עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסרעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה


שפינוזה ברוך
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


פרידמן, ש.
חזרה3

(1677-1632). נולד באמסטרדם להורים יהודים, שנמלטו בסוף המאה הט"ז מפני הרדיפות בפורטוגל, אשר לשם באה משפחתם מספרד. שפינוזה דיבר ספרדית, פורטוגזית ועברית מילדותו, אולם שליטתו בהולנדית היתה פחותה. הוא למד את הלימודים הרגילים בתלמוד-תורה באמסטרדם. אחד ממוריו היה ר' מנשה בן ישראל, שנשא ונתן עם קרומבל בדבר שיבתם של יהודים לאנגליה. בגיל שמונה עשרה נתקבל שפינוזה אצל מורה הולנדי - ון דן אנדה (Van den Ende) - שלימדו לטינית ואת "המדע החדש" תוך עיון בחיבוריהם של קופרניקוס (Copernicus), גאליליאו (Galileo), קפלר (Kepler), הרוויי (Harvey), הויגנס (Huygens) ודקרט (Descartes).

אביו של שפינוזה היה בעל מעמד מכובד בקרב הקהילה היהודית באמסטרדם, שרבים מחבריה היו אנוסים שחזרו ליהדות. הולנד עצמה היתה מקלט לא רק ליהודים, אלא לכל נרדפי הכנסייה הקתולית, ובכלל זה כתות פרוטסטנטיות מכל גווני האמונה. ראשי הקהילה היהודית דאגו כמובן ליצור חזית מלוכות ולא לעורר שערוריות כלפי שכניהם ההולנדים ע"י רמזים כלשהם לחופש-מחשבה או רעיונות אתאיסטיים. תחילה דומה היה ששפינוזה התכוון לנהל חיים שקטים, לקיים ביקורים סדירים בבית-הכנסת ולהמשיך בלימודיו. הוא היה ביקורתי לגבי הפירושים המסורתיים של התורה, אך לא היתה לו כל כוונה להפריע לאחרים באמונותיהם, ועד מות אביו לא אולץ להכריז ברבים על אי-האורתודוכסיות שלו. אולם לאחר מות אביו החל להתדיין עם אחותו (מצד האב בלבד) בקשר לירושה, זכה במשפט אך ויתר על חלקו בירושה, ולקח לעצמו "רק מיטה טובה וכלי מיטה". תוך כדי התדיינות משפטית הועמדה האורתודוכסיות של שפינוזה בספק. ראשי הקהילה הציעו לו פנסיה של אלף פלורינים לחודש ובלבד שיעזוב את ון-דן-אנדה ויציית לפחות באופן חיצוני לנוהג. אך שפינוזה סירב והוחרם, ובעקבות זאת עבר לגור באחד מפרברי אמסטרדם. בהתאם לנוהג שהיה מקובל בקרב היהודים - אשר חייב את כל הגברים ללמוד מקצוע - למד בזמנו גם הוא את מקצוע ליטוש העדשות. עתה התפרנס ממקצוע זה, אשר בו עבד ביום בעוד שבלילה למד. בתקופה זו שינה את שמו הפרטי העברי, ברוך, לצורתו הלטינית - בנדיקטוס. באותו זמן כתב גם את ה"מסכת הקצרה על אלוהים, האדם ורווחתו" (Short Treatise on God, Man and his Wellbeing). ב-1661 עבר לגור ברינסבורג (Rhijnsburg) וכתב את ה"מסכת לשיפור השכל" (Tractatus Emendatione Intllectus). בבית שבו התגורר אז, שוכן כיום מוסיאון שפינוזה. בתקופה זו הכיר שפינוזה את הנרי אולדנבורג (Henry Oldenburg), דיפלומט גרמני בלונדון ואחד ממזכירי החברה המלכותית. התכתבותם, שנמשכה כחמש עשרה שנה, מפיצה אור על כמה מהנקודות המוקשות במשנתו של שפינוזה. ב-1663 עבר שפינוזה לגור בוורבורג (Voorburg) ליד האג. בינתיים הספיק להתפרסם במידה ניכרת; נוסדה חברה לחקר כתביו ובתגובה להפצרותיה של חברה זו הסכים לפרסם שני חיבורים: "עקרונות הפילוסופיה הקרטיסאנית" (Renati des Cartes Principia Philosophiae) והנספח "הגיונות מטפיסיים" (Cogitata Metaphysica). מיד לאחר מכן הופיע תרגום של חיבורים אלה בהולנדית. חדרו בוורבורג היה למקום מפגש של אנשי-הרוח של אותם הימים, ביניהם הויגינס ויאן דה ויט (Jan de Witt). ב-1673 הוצעה לשפינוזה משרת פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, אך הוא סירב לקבלה; הוא רצה להמשיך במחקריו בהתאם למיטב הבנתו ומצפונו. עד לזמן הזה כמעט שהשלים את סיפרו "תורת-המידות" (Ethics), אך הוא הניח אותו הצידה והחל כותב את "המסכת התיאולוגית-מדינית" (Tractatus Teologico-Politicus). כמניע לכך שימשה לו התפרצות של אלימות עזה מצד האספסוף כנגד הדה-ויטים, לאחר תבוסה שהנחילה אנגליה לצי ההולנדי. טענו שדה-ויט הביא אסון זה על הולנד בשל סובלנותו כלפי חופש-המחשבה והאתיאיסם. שפינוזה הכיר את התנ"ך כמקור החיים התבוניים וביקש להראות שאין הוא יכול להוות יסוד לאלימות ולחוסר סובלנות. החיבור פורסם ומיד הוקע לגנאי על-ידי התיאולוגים.

שפינוזה חזר עתה לגור באמסטרדם ולאחר שהשלים את "תורת-המידות" ביקש להוציאו לאור. אולם אינפורמציה על אודותיו נמסרה לשלטונות ושפינוזה חזר בו מהוצאת הספר. לאחר מכן התחיל לעבוד על ספר דקדוק של השפה העברית ועל תרגום התורה להולנדית, מתוך מגמה מעשית להביא לידיעת העם ההולנדי את תוכנו האמיתי של התנ"ך, שפורש, לדעתו, פירוש מטעה. מותו הפתאומי בטרם עת, בגיל ארבעים וחמש, שם קץ לכל התוכניות האלה.

באחד מחיבוריו הראשונים, "מסכת לשיפור השכל", טען שפינוזה כי מטרת עבודתו היא מעשית לחלוטין, היינו - לגלות את "חיי האושר הנצחי של האדם". האושר הנצחי מחייב מחקר אודות זה אשר "גילויו והשגתו יביאו בעקבותיהם אושר מתמיד ועליון לנצח". אושר זה קרוי בפי שפינוזה "האהבה השכלית של האלוהים" והוא מתבטא בהבנה ברורה של טבע בני האדם, של מקומם בעולם ושל טבע העולם, ובשמחה, המהווה תכונה אופיינית של הקיום הטוב ופעילות מהותית לאדם בתורת יצור אנושי. ההכרה בעיני שפינוזה היא מצב של בהירות התבונה, שאליה יש לחתור על-ידי שיפורו המתמיד של השכל ושחרורו מן הרעיונות המעורפלים והמבולבלים של התחושה והדמיון ומן המעצור של קשר בלתי-מתאים אל מושאים. מטעמים אלה נקרא חיבורו העיקרי של שפינוזה, שהוא בעיקרו מסכת מטפיסית, בשם "תורת-המידות". במסכת זו מתגלה מערכת העולם הכוללת את האדם כתבונית, האדם חופשי ומוצא את אושרו הנצחי בתפיסת עצמו כחלק ממערכת זו, הקבועה עד לפרט האחרון שבה. האדם שמח במצבו האמיתי ושמחה זו מלווה על-ידי מושכל האלוהים או היקום: זוהי אהבת האל, במובן המיוחד ששפינוזה מייחס למושג זה.

כאשר השכל פועל אל-נכון, בהבהירו את מושכליו ובנסחו את כל המשתמע מהם, מגיע הוא אל מושכלים אמיתיים ואל ודאות. "מי אשר לו מושכל אמיתי, יודע שיש לו מושכל אמיתי" (תורת המידות חלק 2, משפט 43). את המושכלים האמיתיים מבטאים אל נכון בהגדרות, שאותן ניתן לפתח באורח דדוקטיבי, באשר הקשר בין כל שני משפטים הוא ברור מתוך עצמו. באופן כזה אנו מגיעים למערכת משפטים אמיתיים. מי שהולך בדרך זו מגיע אל ההכרה מן הדרגה השנייה, Ratio; (תורת המידות, חלק 2, משפט 40). ההכרה מן הדרגה השלישית והגבוהה ביותר, דעת שמתוך הסתכלות (scientia intuitiva) שייכת לאל בלבד, אף-על-פי שבני אדם עשויים להשיגה במידה מוגבלת. הדבר קורה כאשר אנו רואים את הקשרים הפנימיים שבין מושכלותיה של מערכת, ללא צורך בתהליך-היסקים צעד אחר צעד. הדרגה הנמוכה ביותר של ההכרה, הכוח המדמה (imaginatio), היא הכרה באמצעות החושים והדמיון, באמצעות סימנים מעורפלים ומפי השמועה. בתהליך התחושה מופעלים גופינו על-ידי גופים אחרים, ואילו בדמיון, הפעלה זו של הגוף היא תוצאה מן האסוציאציה, כך שאנו מתנסים בשני מצבים אלה כבחלק בלבד מן התהליך הסיבתי הכרוך בהם. התחושה והדמיון, אף-על-פי שכשלעצמם אינם טועים, מוליכים לטעות אם אין מעמידים אותם בתוך הקשרם הנכון, היינו כמצבים של הגוף ולא של מערכת המושכלים. הטעות היא לעולם שלילת ההכרה, בלבול בין מושכלים שאיננו מוכר בתור בלבול. סימנים מעורפלים הם סימנים כדוגמת "אדם", "סוס", המתייחסים בצורה מבולבלת למספר עצום של פרטים, בניגוד ל"פטר", המתייחס באורח חד משמעי לגוף-נפש אחד, בתוך מקום מסויים שבמערכת החללית-זמנית. ל"אדם" אין מקום בתוך מערכת המושכלים, אך את "פטר" אפשר להבין כגוף-נפש בתוך מערכת של גופים או של גופים-נפשות, הפועלים אלה על אלה.

"תורת-המידות" כתובה כמערכת של הגדרות, מושכלים ראשונים ומשפטים. בחלק 1, ההגדרות הן בסיסיות ובלתי ניתנות לגזירה מתוך מושגים יסודיים יותר. הן קשורות זו בזו ובתורת שכאלה הן מהוות את הבסיס לתיאולוגיה רציונלית ולמדעים המוסבים על העולם הפיסיקלי ועל העולם הפסיכי. העצם מוגדר כ"מה שנמצא בתוך עצמו ומושג מתוך עצמו", התואר הוא "זה אשר השכל תופס בעצם, בחינת מהותו". ההגדרה השישית מזהה את "האל" עם "העצם בעל אינסוף התארים". ביחד עם המושכלים הראשונים 3 ו-4, הגדרות אלה מאפיינות את האל כאחד, אינסופי, קיים בהכרח, מכיל את כל היש וסיבתם היחידה והבלעדית של כל הדברים הקיימים. המושכל-הראשון 3 הוא אכסיומת הסיבתיות והמושכל הראשון 4 מסביר את המשמעות המיוחדת ששפינוזה מעניק למושג הסיבה. "הכרת התולדת תלויה ומחייבת את הכרת הסיבה". יוצא איפוא שהיחס הסיבתי, לדעת שפינוזה, הוא היחס שבין הקדמה למסקנה. העצם, באשר הוא נתפס מתוך עצמו, הוא סיבת-עצמו, ובאופן שכזה קיים בהכרח. אי אפשר שיהיו בנמצא שני עצמים, שאילו היה כן, מן ההכרח היה לתפוס ולהבין את האחד במונחי האחר, או את שניהם ומונחיו של משהו שלישי - עצם שלישי. כל דבר, פרט לעצם עצמו, "נמצא בתוך משהו אחר, שבאמצעותו הוא מושכל", כך שאין שום דבר הנמצא מחוץ לעצם.

העצם איננו אינסופי רק במה שהוא ישנו, אלא גם בהתגלותו בתארים אינסופיים שכל אחד מהם מתפרט לאינסוף "אופנים" הנמצאים בתוך העצם במושגים באמצעותו של תואר זה או אחר של העצם. מבין אינסוף התארים אנו מכירים רק שנים: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. אף-על-פי שהתארים מוגדרים כ"מה שהשכל תופס בעצם", בכל זאת אין התארים רוחניים או שכליים, אלא הם משקפים ותופסים בחינה אחת של העצם, כאילו הם מהווים וממצים את מהותו של העצם. פילוסופים הניחו בטעות שהמחשבה וההתפשטות הינן עצמן עצמים, ויצרו באופן כזה בעיה מלאכותית - כיצד להבין קשר בין דברים "שאין ביניהם שום דבר משותף ולפיכך אי אפשר להשיגם האחד באמצעות השני ("תורת המידות", חלק ראשון, מושכל ראשון 5). ההתפשטות והמחשבה הן שני תארים של עצם אחד; אין ביניהם שום השפעת גומלין אך כל אחד מהם מתפרט לאין סוף אופנים, הקיימים יחדיו. המקרה המעניין ביותר של דו-קיום זה הוא ביצור האנושי, בו קיימת הקבלה בין מאורעות פיסיקליים לבין מאורעות פסיכיים. הנפש היא המושכל של הגוף.

המערכה האופנותית של ההתפשטות היא facies Totius universi (פני העולם כולו). היא נחקרת ברמות שונות על-ידי מדעי הגיאומטריה, המכניקה והביולוגיה. המושגים הנאותים בגיאומטריה הם נקודה, קו, מישור; במכניקה, הגופיפים הקטנים ביותר, תנועה ומנוחה. בביולוגיה מושג ה-conatus הוא בסיסי; Conatus היא השאיפה של כל גוף להתמיד בקיומו. בגוף האדם, כאשר מתלווה אל ה-conatus תודעה, הוא נקרא תאווה. מדעים אלה מבוססים היטב על המושג המטפיסי של עצם כפי שהוא מתגלה בתואר ההתפשטות. אין התפתחות מקבילה בתואר המחשבה, אלא ששפינוזה קיווה כי יוכל למצוא אותה. בהקדמה לחלק השלישי של הספר אומר שפינוזה כי הוא מבקש להתייחס אל המעשים האנושיים כפי שהיה מתייחס אל קווים, מישורים וגופים. בדיוק כפי שאת הגוף האנושי יש לתאר באמצעות הגופיפים הקטנים ביותר הפועלים זה על זה, שתנועותיהם נקבעות על ידי תנועות קודמות, כך יש לתאר את הנפש האנושית במונחים של פעילות, הפעלות ומושכלים מכוונים, ואירוע מחשבתי במונחיו של אירוע מחשבתי קודם. מהותו של אופן פרטי היא ה-conatus שלו, והתלכדותם של חלקיו הפיסיקליים נקבעת על-ידי מודעות הנפש את דבר אחדותה היא ואת דבר אחדותה עם הגוף.

ההבדלים שבין גופים פשוטים בינם לבין עצמם ניתנים לניסוח במונחים של דרגות תנועה-מנוחה, וההבדלים שבין גופים סבוכים, בינם לבין עצמם, במונחים של דרגות תנועותיהם-מנוחותיהם העצמיות, שלהם ושל חלקיהם. את ההבדלים בין נפשות ניתן לנסח במונחים של דרגות הבהירות והמכוונות של מושכליהן. אדם בעל מושכלים מכוונים וברורים הוא חופשי ופעיל במובן זה שהסיבות למעשיו מונחות בתוך טבעו-הוא, עד כמה שהדבר עולה בקנה אחד עם סופיותו. סיבות מעשיו של כל יצור סופי אינן יכולות להתמצות כליל בטבעו-הוא; גופו הוא חלק מתוך מערכת כללית של גופים הפועלים זה על זה, ובכל תנועותיו ומעשיו מצבו הוא תוצר של טבעו-הוא ושל טבע הגופים הפועלים עליו. האדם החופשי הוא בעל מושכל מכוון אודות מצבו שלו; אף-על-פי שראייה מפוכחת עשויה להיות מעציבה, הרי הרגש המכוון והמתאים הוא דווקא רגש של שמחה, מפני שרואים שהעצב מתרחש במקומו הנכון. אם העצב מתעורר כתוצאה של מעשה ידי יצור אנושי אחר, האדם החופשי לא יגנהו אף לא ישנאהו. האהבה היא שמחה, כשמתלווה אליה מושכל של מושא ואילו השנאה היא עצבות כשמתלווה אליו מושכל של מושא. האדם החופשי שרואה את כל האנשים כחלקים של מערכת קבועה, יכול רק לשמוח בהכרתו, כך שלא יוכל לשנוא אף-אחד. המושג החשוב בהסבר פעולות אנושיות, כמו בהסבר כל מאורע אחר, הוא מושג הסיבה ולא התכלית. הדוגמה האהובה על שפינוזה - של טעות - היא אמונתנו בבחירה חופשית. אדם מודע אל "פעולותיו", אך איננו יודע את סיבותיה על כן הוא אומר שהוא בוחר מתוך חופש לפעול בדרך זו; ברם, ביטוי זה איננו אלא שם למצב מבולבל, שבו סיבות "פעולותינו" נסתרות מעינינו בחלקן הגדול. המילה "פעולה" מופיעה במרכאות, מפני שבמינוח השגור בפי שפינוזה, פעולתו של אדם שמושכליו מבולבלים ובלתי-מכוונים, נקראת "הפעלות". את ההסברים לפעולה אנושית שכזו, יש לחפש בנסיבות שבהן נעשו המעשים הללו, ולא בטבע האנושי. ישנם שלושה רגשות ראשוניים – התאווה שהיא conatus, השמחה, שהיא מעבר האורגניסם למצב של שלמות יתרה, והעצבות, שהיא מעבר האורגניסם למצב של שלמות פחותה. כל יתר האמוציות נגזרות משלוש אלה, יחד עם המושכלים של מושאים המצטרפים באופן מתאים או לא מתאים. המעבר למצב של שלמות יתרה או של שלמות פחותה, אין פירושו להפוך להיות טוב יותר או טוב פחות במובן המוסרי של מילים אלה; פירושו להיות פעיל יותר או פעיל פחות. האדם בעל המושכלים הבלתי-מכוונים הוא נפעל, בכך שפעולתו מותנית במה שקורה לו, ולא במה שהינו. הוא "ממשי" פחות מן האדם הפעיל; אישיותו היא בבחינת צל, ללא גילויים בתוך החיים.

תורת-המוסר של שפינוזה היא, בהתאמה למטפיסיקה שלו, רלטיביסטית ונטורליסטית. "בשם טוב: יקרא זה אשר אנו יודעים בו בבירור שהוא מועיל לנו". ("תורת המידות", חלק 4, הגדרה 1). שום דבר כשלעצמו איננו טוב אף איננו רע. האדם שיש לו מושכלים מכוונים יגדיר משהו כטוב אם הוא מגדיל ומגביר את עוצמת פעילותו. האדם הנפעל יעניק את התואר "טוב" למה שנראה לו בטעות כתואם את מטרותיו. אדם כזה מקיים את רגשותיו שלא כהלכה, בייחסו אותם אל מושאים במקום לראותם במקומם הנכון, היינו, בתוך שלבי חייו הרוחניים הקשורים יחדיו באורח סיבתי. שבח וגנאי, אף אותם אין להחיל על המעשים האנושיים, אף-על-פי שניתן להשתמש בהם לגבי עיצוב מעשיהם של אלה שאנו מרגישים את עצמנו אחראים להתנהגותם. שום דבר איננו יכול להיות מועיל יותר לאדם החופשי מאשר חברתם של בני-אדם חופשיים אחרים, כך ש"האדם הטוב" נוסח שפינוזה, לא יהיה שונה מן המושג המקובל. הוא מנסה כמובן להביא את המצב לידי כך שגם בני-אדם אחרים יהיו חופשיים וחכמים, בהבינו כי השנאה והרוגז הם בלתי-נאותים כשהם מכוונים כלפי בני-אדם, ממש כפי שהם בלתי-תואמים כאשר הם מכוונים כלפי סלעים או אבנים. הוא יודע כי היעד היחיד שראוי לחתור אליו, ההכרה, מושג ביתר הצלחה בחברה מאשר ביחידות, אך הוא יודע כמו כן שכל יצור אחר הוא בעל conatus משל עצמו ובעל זכות להתמיד בקיומו בדיוק כמו האיש החכם, וגם אם מושכלו אודות האמצעים הטובים ביותר שיש לנקוט בהם למען שמירת קיומו יהיה מוטעה ככל שיהיה. האדם החכם הוא סובלני ביחס לאחרים ואיננו מפריע בעד אמונותיו הבלתי מזיקות של הזולת, בין אם המדובר בדת ובין אם המדובר בפוליטיקה. הוא יתייחס אל הדת כאל יסוד חיובי אם זו תפעל למען טיפוח החיים הטובים. ואילו החברה הטובה תהיה זו המעניקה בטחון לאזרחיה ומחזקת את "זכותם הטבעית להתקיים ולפעול מבלי לפגוע בעצמם ובזולתם". באשר ישנם בני אדם בעלי מעלות שלמות שונות, מן ההכרח שחלקם יהיו מונהגים ע"י סמכות. דווקא משום כך יש חשיבות עצומה לכך, שהתיאולוגים והמנהיגים האזרחיים יבינו את תנאיהם של החיים הטובים.

אם רוגז אינו מתאים כלפי בני-אדם, מכל שכן שאין הוא מתאים כלפי האל. האל הוא מעבר לטוב ולרע ואף-על-פי שהוא סיבתם של היצורים המושלמים, כמו של היצורים הבלתי-מושלמים, כוחו מתגלה בשניהם. בעל המום הפיסי או הרוחני, הוא מה שהוא בשל מקומו בתוך המערכת: אלוהים לא ניסה לברוא את האדם השלם ואף לא נכשל בכך. "ואם תמצא לשאול: מפני מה לא ברא האלוהים את בני האדם באופן שיהיו נשמעים למצוות התבונה בלבד? הריני להשיב לך רק תשובה זו: מפני שלא היה חסר את החומר כדי לברוא הכול, מן המדרגה התחתונה עד למדרגה העליונה שבשלמות; או במילים יותר מכוונות, מפני שחוקי טבעו היו די מרווחים שיספיקו ליצור כל מה ששכל אינסופי יכול לתפוס בהשגתו". (תורת המידות, חלק 1, מילואים). האדם החופשי יכול לעבוד ולאהוב אל כזה, שכן הוא רואה כי אין זה מתאים ונכון לצפות שהאל יחזיר לו אהבה, ידאג לצרכיו ויקבע לו שכר ועונש. מי שאוהב את האל איננו מחפש חיי עולם הבא: חייו אלה יכולים להיות חיי-אושר אף כי במושכלינו המכוונים אנו יכולים ליטול חלק במחשבה האלוהית ובשמחה ששמח האלוהים בהכרתו-העצמית, היינו, "באהבה שהאל אוהב את עצמו"; במידה זו יכולים אנו להיות נצחיים.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: שפינוזה ברוך
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.