הסדרי נגישות



ירושלים במקרא
מחבר: גשר מפעלים חינוכיים


גשר מפעלים חינוכיים
חזרה3

ירושלים היא בירתו של עם ישראל מאז דוד המלך.

עד לימי דוד המלך היתה העיר שייכת ליבוסים - הכנענים תושבי הארץ, ושימשה כמבצר שהגן על המעיין הנובע בה - הגיחון. מיקומה היה בין נחלת השבטים בנימין ואפרים בצפון ויהודה בדרום, מחוץ לתחום ההתיישבות הישראלי.

בחירתו של דוד בירושלים, העיר הנוכרית, לבירת הממלכה, למרכז השלטוני והדתי, היתה מאד נועזת ובעלת חזון דתי-לאומי.

ירושלים של תקופת הממלכה המאוחדת של ימי דוד ושלמה היתה לעיר המרכזית של ממלכה הולכת ומתפשטת, ולכן עברה תנופת בניה, התבססות והתרחבות. יחד עם זאת הועלה אליה ארון ה' ונבנה בה המקדש – וכך הונח היסוד להתקדשותה של העיר כמרכז לעבודת אלוהי ישראל. בית ה' ובית המלך נבנו בזה אחר זה.

לאחר התפלגות הממלכה בימי רחבעם בן שלמה, בשנת 928 לפנה"ס, חלה ירידה במעמדה של ירושלים, והיא חדלה להיות מרכז החיים הלאומיים, המדיניים והכלכליים של ארץ ישראל כולה. את כוחה וקדושתה קיבלה מהמקדש שבתוכה, גם לאחר חורבנה וחורבנו.

העיר עברה תקופות של שגשוג ותקופות של ירידה, תקופות של השפעות דתיות ותרבותיות של צור ושומרון מול תקופות של רפורמות דתיות ברוח הדרישות המקראיות.

התרחבותה הגדולה של העיר באה בימי חזקיהו – עם חורבן ממלכת הצפון, ממלכת ישראל , בשנת 722 לפנה"ס, על ידי תגלת פלאסר השלישי.

ייתכן שבהשפעת הנביא ישעיהו בן-אמוץ וחוגי הנבואה, או אולי בהשפעת הכהונה, פתח חזקיהו ברפורמה דתית רחבת היקף לריכוז הפולחן בירושלים, לטיהור ירושלים והארץ כולה מעבודה זרה, ולביטול הסינקרטיזם. הרפורמה הושלמה בימי יאשיהו, בשנת 622 לפנה"ס. בימי יאשיהו היתה ירושלים לבירתה של ממלכה עצמאית ולבירת שארית שבטי ישראל – וזאת בשל ירידתה הסופית של האימפריה האשורית.

בראשית התקופה הבבלית, לאחר גלי מלחמות והגליות, חרבה ירושלים וחרב בית המקדש, בשנת 587/6 לפנה"ס, ועם ישראל יצא לגלות בבל.

העיר שוקמה לאחר הצהרת כורש (538 לפנה"ס), בימי שיבת ציון. בית המקדש השני הוקם בה על ידי שבי ציון, והורחב בימי הורדוס. הוא חרב בשנת 70 לספירה.

ירושלים עמדה במרכז תפילותיו וכיסופיו של עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות, והוכרזה כבירתה של מדינת ישראל הריבונית ב- 1948.

שמותיה של ירושלים: השם ירושלים, ירו – שלם, פירושו: "ירו" הוא יסוד, "שלם" הוא שם האל הקדום "שלום". כלומר, זוהי עירו של האל שָׁלֵם. בבראשית י"ד 18 נקרא מלך העיר בשם "מלכי-צדק מלך שלם".

לפני שנכבשה על ידי דוד נקראה העיר "יבוס", ולאחר כיבושה: "עיר דוד", ואחר-כך "עיר יהודה". השם "ציון" ניתן בתחילה רק להר הבית, והתרחב לעיר כולה, ואחר כך לארץ כולה. ולבסוף היווה בסיס לתנועת התחיה הלאומית – הציונות.

ירושלים נקראת גם "עיר הקודש", "עיר ה'", ו"העיר".

כינויי ירושלים: לעיר כשבעים כינויים של חיבה והערצה, וביניהם: אהליבה, אריאל, ה' ייראה, הראל, טבור העולם, יפה נוף, כלילת יופי, כסא ה', משוש תבל, נוה שאנן, עיר היונה, עיר המחוברת, עיר הצדק, עיר השלום, עיר של זהב, קריה נאמנה, קריה למלך רב, קריית חנה דוד, רבתי עם, שער בת רבים, שׂרתי במדינות ועוד.

 


מעבר ללקסיקון > לקסיקון מקרא