הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > הנגבעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויות > בדווים


יישובי הבדווים
מחברת: אופירה גל


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

כשדנים באוכלוסיית הנגב וביישובי הנגב, חשוב לייחד מקום לאוכלוסיית הבדואים וליישוביהם. בנגב נמצאים כיום כ- 107,000 בדואים, שהם כמעט רבע מאוכלוסיית האזור.

אוהל במדבר, עדרי צאן ונדידה – אלה היו בעבר סימני ההיכר של הבדואים בנגב.
מאז קום המדינה מצויה החברה הבדואית בנגב בתהליכי שינוי מרחיקי לכת, וכיום מעטים הם הבדואים הנודדים, החיים באוהלים. רובם נמצאים בעיצומו של מעבר מהאוהל לבית. זהו מעבר היוצר שינוי לא רק בצורת המגורים של הבדואי, אלא הוא כולל בתוכו שינויים כמעט בכל תחומי החיים. למעשה, זהו מעבר מצורת חיים אחת לצורת חיים אחרת – מחיי נוודות ונוודות למחצה לחיים ביישובי קבע.


 

1. תהליך ההתיישבות של הבדואים בנגב


ההתיישבות של הבדואים ביישובי קבע התפתחה בשני כיוונים: התיישבות ספונטאנית במקומות שונים בריכוזים שאין להם הכרה רשמית של המדינה, והתיישבות ביישובים מתוכננים ומוכרים על ידי המדינה.
נעקוב אחר שתי צורות ההתיישבות.


עד 1948 היו הבדואים פזורים ברחבי הנגב, ובעיקר בנגב הצפוני. לאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה נמלטו רבים מהם מן הנגב, וחלקם גורשו לסיני ולירדן. מכיוון שבאותה תקופה עדיין לא היה ברור טיב היחסים בין המדינה הצעירה לבין האוכלוסייה הבדואית, הוחלט להקצות לבדואים שנותרו בנגב אזור שכונה "אזור הסייג" – שטח מוגדר שנוהל בידי מימשל צבאי ישראלי. שטח זה השתרע בין דימונה וערד במזרח, לבין באר שבע והקיבוצים שובל ומשמר הנגב במערב.

ריכוז הבדואים באזור הסייג צמצם את שטחי הנדידה והמרעה שלהם ועל ידי כך נפגע מקור הפרנסה העיקרי שלהם. היה זה אחד הגורמים שהחישו את קץ הנוודות ודחפו את הבדואים להקים לעצמם מבני קבע. לצד האוהלים המסורתיים, העשויים משיער עיזים, הם החלו להקים אוהלי קבע בעלי מסגרת עץ יציבה וקבועה המכוסה ביריעות של בד עבה. סביבם הם הוסיפו בהדרגה מבני מגורים: צריפים, פחונים ומבני אבן. עם הזמן נוצרו יישובים בתהליך ספונטאני, ללא תכנון יישובי מקובל ומודרני. כך, לדוגמה, לא תוכננו מראש מערכות כבישים ולא הוקצו שטחים לצורכי ציבור (מוסדות חינוך ובריאות וכדומה). על כן יישובים אלה מכונים "יישובים ספונטאניים". ומאחר שהם הוקמו ללא אישורי בנייה כנדרש בחוק, ממשלת ישראל אינה מכירה בהם רשמית והם מכונים גם "יישובים לא-מוכרים".
ביישובים אלה חיים קרוב ל- 40% מאוכלוסיית הבדואים.

החיים ביישובים אלה אינם קלים: אין תשתיות מסודרות כמו חיבור לרשת החשמל הארצית או למערכת ביוב, ואין אספקה קבועה של מים. האשפה נערמת בקירבתם, והביוב זורם לעתים בין המבנים והאוהלים. הצפיפות רבה, תנאי התברואה גרועים, יש מחסור בשירותים כמו מרפאות וטיפת חלב, והמצוקה והעוני ניכרים. לא תמיד קיימת מערכת הסעה לבית הספר, ויש עדיין תלמידים הנאלצים ללכת יום-יום כמה קילומטרים ברגל כדי להגיע לבית הספר.

ואף על פי כן, לא מעטים הם הבדואים המעדיפים להמשיך לחיות במקומות יישוב אלה. הם היו רוצים שהממשלה תעניק למקום יישובם הכרה רשמית, ואז, כמו בכל יישוב מוכר, יסופקו להם התשתיות הנחוצות. אלם ממשלת ישראל רואה בכך מעין מתן פרס על בנייה לא-חוקית למי שעברו על חוקי המדינה. זאת ועוד: קשה לפתח תשתיות, להקצות שטחים למבני ציבור ולפתח רשת דרכים על פי כללי תכנון מתקדמים, במקום שהתפתח ללא תכנון. לפיכך, ממשלת ישראל מציעה לפתור את מצוקת הבדואים על ידי הקמתם של יישובים מתוכננים.
מה הם יישובים אלה? מה הם יכולים להציע לאוכלוסיית הבדואים בנגב?


במקביל להתיישבות הספונטאנית, ובעיקר עם הסרת המימשל הצבאי ב- 1966, החליטה ממשלת ישראל להקים יישובים בדואיים מתוכננים. ההחלטה נעשתה משתי סיבות:
- ההתפרסות הספונטאנית, הלא-מבוקרת, של הבדואים על פני בקעת באר-שבע, מפריעה לביצוע תכניות מאושרות בחוק לפיתוח הנגב בתחומים שונים – תכניות להרחבת יישובים ולהקמת אתרי תיירות, מפעלי תעשייה, שטחי אימונים לצבא, שדות תעופה וכדומה.
- רק ביישובים מאושרים ומתוכננים אפשר להקים תשתיות ושירותים חיוניים:
לחבר את הבתים לרשתות מים, ביוב וחשמל, לסלול כבישים, ולהקים בתי ספר וגני ילדים, מרפאות, גנים ציבוריים, מסגדים וכדומה.

הקמת היישובים המתוכננים בשביל הבדואים לא הייתה רק תוצאה של הכונה ממשלתית. במידה רבה היה בכך גם ביטוי לצרכים של הבדואים ולרצון שלהם לאמץ את אורח החיים המודרני ואת השימוש בטכנולוגיות מתקדמות.

עד שנת 1975 הוחלט אפוא על הקמת שבעה יישובים: תל שבע, רהט, כסיפה, חורה, ערערה בנגב (ערוער), לאקיה ושגב-שלום, כולם באזור בקעת באר-שבע-ערד. נעמוד על החיים ביישובים אלה באמצעות היישובים הראשונים שהוקמו, תל שבע ורהט.

היישוב הראשון שהוקם ביוזמה ממשלתית היה תל שבע, ב- 1966. בתכנון היישוב ובהקמתו נעשו כמה טעויות, שנבעו בעיקר מהעובדה שהבדואים עצמם לא שותפו בתכנון, ומכך שהיישוב לא התאים לאוכלוסיית הבדואים ולמסורתם. לדוגמה: המוסדות המעורבים בתכנון לא הבינו שהבדואים מייחסים חשיבות רבה למבנה החברתי שלהם, ולא תכננו שכונות נפרדות לשבטים השונים; הבתים נבנו בצפיפות, וכך נשללה מהבדואים תחושת המרחב שהיו רגילים אליה; גודל הבתים לא הותאם לגודלן של המשפחות הבדואיות, ולא תוכננה הפרדה בין אגפי הגברים לאגפי הנשים, כנהוג אצל הבדואים.

מתכנני תל שבע הפיקו לקחים מהשגיאות שנעשו בתכנון היישוב, והם יישמו אותם כאשר תיכננו את רהט – היישוב הבדואי העירוני השני שהוקם. רהט, אשר הוקמה בשנת 1972, היא כיום הגדולה בין עיירות הבדואים בנגב. ב- 1994 זכתה למעמד של עיר, וב- 1999 התגוררו בה קרוב ל- 30,000 תושבים.

שלא כמו בתל שבע בתחילת דרכה, ברהט התאפשר לתושבים להיות מעורבים יותר, להתארגן ולהתגורר במסגרת שבטית-חמולתית, ולהקים את בתיהם בעצמם בשיטת "בנה ביתך". מבנה העיר ובתי המגורים שבה משקפים עקרונות אלה. העיר בנויה מ- 32 שכונות נפרדות ובהן בתים דו-קומתיים. מכיוון שהתושבים בונים את בתיהם בעצמם, כל תושב יכול לקבוע בעצמו את תכנית הבית, את גודלו ואת קצב בנייתו, על פי יכולתו הכלכלית או על פי דרישות המסורת. בכל שכונה מתגוררת חמולה מסוימת, וכבישים או ערוצים טבעיים בשטח מפרידים בין שכונה לשכונה. בשכונות פזורים בתי-ספר, מסגדים, מכולות שכונתיות ועוד, ובמרכז העיר ממוקם המע"ר והוא כולל בנקים, סניף דואר, עירייה, שוק וחנויות שונות. הבנייה הלא צפופה וההפרדה בין השכונות יצרו עיר המשתרעת על פני שטח גדול.

לכאורה, חיי היום-יום קלים יותר ביישובים המתוכננים, אך תושביהם הבדואים נאלצים להתמודד עם רמה לא מספקת של שירותים ותשתיות ועם שיעור אבטלה גבוה. בעיקר בולט היעדרם של אזורי תעשייה העשויים לספק מקומות עבודה לתושבים. חוסר התעסוקה, והבעיות הנלוות לכך, גורמים לאכזבה מהיישוב ולתסכול רב אצל התושבים. זוהי גם אחת הסיבות לכך שתושבים שאינם מתגוררים ביישובי קבע מתוכננים, אינם ממהרים לעבור ליישובים אלה – ועל כך קראו בהמשך.



 

2. בעיות במעבר ליישובי הקבע המתוכננים


למעלה ממחצית אוכלוסיית הבדואים בנגב מתגוררת כיום ביישובים המתוכננים. נשאלת השאלה: מדוע אחרי 30 שנה עדיין חיים כ- 40% מהבדואים ביישובים הספונטאניים ואינם עוברים ליישובי הקבע המתוכננים? התשובה היא שהמעבר כרוך בקשיים. נציג כמה מהקשיים.

* הבעלות על הקרקעות – בעיה סבוכה המהווה מקור לעימותים ולחשדנות בין הבדואים לבין הרשויות הממשלתיות.
מאחר שלרוב הבדואים אין מסמכים המהווים עדות לבעלותם על הקרקעות אלא זכויות היסטוריות בלבד, המבוססות על נדודיהם באזור לאורך הדורות האחרונים, הם מתקשים להוכיח את בעלותם על הקרקעות שעליהן הם יושבים. מדינת ישראל, המעוניינת שתהיה לה בעלות על כל הקרקעות בנגב, מציעה לבדואים פיצוי כספי וקרקע חלופית לבניית בית ביישובים המתוכננים. אך חלק מהבדואים חשים שהפיצוי המוצע אינו מספיק והם אינם מזדרזים להיענות להצעה זו. משפחות שקיבלו מן המדינה אישור לבעלות על הקרקעות, או שהגישו תביעה לבעלות, מתנגדות במיוחד למעבר ליישובים המתוכננים, שכן הן חוששות להפסיד אדמה ופרנסה.
* אופיים של היישובים המתוכננים עירוני והוא זר לאורח החיים הבדואי המסורתי.
חלק מהבדואים אינם עוברים ליישובים המתוכננים בגלל האופי העירוני של יישובים אלה. הם היו מעדיפים לעבור ליישובים מתוכננים בעלי אופי כפרי, הקרוב יותר לאורח החיים הבדואי המסורתי. החיים ביישוב בעל אופי עירוני מרתיעים בדואים רבים גם משום שהם יקרים: הם כרוכים בתשלום של מסים עירוניים ומצריכים רכישה של מוצרים רבים כגון גז לבישול וחשמל במקום עצי הסקה. גם ההיבט החברתי של החיים ביישוב העירוני מרתיע: לעומת היחסים החברתיים ההדוקים שאפיינו את החיים במאהל – בעיר יש יותר ניכור ופחות מעורבות, וכל אחד מסתגר בביתו ודואג בעיקר למשפחתו הגרעינית.
* המצב ביישובים המתוכננים קשה.
הבדואים ציפו שביישובים המתוכננים יהיו להם מקומות עבודה ואפשרות להתפרנס, ושירותים ברמה טובה. המצב הקשה במרבית היישובים המתוכננים מרתיע בדואים מהיישובים הספונטאניים מלהצטרף ליישובים המתוכננים.
* לבנות בית, זה עולה הרבה כסף.
ביישובים המתוכננים, כל משפחה בונה בית פרטי על שטח קרקע – בנייה שעולה כסף רב. כתוצאה מכך בדואים רבים (בדרך כלל הזוגות הצעירים) שאין להם האמצעים הכספיים הדרושים לבניית בתים כאלה, נאלצים למצוא פתרונות מגורים זמניים ביישובים הספונטאניים. גם בתי קומות, שהם זולים יותר, אינם נבנים ביישובים אלה, מאחר שהבדואים מתנגדים לכך בטענה שבתים כאלה אינם מתאימים לאורח החיים המסורתי.
האתגר של רשויות המדינה הוא שעוד ועוד תושבים בדואים יעברו ליישובי הקבע המתוכננים, וכך יהיה אפשר לספק להם את השירותים הממלכתיים המגיעים להם, כמו כל אזרח במדינה: חינוך, בריאות ורווחה. כדי להגיע לפתרונות מוסכמים, שני הצדדים – ממשלת ישראל והבדואים עצמם – חותרים לפעול בשיתוף פעולה. ניצנים ראשונים כבר קיימים בשטח: בשנים האחרונות הבדואים ונציגי המימסד משתפים פעולה בתהליכי תכנון וקבלת החלטות לגבי היישובים, מיקומם ואופיים. כך, למשל, ב- 1998 התקבלה החלטת ממשלה על הקמתם של עוד 5 יישובים, ו- 3 מהם כבר מצויים בשלבי תכנון ראשוניים. ביישובים אלה יפותחו ענפי תעסוקה חדשים – תיירות ותעשייה – לצד מאפיינים כפריים כמו הקמת אזור חקלאי בשולי היישוב למכלאות צאן או לחממות.



 

3. חברה בתהליכי שינוי


תהליך המעבר של הבדואים מחיי נוודות ונוודות למחצה לחיים ביישובי קבע, אינו מתבטא רק בשינוי צורת המגורים. הוא כרוך בשינויים גדולים בכל אורח החיים של הבדואים. הנה כמה מהם.
* הפרנסה. עם המעבר ליישובי קבע חל שינוי באופיים של מקורות הפרנסה של הבדואים בנגב. הכלכלה המסורתית שלהם התבססה על גידול עדרים ועל עיבוד חלקות אדמה קטנות של שעורה ושל חיטה. העדרים שלהם כללו בעיקר עיזים, כבשים וגמלים, ואלה סיפקו את רוב צורכיהם – בשר, חלב וצמר. מכירתם של מוצרי החלב ומוצרי הבשר הייתה מקור ההכנסה העיקרי שלהם.
כיום רק מעטים מהבדואים תושבי יישובי הקבע מתפרנסים מגידול עדרים, ומרביתם עובדים כשכירים ביישובים העירוניים, במושבים ובקיבוצים שבסביבה. חלקם הקימו חברות עצמאיות להובלה, לבנייה, לעבודות עפר וכדומה. אפשר למצוא ביניהם גם מנהלי חשבונות, יועצי מס, רואי חשבון, עורכי דין, ארכיטקטים, רופאים ומרצים באוניברסיטאות.
* המבנה החברתי. חיי הבדואים במדבר מאורגנים במסגרות ברורות. כל בדואי משתייך למשפחה גרעינית הכוללת את אב המשפחה, אשתו וילדיו. המשפחה הגרעינית היא חלק מהמשפחה המורחבת – החמולה. כמה חמולות יוצרות יחד שבט, ובראש השבט עומד מנהיג השבט, השיח'. כאשר חיו הבדואים כחברה של נוודים במדבר, מסגרות אלה היקנו להם תחושת שייכות, הגנה וביטחון, ואיפשרו להם להתמודד עם תנאי החיים הקשים במדבר. כיום, בעקבות המעבר ליישובי הקבע, מתרחשים בקרב החברה הבדואית תהליכים המערערים את המבנה החברתי המסורתי.
אחת התופעות הבולטות היא שהמסגרת השבטית נחלשת והמסגרת המשפחתית מתחזקת, ועולה מעמדו של היחיד בחברה. לשיח' , לדוגמה, היו בעבר מעמד חזק וכוח השפעה רב. כאשר התגלעו סכסוכים שונים – סכסוכים פנימיים בתוך השבט או מריבות עם שבטים אחרים על מקורות מים או על שטחי מרעה – נהגו בני השבט לפנות אליו, והחלטותיו התקבלו ללא ערעור. כיום – ביישובי הקבע – מכהנים ראש מועצה או ראש עיר שבסמכותם לקבוע דברים בתחומים רבים הנוגעים לחיי התושבים. רבים הם גם הצעירים הבדואים שרכשו השכלה ויש להם ידע נרחב בתחומים שונים, ובאופן טבעי הם מבקשים ליטול חלק בקבלת ההחלטות הנוגעות להם ובעיצוב סביבתם.
כך נחלש מעמדו של השיח' ופעמים רבות הוא אינו הפוסק הבלעדי, אם כי עדיין רוחשים כבוד למעמדו ודעתו חשובה, הן בעיני הבדואים והן בעיני השלטונות.
* החינוך. המעבר ליישובי קבע הוביל לשינויים גם בתחום החינוך. בעבר מעטים מאוד מילדי הבדואים למדו בבתי ספר. כיום יש במרבית היישובים בתי ספר יסודיים ובתי ספר תיכוניים. מספר התלמידים בבתי הספר הולך וגדל, ויש גם תלמידים הממשיכים ללמוד במוסדות שונים להשכלה גבוהה – אוניברסיטת בן גוריון בנגב ומוסדות אחרים. אולם עדיין, מצבה של מערכת החינוך ביישובים הבדואים אינו משביע רצון והם זקוקים למשאבים נוספים כדי לקדם אותה.
* הרגלי הצריכה והקנייה. הבדואים הנודדים הסתפקו במועט ולא הזדקקו אלא למה שנדרש להם כדי להתקיים. עם המעבר ליישובי הקבע הם החלו לנהל אורח חיים מודרני, שיש בו שימוש באמצעים טכנולוגיים שונים. אורח חיים זה יצר אצלם ביקוש למוצרים שבעבר לא נזקקו להם. למשל, החיים ביישוב המחובר לרשת החשמל עודדו צריכה של מוצרים חשמליים כמו טלוויזיה, מקרר, מכונת כביסה, תנור וכדומה, והלימודים בבית הספר יצרו ביקוש למחברות, לספרי לימוד, למחשבים ועוד.
* תפקיד האישה. בחברה הבדואית המסורתית היו לאישה תפקידים מוגדרים כמו טיפול בילדים, רעיית העדרים, ליקוט עצים, אפיית לחם, הכנת מוצרי חלב ואריגה. המעבר ליישובי הקבע ביטל את הצורך בחלק מהתפקידים, והנשים התפנו לעבודות אחרות. אמנם על פי מסורת הבדואים צניעות האישה מחייבת אותה להישאר בבית ולא לעבוד מחוץ לתחום היישוב. אך הנשים, שחלקן רכשו השכלה ומקצוע ולא מצאו עבודה מתאימה בתוך היישוב, התעקשו ויצאו לעבוד בחוץ. ובכל זאת, מספר הנשים הבדואיות העובדות הוא עדיין זעום.


*****


הבדואי הוא איש המדבר. הבדואים הגיעו לנגב ולסיני ממדבריות חצי האי ערב בשלושה גלי הגירה גדולים, שתחילתם במאה השביעית לספירה וסיומם לפני כ- 250 שנה. הסיבה העיקרית לעזיבתם את חצי האי ערב הייתה הצטרפותם לצבאות הכיבוש המוסלמיים בתחילת תקופת האיסלאם. והיו גם סיבות אחרות כמו החיפוש המתמיד אחר מקורות מים ושטחי מרעה חדשים, בעיקר בשנות בצורת, וכן הבריחה מפני נקמת דם. הבדואים נדדו ברחבי מדבריות המזרח התיכון והתפרנסו מגידול גמלים, מליווי שיירות ואף משוד וביזה של שיירות שעברו באזורם. נדודיהם נעשו במסגרת השבט שאליו השתייכו, בתחומי שטח המחיה המוגדר שלו.
השטח כלל בדרך כלל אזורי מרעה ומקורות מים, ופעמים רבות ניטשו בין השבטים מאבקים קשים על שטחים. בנגב, באזורים שבהם יורדת כמות משקעים המספיקה כדי לגדל גידולי בעל, היו הבדואים גם מעבדים חלקות אדמה קטנות לצד הנדידה בעקבות מרעה לעדריהם.
במשך רוב שנות השלטון העות'מאני חיו הבדואים בנגד ובסיני בתנאים אידיאליים. מעורבות השלטון בענייניהם הייתה מזערית, והם היו פטורים מגיוס לצבא ומתשלומי מסים. רק לקראת סוף תקופת שלטונם החלו העות'מאנים להשליט סדר ומשטר באזור ולהתערב בענייני הבדואים. בשנת 1900 הם הקימו את באר שבע וקבעו אותה כעיר מחוז. ממנה הם פיקחו על שבטי הבדואים, הגבילו את שטחי המרעה ותחמו אותם, וחייבו את השבטים בתשלום מס.
המגבלות שהוטלו על הבדואים על ידי העות'מאנים, ואחר כך על ידי הבריטים, הביאו לתחילת השינויים באורח חייהם. חלקם החלו בהדרגה להשתקע באזורים שבהם הם נדדו ולעבד את קרקע במשך כמה חודשים בשנה. לאחר מכן, כאשר קמו מדינות חדשות באזור – ישראל, ירדן ומצרים – הוחש תהליך המעבר של הבדואים למגורי קבע.

ביבליוגרפיה:
כותר: יישובי הבדווים
שם  הספר: אל הנגב : פרקים בגיאוגרפיה של דרום הארץ
מחברת: גל, אופירה
עורכת הספר: נחום-לוי, נירית
תאריך: 2000
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. השתתפה בפיתוח ובתחקירים: רונית יונת.
2. נכתב עפ"י תכנית הלימודים החדשה ואושר ע"י משרד החינוך לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים.
3. כרטוגרפיה: תמר סופר.