר האיכויות הנזכרות שייכות אליהם באופן מעשי. באשר האל איננו רמאי, הרי שיש בכך טעם מספיק כדי להניעו לחשוב שמושאים אלה אכן קיימים.

דומה כי למושאים המצויים בסביבתנו יש איכויות נוספות, בצידן של אלו שציינו לעיל, באשר גם לנו יש תחושות של צבעים, קולות, ריחות, טעמים, דרגות קשיות וכדומה. דקרט סבור כי אין כמעט כל וודאות לגבי איכויות אלה (הקרויות לרוב במאה הי"ז "איכויות משניות", כנגד קבוצת האיכויות הקודמות, הקרויות "איכויות ראשוניות"). מושגינו עליהן מבולבלים ובלתי-ברורים ובעוד הוא סובר, כי נוכח טובו של האלוהים קרוב לוודאי שישנם הבדלים ממשיים במושאים הפיסיקליים, המתאימים להבדלים שבין מימצאי התחושות הללו, הרי הוא מוצא כי אין שחר להשקפה, שאיכויות שונות אלה, כפי שהן ניתנות לחושים, קיימות במושאים למעשה. יוצא איפוא שדקרט, למרות שאיננו רותם את עצמו להשקפה אודות האיכויות המשניות, מוליך בכל זאת אל נקודת הראות הנקוטה בידי לוק (Locke) ואחרים, לפיה האיכויות הראשוניות קיימות במושאים, מה שאין כן לגבי האיכויות המשניות, כפי שאנו תופסים אותן. כמו לוק אחריו, הוא מקבל את התורה המייצגת (representative theory) של התפיסה הנובעת מהשקפה זו. מאידך גיסא הוא חולק על לוק הן לגבי רשימת האיכויות הראשוניות שהוא מונה והן בסברה שהוא מחזיק בה, שלמרות שיש לנו מושגים המבוססים על תחושות, בכל זאת שום הכרה שלנו של המושאים הפיסיקליים, אין מקורה בתחושות. התחושות מסוגלות להעניק לנו אידיאות בלתי ברורות ומטושטשות; אנו מבינים ומכירים את הממשות הפיסיקלית רק על-ידי אקט של התבונה, המתבצע באמצעות מושגי ההתפשטות ואופניה, שאותם ניתן לנפות כדי להפכם לברורים ומובחנים.

השקפתו של דקרט אודות מדע-טבע שלם עולה בקנה אחד עם השקפותיו האחרות, באשר מדע כזה יהיה חלק מתוך מערכת שלמה, שנגזרה מתוך הנחות א-פריורי, ברורות מתוך עצמן. הנחות אלה הן בסופו של דבר הנחות פילוסופיות או מטפיסיות. המטפיסיקה והמדע זהים ביסודו של דבר, לדעת דקרט, ובספרו "עקרונות" הוא מנסה באמת לגזור את העקרונות הראשונים של המדע מן ההתבוננות בטבע האלוהים. כל אירוע פיסיקלי, כולל שינויים המתרחשים בגוף האדם, נשלטים ומאורגנים על-ידי אותם חוקים פיסיקליים, ולכן הרפואה בסופו של דבר היא חלק ממדע פיסיקלי כולל. כל המדעים כלולים בפיסיקה והפיסיקה מזדהה עם הפילוסופיה. תמונה מעין זו שורטטה על-ידי דקרט בתיאורו את עץ הדעת: שורשיו הם המטפיסיקה, גוף העץ - הפיסיקה, וענפיו - שאר המדעים.

דקרט סבר שבמדע מעין זה יש עניין לא רק מבחינה עיונית. ביחד עם בן-זמנו פראנסיס בייקון (Francis Bacon), מדגיש הוא לעתים קרובות את התועלת המעשית העשויה לצמוח מתוך המחקר המדעי של הטבע; הוא קיווה במיוחד שהחקירות הפיסיולוגיות עתידות לאפשר לאדם לגלות את הסיבות לתשישות ולזיקנה ועל-ידי כך להאריך את חיי האדם.

למרות אופיו הא-פריורי המוחלט של המדע כפי שהעלהו על דעתו, הסכים דקרט, עוד בראשית דרכו ובמידה הולכת וגוברת ככל שהתנסה בניסיונות בלתי מעודדים, כי יש צורך בניסויים לשם גילוי אמיתות פיסיקליות, ובעצמו החל עורך ניסויים מרובים, למשל בפיסיולוגיה ובאופטיקה. הצורך בניסויים אלה ותפקידם, אינם ברורים במידה מספקת, בשל אופיה המיוחד של שיטתו ובשל טענותיו הא-פריוריות; מפרשיו נתקלו בקשיים בתיאוריו המרובים הנוגעים לעניין זה, שכן אין הם מתיישבים תמיד אלה עם אלה.

השפעתו של דקרט על תולדות הפילוסופיה היתה כפי הנראה גדולה יותר מאשר השפעתו של כל הוגה אחר, להוציא אולי את אריסטו (Aristotle). השפעה זו השתרעה הרבה מעבר לחוג תומכיו ותלמידיו, כמו מלברנש (Malebranche), ואף חרגה מעבר לתחומו של הרציונליסם בכלל, המקבל מדקרט את מרבית פרטי התיאור של אופי הפילוסופיה והמדע. ביחוד ה^אמפירציסטים^ האנגליים, אשר דחו כמעט את כל מסקנותיו, הושפעו מגישתו השפעה מעמיקה עד כדי כך, שהפילוסוף הסקוטי בן המאה הי"ח ריד (Ried) טען - ולא בבחינת פרדוכס - כי למלברנש, לוק (Locke) ברקליי (Barkeley) ויום (Hume) יש השקפה משותפת על "ההבנה וההכרה האנושיות, שאותה ניתן עדיין לכנות כהשקפה קרטסיאנית". השפעה דומה מורגשת עד עצם היום הזה.

היסוד המהפכני שבמחשבת דקרט, היינו, השכנת השאלה האפיסטמולוגית (ההכרתית) "איך אני מכיר...?" במרכזה של הפילוסופיה, הוא אשר השפיע את השפעתו המכרעת על הוגים אלה. דקרט היה הראשון שנטש את השקפה בדבר "עין האלוהים", השקפה שהיתה משותפת לכל הפילוסופים הקדומים יותר, כדי לשאול לא רק מהו העולם, אלא כיצד אפשר להכיר את העולם. הוא הוריש לבאים אחריו את הסברה שישנה מתודה תקפה (valid) אחת בלבד, המאפשרת מתן תשובות לשאלה זו, הלא זוהי המתודה שנקודת ראשיתה בנתוניה הבלתי אמצעיים של התודעה, שבהם ורק בהם אי אפשר להטיל ספק; רק השקפה היוצאת מנקודת ראשית זו, רשאית לנסות "לבנות" מתוך נתונים אלה את העולם החיצוני. דקרט בעצמו ניסה לעשות זאת, באמצעות פנייה אל קיומו ואל טבעו של אלוהים. טענותיו בנקודה זו חושפות את היסודות המסורתיים ביותר שבהגותו, ברם, כאשר הוטל ספק גם ביסודות אלה, לאו דווקא בפרטיהם אלא בעקרונותיהם, הרי שההוגים שהלכו בעקבותיו נאלצו לבנות את העולם החיצוני מתוך נתוניה הבלתי - אמצעיים של התודעה, בלא אמצעי-עזר טרנסצנדנטיים מעין אלה.

לפיכך הפילוסופיה של דקרט, שהיא בעצמה גם מטפיסיקה דתית טרנסצנדנטית וגם מתודה מדעית חדשה, מכילה את הזרע של האמפיריציסם ושל האידיאליסם הסובייקטיבי. דומה כי רק בשנים האחרונות החלו פילוסופים שונים להעמיד בסימן - שאלה את העיקרון הבסיסי של הפילוסופיה הקרטסיאנית, המונח ביסוד האמפיריציסם והאידיאליסם הסובייקטיבי, עקרונות שלפיהם ישנם נתונים בלתי - אמצעיים של התודעה, שהם ודאיים יותר מכל דבר אחר ושבהם מוכרחה הפילוסופיה להתחיל את חיפושיה אחר ההכרה.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: דקרט, רנה
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.