עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסר


סרטר ז'אן פול
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


פרידמן, ש.
חזרה3

(1905-1980). סופר, מחזאי ופילוסוף צרפתי, נולד בפריס ב-21 ביוני 1905. מייסד כתב העת "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes).

חיבורו הפילוסופי העיקרי של סרטר, "הישות והאין" (L’Etre et le Neant) הופיע בשנת 1943, אף-על-פי שזהו ספר ארוך מאד, הוגדרה מטרתו והוגבלה על-ידי מחברו. מאז 1955 נודע כי עומד להתפרסם חיבור פילוסופי עיקרי שני של סרטר, "האדם" (L’Homme) שנועד להיות מעין תורת-מידות סרטריאנית, אף שעדיין לא הופיע. בדומה לכך טרם ראה אור הכרך הרביעי והמסיים של סדרת הרומנים שלו "דרכי החירות" (Les Chemines de la Liberte), ורק קטעים ממנו הופיעו ב"זמנים מודרניים".

כפילוסוף, סרטר הוא "אכסיסטנציאליסטי" מובהק; מפרשים נוטים לראות בהגל (Hegel) ובקירקגור (Kierkegaard) את אבותיו הרוחניים. יחד עם זאת יש מקום לטעון כי הוא קרוב ברוחו אל פיכטה (Fichte) יותר מאשר אל שני האחרים, כשהוא מטפל בבעית החירות בדרכים המזכירות מאד את אלה שבהן הלך פיכטה עצמו כאשר שיחרר מכל הגבלה את עמדתו של קנט בדבר כבודה היחיד במינו של העשייה החופשית. לגבי סרטר, שהוא אתיאיסט, האדם הוא המעניק לעולם כל מה שנראה כמשמעות או סדר. במקומות מסויימים ביצירתו נראה כי מלהיבה אותו דמות של אדם הדומה לפרומתיאוס (Prometheus), בתוך עולם שבו זיאוס איננו בנמצא כדי לכבול אותו לסלע. משימתו של הפילוסוף (הקרובה בנידון זה מאד לזו של הסופר) היא - לסייע בידי האדם להשתחרר באמצעות המחשבה מתוצאותיהם המבלבלות ומסיחות-הדעת של אשליות מעין אלה. בהקשר זה ניתן להבחין בקרבה מסויימת בין סרטר לבין הפסיכו-אנליסה. ברם, יש מקומות אחרים ביצירתו שבהם נדמה כי סרטר רואה את החירות הזאת כמשא אימתני המונח על כתפי האדם, והאדם עצמו איננו יכול למצוא שום גורם חיצוני אשר יקל עליו את עולו של משא זה.

הדפוסים הרוחניים שבהם משתמש סרטר כשהוא עוסק בבעית החירות, אינם עקביים. "החירות" היא לעיתים כינוי למצב של יציבות ושל שקיפות בחיים, שתמיד היא מתחמקת ועם זאת קורצת לגורם המוסרי; לעיתים אחרות, החירות היא מרכיב מהותי, המאפיין את הקיום האנושי והמזדהה עם "החירות שבאפשרויות הפתוחות", חירות אשר חשיבותה וממשותה זכו לא מזמן להגנה נלהבת מידי הפילוסופים-המטפיסיקאים הבריטיים טיילור (Taylor) וקמפבל (Campbell). ושוב, לעיתים ובמקומות אחרים, החירות הוא שמה של תכונת חיים, המתגלה בהכרח בכל חברה שבה הולכת ונוצרת ספרות גדולה. בין כך ובין כך (כפי שכבר הערנו), המושג הזה רומז לפחיתותו המטפיסית של העולם, שלא נברא ואשר אין לו איפוא בורא; מבנהו ותבניתו של העולם, עד כמה שהאדם יכול להניח את קיומם הם לעולם פרי מאמצי האדם; בלשונה של המטפיסיקה המסורתית, האדם הוא סיבה ראשונית ולא משנית.

אם סרטר משתייך במובן מסויים למסורתם של אלה אשר מצאו במושג המבלבל והמבולבל של ה"חירות" את נקודת המוצא למבנה ספקולטיבי, הרי שהדבר בא לידי ביטויו, בין השאר, בשנינות המפתה שבה הוא מנתח סיטואציות אנושיוצ על דרך האינטרוספקציה. אם אין הוא דן לעולם כדרכו של הפילוסוף הביקורתי ב"הכרתנו את רוח הזולת" הרי לעומת זאת מגלה יצירתו רגישות יוצאת מגדר הרגיל במבוכי התודעה האנושית. עמדתו היא סוליפסיסטית, לפחות בספרו "הישות והאין"; החברה האנושית, הזוכה להערכה חיובית מידי מרסל (G. Marcel), מתגלה לפניו כמקור המסכן את השלמות האישית, הממציא לאדם הזדמנויות להתאכזב מעצמו ולהפוך את החיים לנשף מסכות. נימה של פסימיות נשמעת בדיוניו ביחסים שבין אדם לאדם, הן בחיבוריו הפילוסופיים והן ביצירותיו הספרותיות. הקפדנות והדקדקנות של ניתוחיו, בגילוייהם הטובים ביותר, מדגימים היטב את האופן שבו באות על פתרונן בעיות מן הפילוסופיה הביקורתית, על דרך התיאורים הממצים והמוצקים בתחום הבעייה הנדונה.

כך, למשל, כאשר מדובר ב"פילוסופיית הרוח", יש במחקריו של סרטר המוסבים על הדמיון ועל היצירה הספרותית כדי לסייע לקורא בן-זמננו להעריך אל נכון את תרומותיהם הממשיות והעצמאיות של הוגי-דעות השייכים למסורת האידיאליסטית, כדוגמת קולינגווד (Collingwood) שורת הדוגמאות שסרטר מסוגל להביא מרחיבה ללא ספק את דעתו של הקורא ביחס לטיב מושא-המחקר – הרוח. לגבי אלה שבעיניהם "פילוסופיית הרוח" משמעה קודם-כל ביקורתית, מציע סרטר תיקון חשוב כנגד הנטייה לצמצם לאפס את שיעור קומתו של האדם אשר מבקשים להבהיר את הכרעותיו, כשריו הרוחניים, הרהוריו וחרטותיו. מאמציהם הבלתי-ממושמעים לעתים של בני-האדם לבוא לידי הידברות עם קיומם, אשר יצירתו של סרטר משמשת להם ביטוי - מהווים גורם בזירה האנושית שהפילוסוף-האנליטיקון איננו רשאי להתעלם ממנו. על כן יש לצפות בסקרנות להופעת ספרו "האדם".

כסופר, חסר סרטר את כח ההבחנה הדקיק, המצוי למשל ב"דבר" של אלבר קאמי (Albert Camus) (אף-על-פי ששום דבר שכתב איננו מגיע לדרגת השעמום של "המנדרינים" של סימון דה בובואר). סיפרו "דרכי החירות" מעיד על התעניינותו העמוקה בעניינים מדיניים במיוחד במה שקשור לבעיית הקומוניסם, כפי שעמדה לפני האינטלקטואלים הצרפתיים. דרכי המחשבה האכסיסטנציאליסטיות בוקרו בחריפות על-ידי הוגי-דעות מרכסיסטיים; סרטר עצמו נשאר נאמן למפלגה וקיבל את הכרעותיה עד לוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הרוסית והטרגדיה ההונגרית ב- 1956. בתקופה זו חל הקרע בינו לבין קאמי, ובה נכתב מחקרו המעניין של קאמי על המרד כתופעה אנושית ("האדם המורד", [L’Homme Revolte]). על גישתו של סרטר נמתחה ביקורת גם על-ידי עמיתו לשעבר וחוקר-המרכסיסם המושלם מוריס מרלו-פונטי (Merleu-Ponty), אשר בעקבות מאמרו המזהיר "הומניסם וטרור" (1948) (Humanisme et Terreur), המנתח לפרטי-פרטים את האתיקה הסטאליניסטית, כתב גם מסה על הדיאלקטיקה - "הרפתקאותיה של הדיאלקטיקה" (1955) (Les Aventures de la dialecticque). מסות אלה, אף שחיציהן כוונו בעיקר כלפי סרטר, הן בעלות ערך כשלעצמן (ולא רק פולמוסי) בהבנת משמעותה ותפקידה של הדיאלקטיקה במעשה ובעיון המרכסיסטיים.

יחסו הדו-משמעי של סרטר אל המפלגה הקומוניסטית אופייני להגותו כולה. בקבלו על עצמו את מטרותיה של המפלגה, חשב סרטר לשחרר את עצמו מן ההנאה העצמית, מן ה-mauvaise foi, שכן בפנימיותו האמין בתוקפם של המשפטים המוסריים המסורתיים. יתר-על-כן, אף-על-פי שהמרכסיסם-לניניסם הוא השקפה דטרמיניסטית; בכל זאת גילה לנין, אשר חלק למשל על הפילוסופיה הפוסיטיביסטית של המדע, במישור של העשייה המהפכנית בעשור השני של המאה הנוכחית, משהו מן האפשרויות העצומות הטמונות במעשה החופשי, המתוכנן והמבוצע בדיקנות לפרטיו. דימויו של פרומתיאוס המנצח מצרף את כוחו המושך אל כוחו של דימוי אחד - זה של הפרולטריון הסובל והמנוכר.

הערכה נכונה של הספקולציות של סרטר - עם אותו המיזוג המוזר בין האינטרוספקטיבי-הרדיקלי לבין התועלתני-הגלוי, תוך הדגשת חייו הפנימיים של הסובייקט ואמונה כמעט אלילית ביכולתה של היזמה האנושית להביא תמורה בעולם - לא תוכל להיעשות אלא לאחר הופעת יצירתו בתחום תורת-המידות.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: סרטר ז'אן פול
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.