סליחה במקרא מחבר: גשר מפעלים חינוכיים

חזרה3

סליחה היא ההחלטה שלא לזכור את העוון ולראותו כמבוטל: "אנוכי… מוחה פשעיך למעני, וחטאותיך לא אזכור" (ישעיהו מ"ג 25).

הסליחה אינה כרוכה במעשה או בקורבן, ותלויה כולו ברצונו של הסולח.

זוהי החלטה בתחום המוסרי.

לשונות הסליחה והמחילה:

הפועל ס.ל.ח.;

דימויים קבועים, כגון נשא עוון או פשע;

לשונות כפרה.

הפועל ס.ל.ח. מביע בעיקר את מחילת אלוהים לעוונות בני האדם.

ביטול החטא נמשל למחיית/מחיקת הכתוב בספר, או הכתם שעל הבגד.

על חטאים שבשגגה, במיוחד בתחום חייו הדתיים של היחיד, מובטחת סליחת האל על ידי "כפרה" – זוהי פעולה, בדרך כלל וידוי על החטא, ו/או הקרבת קורבן מתאים, בטקס פולחני אותו מבצע הכוהן, ולגביו יש נוסחה קבועה: "וכפר עליו הכהן, ונסלח לו" (ויקרא ד'-ו').

פרשת המרגלים (במדבר י"ג-י"ד) מלמדת אותנו על מהות הסליחה: העם חטא, וה' החליט להענישו בכלייה, משה ביקש רחמים וסליחה – וה' נעתר: "סלחתי כדבריך" (י"ד 20). תוצאות הסליחה האלוהית לעם החוטא פירושה ביטול הפורענות המתוכננת.

משמע שהצורך בבקשת סליחה נובע מפחד הפורענות המתקרבת, והסליחה נובעת מתכונות הרחמנות והסלחנות של האל. הסליחה מביאה לביטול הפורענות. העדר סליחה פירושו קיום הפורענות. לדוגמא: ההסבר לחורבן בית המקדש הוא שה' לא רצה לסלוח על חטאי מנשה (מלכים ב', כ"ד 4)

לא תמיד פועלת "השרשרת" הרגילה של חטא – תשובה ותפילה – סליחה – ביטול פורענות.

הנביאים מדברים על סליחה כחלק מהברכות שהעם יזכה בהן באחרית הימים, וכוונתם לביטול כל חטא וכל פורענות (ירמיהו ל"א 33; ל"ג 8; נ' 20; יחזקאל ט"ז 63; מיכה ז' 18).

סלחנותו של ה' היא תכונה מרכזית, אך מצויה גם ההרגשה ההפוכה, שה' מקפיד ומקנא לקדושתו, ואינו סולח לעמו על פשעיו (שמות כ' 5-6).

סליחת האל היא המקנה תקווה לאדם החוטא – שניתן לתקן את הרע ולהתחיל בחיים חדשים.