הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > המזרח התיכוןעמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > הידרולוגיה [מים]עמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > משק המים


אוצר בידיים : ניהול ושימור המים
מחברים: בילי סביר; יאיר הראל; צוותי פיתוח ישראלים, ירדנים ופלשתינים


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית WATERCARE
חזרה3

ניהול ושימור המים


תארו לעצמכם יום יפה של ראשית הקיץ, ואתם בעיצומו של טיול בן 3 ימים. העמסתם על הרכב שלכם 3 מכלים גדולים של מים, והם אמורים לשמש אתכם בימי הטיול: לשתייה, לבישול, לרחצה, לשטיפת בגד שהתלכלך במיוחד, ואולי גם כדי להתיז על עצמכם קצת מים בשעות החום. בערב, בחניית הלילה, מסתבר לכם שבאחד המכלים נוצר חור, ובמשך היום טפטפו המים והמכל התרוקן. לפניכם עוד 2 ימי טיול! אין מקור מים נוסף בדרככם, ואתם ממש לא רוצים לקצר את הטיול ולחזור הביתה. איך מחלקים את המים שנותרו במכלים? על מה מוותרים? ודאי לא על שתייה, אבל על מה כן? ומי יחליט כמה מים יקבל כל אחד ואיך תשתמשו בהם? ואולי בכל זאת תפגשו מישהו שיוכל למכור לכם מים מינרליים בבקבוקים – מי יחליט כמה? מי ישלם?

כל השאלות האלה קשורות לניהול מים, ובעניין הזה עוסקים, למעשה, בכל בית, בכל רשות מקומית, בכל רשות שלטונית. נקודת המוצא של ניהול המים היא הכנסות (מקורות המים) מול הוצאות (שימוש במים), ממש כמו בחשבון בנק. וכמו בחשבון בנק השאיפה היא לאיזון בין טור החובה (ההוצאות) לטור הזכות (ההכנסות). אנחנו, הצרכנים הרגילים, משפיעים על טור החובה במאזן המים הכללי עם כל פתיחה של ברז המים בבית.
אבל כמה מאתנו תורמים תרומה ישירה לטור הזכות של מאזן המים? התרומה יכולה להיות באמצעות איסוף מי גשמים בבורות מים ובמתקני אגירה על גג הבית; החקלאים יכולים לתרום למאזן המים על ידי השקיה במי קולחים מטוהרים; רשויות המים יכולות להגדיל את מקורות המים שעומדים לרשותנו באמצעות ניהול נכון; וכולנו, עירונים, חקלאים ואנשי תעשייה יכולים לתרום לטור הזכות של המים באמצעות החיסכון! בכל פעם שאנחנו משתמשים במים בתבונה וסוגרים את הברז, אנחנו כאילו יוצרים מקור מים – מאגר של מים יקרים שלא בוזבזו.

איך לנהל אוצר


המים הם משאב חיוני הנמצא במחסור באזור שלנו. המחסור בולט במיוחד לאחר כמה שנות בצורת רצופות. ניהול נכון של ה"אוצר" הזה יאפשר לנו לשמור עליו כדי שיספיק גם לנו וגם לדורות הבאים אחרינו.

את ניהול המים מרכזות רשויות השלטון, ורק הן רשאיות להחליט כמה מים יש להפיק מאיזה מקור ולאילו צרכים ישמשו המים. ניהול המים נעשה בארבעה תחומים עיקריים:

א. התחום הטכני – רשויות המים אחראיות להקמת מפעלי מים שונים, להתקנת מתקני שאיפה, לפיתוח אביזרים חוסכי מים ועוד. כל אלה נועדו לניצול יעיל וחסכוני של מקורות המים.

ב. התחום הכלכלי – רשויות השלטון קובעות את מחיר המים לצרכני המים. מחיר המים משתנה במשך השנים, וצרכנים שונים (חקלאים, תעשיינים וכו') משלמים מחיר שונה בעבור כל מ"ק שהם צורכים.

ג. התחום החוקי – הזכויות והחובות של הצרכנים באשר לשימוש במים קבועות בחוק. מכיוון שהמים הם משאב במחסור, קובעים החוקים כי המים הם רכוש הכלל ועל התושבים להשתמש בהם לפי החוקים והתקנות הדנים בהפקת המים ובחלוקתם.

ד. התחום המינהלי – הרשויות מחלקות את ה"אוצר" בין המגזרים השונים (חקלאות, תעשייה, שימוש ציבורי, שימוש ביתי) וקובעות כמה מים יקבל בכל שנה כל חקלאי או כל תעשיין. הן גם יוזמות מסעות עידוד לחיסכון במים באמצעות פרסום, חינוך והגברת המודעות למחסור.

מחפשים, חופרים, מעלים ושומרים

ניהול ושימור מקורות המים

סבך גדול של צינורות, בריכות ומאגרים מחבר את הברז שלנו אל מקורות המים. בעולם המודרני ניהול מקורות המים דורש ידע רב הכולל תכנון, שימוש באמצעים טכנולוגיים ומעורבות בתחומי אחריות רחבים. אי לכך, מקורות המים נמצאים בתחום אחריותה של רשות השלטון. באזור כמו שלנו, הסובל ממחסור קבוע במים, יש חשיבות קיומית לדרך שבה מנוהלת הפקתו וחלוקתו של משאב טבע זה. ניהול המים מתבטא בהפקת המים ממקורות קיימים וממקורות חלופיים, הקצאתם לשימושים השונים ופיקוח על השימוש בהם ועל שימור איכותם.

מים שנחלים אוספים בדרך: תעלת המלך עבדאללה

תעלת המלך עבדאללה (שנקראה תעלת הע'ור ) היא אחד ממפעלי הפיתוח המרכזיים באזור והיא מזרימה מים לעמק הירדן לשימוש חקלאי, ביתי ותעשייתי. תעלת המלך עבדאללה, שאורכה 110 ק"מ, מעבירה מי ירמוך לאורך אגן הירדן עד קרוב לים המלח, ובדרכה אוספת חלק גדול מזרימות של מי השיטפונות בנחלים הזורמים ממזרח לירדן.

תעלת המלך עבדאללה יוצאת מאזור עדסיה לפני עיקול בנהר הירמוך ואורכה הכולל היא 110.5 ק"מ. תחילתה במנהרה שאורכה כ-800 מ' מאשר חוצה את הרכס לרמה הירדנית. מהירמוך מוזרמים דרך המנהרה בין 130-110 מלמ"ק לשנה. המנהרה מתחברת בקצה לתעלה פתוחה, שקוטרה מאפשר זרימה של 20 מ"ק לשנייה בראשיתה ולקראת סופה – 2.3 מ"ק לשנייה.

בניית התעלה הושלמה ב-4 שלבים בין 1957 ל-1987. במהלך שנות ה-70, אחרי בניית השלב הראשון, נוספו לתעלה כמה קטעים נוספים, ובתוך כך שולבו בה, בהדרגה, נחלי הצד, אשר נשפכים אל הירדן ממזרח. כל נחל שכזה נחסם בסכר אשר אוגר את מימיו. מי מאגר הסכר מוזרמים לתעלה ונאספים לתוכה בדרכם דרומה יחד עם מי הירמוך שבאים מצפון ושאר נחלי הצד.

תעלת המלך עבדאללה היא גורם מרכזי בפיתוח החקלאי בעמק הירדן. הקמתה גרמה לתנופת פיתוח גדולה ולעלייה משמעותית ברמת החיים באזור זה.

מים מטפסים בהר: המוביל הארצי

המוביל הארצי הוא אחד ממפעלי המים הגדולים באזור, ומשנת 1964 הוא מוביל מים מן הכינרת אל הנגב כדי שיהיה אפשר לקיים בו חקלאות וליישב בו אוכלוסייה. את המים שואבים מצפון הכינרת ומעלים אותם מעומק 212 מטרים מתחת לפני הים, אל מאגר גדול הנמצא בגובה של 44 מטרים מעל דרכם בתעלה פתוחה למאגר נוסף, שם הם עוברים טיהור. המים ממשיכים את זרימתם עד המרכז, שם מסתעפת מערכת צינורות נוספת, המובילה את מי הכינרת אל ריכוזי אוכלוסיה ואל הנגב. אורכו של המוביל הארצי הוא 130 קילומטרים, ובכל שנה עוברים דרכו בממוצע כ-350 מלמ"ק מים הנשאבים מהכינרת.

כדי לשמור על איכותם של המים לאורך הדרך הארוכה, נבנו מערכות סינון וטיהור בחלקים רבים של המערכת. בתחנות שונות נלקחות דגימות של מים המאפשרות פיקוח רצוף על רמת המזהמים בהם.

כמות המים הנשאבת לצריכה ביתית ומובלת באמצעות המוביל הארצי הולכת וגדלה כל הזמן בגלל גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים.
כמות המים המסופקת להשקייה בשדות החקלאיים – יורדת בהתאמה. בשנים האחרונות כמות המים הנשאבת תלויה הנדיבות הגשמים: כמות המים הנשאבת בכל שנה תלויה בכמות המשקעים היורדת על האזור המזין את הכינרת ואת אגנני ההיקוות בסביבתה, ובמפלס המים באגם ובאקוויפרים שסביבו.

מחברים בארות: מפעל המים בית לחם - חברון

הנוסעים בין לחם לחברון מאז 1998 עדים למראה חדש: בצד אחד של הדרך מונח צינור המחבר 2 בארות חדשות לרשת המים של עיריית חברון. בצד השני של הדרך הונח צינור שני המחבר 4 בארות חדשות, המשמשות את רשת המים של בית לחם וחברון. לצינור זה קוטר של 90 ס"מ המאפשר לו להעביר כמות מים גדולה הרבה יותר מ-8 מלמ"ק שמסופקים על ידי 4 הבארות החל מדצמבר 1999.

עבודות הקידוח של 4 הבארות הסתיימה, והתפוקה הצפויה היא בערך 1,000 מ"ק לשעה, כלומר הבארות החדשות יספקו כמות מים בהיקף של 7.3 מלמ"ק לשנה לאזור בית לחם וחברון, כפול מן הכמות שסופקה לפני קידוחן.

לאורך רשת המים נבנו 2 מאגרים אזוריים: האחד בדהיישה ליד בית לחם, בקיבולת של 10,000 מ"ק, והאחר בעיר חלחול, ליד חברון, בקיבולת של 25,000 מ"ק. 2 המאגרים מחוברים ביניהם באמצעות מערכת צינורות, והם יוצרים ביחד מוביל מים לכל תושבי האזור.

"כמה זה עולה?"

מחירי המים

מה ייתן שיתעה לבדו במדבר עבור כוס מים? כמה ישלם תמורתה שומר היערות שחי ליד מקורות הנהר? מים עולים כסף. כמה? במה תלוי המחיר? על פי מה הוא נקבע? מי משלם וכמה?

מקורות המים מפותחים בעיקר על ידי רשויות השלטון. הפקת מים, בניית מתקנים וצינורות, פיקוח על איכותם, הקמת מערכות ביוב – כל אלה עולים כסף רב, וקביעת מחיר למים נועדה, ראשית כול, לממן את הוצאות הפקתם ואספקתם של המים (כלומר, הובלתם). תמחור המים משמש גם כאמצעי לפיקוח על צריכתם. רשויות המים יכולות לקבוע מחירים שונים על פי כמה גורמים:
א. היקף הצריכה – אם השימוש במים שפירים הוא בזבזני במיוחד, מחיר המים עולה.
ב. השימושים השונים של המים – אפשר לתמוך ולסייע למגזרים מסוימים לפי שיקולים שונים – לעודד או להגביל גידולים או מוצרים שונים בתחום החקלאות או התעשייה.
לדוגמה, מחיר גבוה של מים שפירים יעודד חקלאים ותעשיינים לגדל גידולים ולייצר מוצרים שאינם דורשים כמויות מים גדולות או לבחון אפשרות להשתמש במים מאיכות נמוכה יותר (ובמחיר נמוך יותר). מחיר גבוה של מים שפירים גם יעודד תעשיינים להשקיע במערכת מיחזור במפעליהם כדי לחסוך בהוצאות המים, וכך גם ייחסכו מים יקרים.
ג. איכות המים – הוזלת המחיר של מי קולחים מטוהרים מעודדת שימוש בהם (למשל, בחקלאות), וכך אפשר להפנות כמות גדולה יותר של מים שפירים לשימוש ביתי.

באמצעות דירוג מחירים וקביעת מחיר גבוה ל"צריכת יתר" אפשר גם "להעניש" צרכנים על שימוש לא אחראי ועל בזבוז, על התרשלות בתיקון מערכת המים שלהם וכן על צריכת מותרות.

חוק אחד לכול

חוקים לענייני מים

ישנן מדינות שבהן אדם פרטי יכול לרכוש בעלות על מקור מים (נחל או באר, למשל), והוא רשאי לעשות במים האלה כרצונו כולל מכירתם לכל המעוניין. במדינות אחרות מקורות המים אינם ניתנים לרכישה – הם בבעלות המדינה והיא שמעניקה זכויות שימוש בהם. זכות השימוש יכולה גם להכתיב את סוג השימוש: לחקלאות, לשימוש ביתי וכדומה.
ככל שמשאבי המים מצומצמים יותר, הנטייה היא להגביל את הבעלות הפרטית על מקורות המים, מתוך הנחה כי רשות שלטונית יכולה לראות תמונה כוללת של משק המים ובכך לתרום לשימורם של מקורות המים.

כאשר קיים מחסור חריף במשאבי מים, כמו באזור שלנו, מעורבות שלטונית ופיקוח הדוק על השימוש במים הם כורח המציאות. חוקי המים באזורנו משקפים מגמה זו.

לדוגמה, כדי להתחבר למערכת המים לצורך שימושים שונים (ביתי, חקלאי, תעשייתי) על המשתמשים לקבל רשיון מרשויות המים. רשיון זה מותנה בפיקוח על אופן השימוש במים, פיקוח שנועד למנוע בזבוז ולמנוע פגיעה במקורות המים.

במגזר החקלאי שלטונות המים מנפקים רשיונות לשימוש בכמויות של מים על פי מצב המים במקורות (באקוויפרים ובמקורות העיליים). רשיונות אלה קובעים גם את רמת הטיהור של המים, על פי סוג הגידולים החקלאיים. משמעותו העקרונית של רשיון מסוג זה היא שמקורות המים אינם בבעלותו של המשתמש, והמים ניתנים לו רק לצורך שימוש מסוים, מוגדר מראש לפיכך, כל שינוי בייעוד המים מצדו של המשתמש מהווה עבירה על החוק.

לכל אחד מגיע

הקצאת מים

בוודאי נתקלתם פעם בידיעה כזאת בעיתון: "עקב הבצורת קוצצו מכסות המים לחקלאים ב-50%.

...ומה יקרה בשנה הבאה? אם תהיה זו שנת ברכה – האם יקוצץ הקיצוץ, וכל חקלאי יוכל להשתמש במים כאוות נפשו?

האם יש צורך במכסות מים? ואם כן, איך הן נקבעות?

רשויות המים מתכננות את מדיניות חלוקת המים בהתאם לכמות המים המצויה במאגרים. הקצאת מים למגזרי הצריכה השונים: ביתית/עירונית, חקלאית ותעשייתית נעשית על פי שיקולים ייחודיים לכל מגזר.

הקצאת מים לחקלאות
המים הם אמצעי הייצור החשוב ביותר של החקלאים. המגזר הכלכלי הזה אינו יכול להתקיים ללא מים, ואמנם כמויות המים הגדולות ביותר נצרכות בחקלאות (ראו בפרק "שימושי המים"). כדי לשלוט בכמויות המים שהחקלאים צורכים מקצים להם כמויות מוגבלות.

בעבר ההקצאה נקבעה על פי כמות הקרקע וסוג הגידולים של החקלאי או של היישוב החקלאי. כיום נקבעת ההקצאה כל שנה מחדש על פי כמות המשקעים ועל פי ההקצאות הבסיסיות שהחקלאי קיבל בעבר. גם סוג המים שהחקלאי משתמש בהם נקבע בהקצאה: חלק מן המים הם מים שפירים, וחלק הם מי קולחים מטוהרים.

רשויות המים מעודדות שימוש במים מטוהרים – הן לא רק מוזילות את מחיר המים המושבים (מי קולחים מטוהרים) אלא גם מעניקות מענקים כספיים חד פעמיים לחקלאי שמשתמש בהם. מענקים אלה מאפשרים לחקלאים לבנות מפעלי השבה להשקיית השדות.

כפי שכבר צוין, רשויות המים אינן יכולות להכתיב לחקלאי אילו גידולים לגדל. אבל באמצעות קביעת מחיר המים נקבעת הכדאיות הכלכלית של גידול מסוים, ועל החקלאי לשקול מראש אם כדאי לו לגדל אותו.

הקצאת מים קטנה עלולה להפוך את היבולים החקלאיים ללא כדאיים. ואמנם, אנו רואים יותר ויותר אזורים שבהם השטחים החקלאיים משנים את ייעודם ומשתמשים בהם לצרכים שונים: בנייה, תעשייה, תיירות וכד'. במקרה כזה רשויות המים משנות את ההקצאה, מבחינת כמות המים, מחירם ואיכותם, בהתאם לייעוד החדש.

הקצאת מים לתעשייה
אחת מהדרכים לעודד (ובעצם, להכריח) מפעלים תעשייתיים לחסוך במים היא לקבוע מדד של צריכת מים (נורמה) בייצורו של כל מוצר. אם, למשל, יקבעו רשויות המים (על פי מחקר, כמובן) שלצורך ייצור של 1 ק"ג נייר דרושה כמות מים מסוימת, מפעל המייצר נייר יקבל הקצבה של מים על פי כמות הנייר שהוא מייצר ולא יותר!

לכן כדאי למפעלים לייעל את השימוש במים, להשתמש במים מטוהרים (ואפילו לטהר את המים בתוך המפעל), למנוע דליפות ובזבוזי מים וכדומה.

למשל, מפעלי הייטק המייצרים מעגלים מודפסים למחשבים משתמשים בכמויות גדולות של מים לשטיפת הלוחות. לוחות אלה צריכים להיות נקיים וחלקים לחלוטין, והם עוברים כמה וכמה שטיפות. בגלל כמויות המים העצומות הנצרכות בהם כדאי למפעלים לחסוך ולמחזר מים. מתברר שבשטיפות האחרונות של הלוחות המים יוצאים כמעט נקיים לחלוטין, ולכן משתמשים בהם לשטיפות הראשונות של הלוחות הבאים.

מפעלים רבים משתמשים במים לקירור המכונות. בעיקר נכון הדבר בתחנות כוח המייצרות חשמל. כדי לחסוך במים שפירים, תחנות כוח שנבנו בשנים האחרונות ממוקמות סמוך לחוף הים, והן ומשתמשות במי ים לקירור, או שהן נבנות בצמוד למפעלי טיהור של מי קולחים והן משתמשות בהם לקירור.

דוגמאות אלה מעידות על החשיבות של ניהול נבון של משק המים לתעשייה בצורה שתחסוך עד כמה שאפשר מקורות מים שפירים. רשויות המים מפקחות ועוקבות אחר השימוש החסכוני במים בכל מפעל ומפעל, וכל תוספת מים נבדקת לאור החיסכון בתהליכי הייצור.

הקצאת מים לצריכה ביתית ועירונית
רשויות מקומיות (עיריות, מועצות אזוריות וכדומה) קונות או מפיקות מים בכמות הנחוצה לתושבים החיים בתחומן, ומוכרות אותם לכל תושב ותושב. הכמויות מחושבות לפי קריטריונים מסוימים – מספר התושבים והשימושים השונים הנעשים במים לצרכים פרטיים, ציבוריים, מסחריים ותעשייתיים.
יש מקומות בהם מחולקים מים לתושבים בזמנים קצובים. באזורים אחרים, הרשות המקומית קונה או מפיקה מים בכמות הנחוצה לתושבים החיים בתחומה.

רשויות המים מנסות לייעל ולסייע באחזקת מערכת המים על ידי סיוע בהחלפת צנרת מים ישנה, על ידי התקנת אמצעי מדידה אוטומטיים, על ידי הכוונה לדרכים למעקב אחר גניבות מים, על ידי הנחיות לשימוש חסכוני במים בשטחי ציבור ועוד.

כולנו מנהלים את המים

הסברה ופרסום – קידום המודעות הציבורית לבעיות המים

כבר הזכרנו לא פעם, ונזכיר שוב ושוב, כי לחיסכון במים חשיבות עצומה באזור כמו שלנו. כל טיפה שלא בוזבזה הופכת להיות שוב מקור מים! רשויות המים עושות כל מאמץ להסביר לכל אחד מאתנו מה רבה המצוקה ועד כמה נחוץ לחסוך. תכניות טלוויזיה, מסעות פרסום, חוברות, כרזות, סיסמאות – כל אמצעי כשר להגברת המודעות למצוקת המים ולעידוד החיסכון.

 

פרקים נוספים בספר:
מים : מבוא - מאותו צד של הגבול
מקור כל המקורות - מקורות המים
מים לחיים - שימושי המים
במורד הזרם - זיהום והמלחה של מקורות מים
אוצר בידיים - ניהול ושימור המים
מים : סוף דבר

ביבליוגרפיה:
כותר: אוצר בידיים : ניהול ושימור המים
שם  הספר: מים
מחברים: סביר, בילי ; הראל, יאיר ; צוותי פיתוח ישראלים, ירדנים ופלשתינים
תאריך: 2004
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; WATERCARE
הערות: 1. ריכוז ופיתוח: צביה פיין.
2. הספר פותח ביוזמת קבוצת העבודה לנושא המים כחלק מתהליך השלום הרב-צדדי במזרח התיכון תוך שיתוף פעולה וכתיבה של צוותים מישראל, מירדן ומהרשות הפלסטינית.