הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיה > נושאי מחקר > קבוצות חברתיות > נשים


שקרים, זונות, פמיניזם
מחברת: אריאלה דאור

נגה : כתב עת פמיניסטי
חזרה3

" הזנות אינה דומה לשום דבר. להפך, כל דבר דומה לזנות, מאחר שהיא המודל למצב האישה." מתוך הספר SEX WORK Writings by Women in the Sex Industry

הזנות והנשים העוסקות בו הוא נושא טעון, וקשה לדון בו בקור רוח כבעוד מקצוע או עיסוק נשי. הוא עמוס משקעים רגשיים, תרבותיים וחברתיים. השאלות - מי היא זונה, מה היא עושה-אפופות שכבות רבות של מיסטיקה. האמנות-הספרות, התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה - מציגה תמונה בלתי מציאותית. מצד אחד "הזונה בעלת לב הזהב", "אלת המין", ומצד שני יצור שפל, בזוי, הנותן שירותים מיניים. המציאות, כפי שנראה, שונה.

הזונות כמעט אינן משמיעות את קולן, אולם לאחרונה התרבו המחקרים המציגים את נקודת מבטה של הזונה, וגם היו ניסיונות התארגנות של זונות הפועלות לשינוי מצבן.

אין לי ספק שאני איני נקייה ממטענים רגשיים הקשורים לזנות, וכי עמדתי מושפעת מהתניות חברתיות עמוקות. אלא שבעוד אני מתקוממת נגד חברה המקצה קבוצה של נשים, זונות, לסיפוק הצרכים המיניים של הגבר, ברור לי כי החוקים הקיימים נגד זנות והסטיגמה של הזונה אינם תורמים לשינוי המצב. הם פוגעים לא רק בזונות, אלא בכל הנשים, ומחזקים את הנטייה להגדרת כל אישה בדיכוטומיה מדונה / זונה.

הרשימה הזו באה לבחון את מצב הזונות ואת המציאות שבה הן חיות, כדי להבין מהו השינוי הרצוי ומה יכול לתרום לשינוי, מבלי לחכות לעולם אוטופי שוויוני שבו לזנות לא תהיה המשמעות הנוכחית.


 

היסטוריה בקצרה


הזנות היתה קיימת מימי קדם בכל הארצות. היא היתה מלווה ומוסדרת בחוקים ובנהלים אשר השתנו מארץ לארץ ומתקופה לתקופה.

היהדות לא אסרה על הזנות ולא התנגדה לה, כל עוד לא היו הזונות מבנות ישראל. על האבות היהודים חל איסור לתת את בנותיהם לזנות: "אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ 'ותמלא זימה" (ויקרא י"ט, כ"ט). על בנות ישראל חל איסור לעסוק בזנות: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (דברים כ"ג, י"ט). מעניין שבצד האיסור לא היתה סנקציה,. בניגוד, למשל, לעונשים הכבדים שהוטלו בגין ניאוף. היוצא מן הכלל היה מקרה של בת כהן שדינה היה שריפה: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (ויקרא כ"א, ט).

לאורך ההיסטוריה היתה הפרדה בין זונות ללא זונות, ועל הראשונות חלה מערכת מיוחדת של חוקים.

ביוון העתיקה היה תפקיד החוקים לשמור על הסדר הציבורי: נקבעו כללים ונתחמו התחומים שבהם הותרה פעולת הזונות. סולון, לדוגמה, הקים בתי-זונות שהיו מונופול של המדינה. הם נבנו באזורים מסוימים של העיר, ורק שם הותרה פעילותן של הזונות. על הנשים שעבדו בבתי-הזונות חלו מגבלות. הן היו חייבות בלבוש מיוחד, ונאסר עליהן להשתתף בטקסים דתיים. במשך השנים התפתחו ביוון מעמדות אחדים של זונות, כאשר אלו במעמד העליון (hetaerae) היו אומניות כשרוניות שזכו להכרה.

ברומא היה העיסוק בזנות בלתי מכובד הן לגבי הזונות עצמן והן לגבי לקוחותיהן. עבור האחרונים נחשב הביקור אצל הזונה לפחיתות כבוד. הרומים החמירו את הפיקוח על הזונות. הם דרשו רישום מלא במשטרה, והעיסוק בזנות הותר רק על-פי רשיון שניתן תמורת תשלום. הזונות היו חייבות להזדהות באמצעות רשיון זה. הן גם היו חייבות לעטות לבוש מיוחד ולצבוע את שערן לצהוב, או לחבוש פאה צהובה. מי שנרשמה פעם כזונה, לא יכלה לשנות את מעמדה. שום שם לא נמחק מהרשימה, פעם זונה תמיד זונה. (מצב דומה קיים היום במספר מדינות בארה"ב שבהן הזנות מותרת בבתי-בושת מוכרים ובמכוני עיסוי מיוחדים, בתנאי שהעובדות תהיינה רשומות במשטרה.)

אירופה הנוצרית של ימי-הביניים לא שינתה באופן מהותי את מצב הזונות. הנוצרים הראשונים באו עם בשורת גאולה, ואפשרו לזונות לחזור בתשובה. כאשר התפתחה המסורת האבירית וגברה האידיאליזציה של האישה, גדלו הלחצים על הזונות לחזור בתשובה. הכנסייה ארגנה מבצעי הצלה. היא אספה כספים שימשו נדוניה לנשים שניצלו, ופתחה מנזרים כדי לקבל את החוזרות בתשובה. האפיפיור אינוצנטיוס ה-3 (1216-1198) אף הגדיל לעשות, ויצא בהכרזה כי לשאת זונה לאישה הוא מעשה נוצרי הראוי לשבח. למרות כל מאמצי הכנסייה פרחה הזנות. ברוב ארצות אירופה היתה הזנות מעוגנת במערכת חוקים שהסדירה את הפעילות ואת התנאים שעל הזונות לקיים, לרבות רשיון עיסוק.

בימי-הביניים היתה הזנות מעין גילדה עם מעמד מוכר, תופעה עירונית, חלק מכלל הקורפורציות. העיסוק בזנות היה חוקי, תחת פיקוח, ומוגבל לאזורים מסוימים בעיר. הזונות היו חייבות ללבוש לבוש מזהה או לענוד סימן היכר. במקומות רבים היתה הזנות מקור להכנסות הציבור, כמו למשל בצרפת. בעיר טולוז, לדוגמה, התחלקו ברווחים מועצת העיר והאוניברסיטה; במונפלייה ובאביניון היו בתי-הזונות מונופול עירוני. בתקופה שאביניון שימשה משכן לאפיפיור, חויבו הזונות בביקורת שבועית.

בלונדון, ליד גשר לונדון, היתה שורה של בתי-זונות שקיבלו רשיונות הפעלה מהבישוף של וינצ'סטר. בחוקים שהנהיג הנרי ה-2 במאה ה-12 היה, בנוסף על קביעת גובה דמי השכירות שעל הזונות לשלם, גם ניסיון להגן על הנשים מפני הפיכתן בכוח לזונות. היה איסור מפורש להחזיק אישה בכוח נגד רצונה. באותה תקופה התקבלו החוקים הראשונים נגד מחלות מין. היה איסור מפורש להעסיק זונות הסובלות ממחלות. במאה ה-15 הורחב החוק, וכלל איסור גם על קבלת לקוחות הסובלים ממחלה.

גם בגרמניה היו בתי-הזונות בבעלות העיריות, ואלה החכירו אותם תמורת תשלום. יש עדויות היסטוריות על פעולת בתי-הזונות העירוניים ועל החוקים הנוגעים אליהם מהמאות ה-13 וה-14. בתי-הזונות היו סגורים בימי ראשון ובימי הקדושים. כמו כן נאסר על גברים נשואים, כהנים ויהודים לבקר בהם. הזונות זכו להגנת החוק. פרידריך ה-2, למשל, הטיל עונש מוות על מי שנמצא אשם בתקיפת זונה או בקיום יחסים נגד רצונה. אולם, יש להניח, שלא הרבה זונות פנו להגנת החוק, מפני שאם התברר שההאשמה היתה בלתי מבוססת - נגזר על הזונה עונש מוות. סיפוק שירותי מין היה חלק מהאירוח של העיריות. אורח מכובד היה נלקח לבית-הזונות המקומי. עדות לכך אנו מוצאים אצל המלך זיגמונד שהיה כל-כך שבע רצון מהשירות שקיבל באולם (Ulm) באמצע המאה ה-15, שאפילו החמיא למארחיו ושיבח אותם על טיב השירות שסיפקו בתי-הזונות העירוניים.

באיטליה ובספרד המצב היה דומה: הזנות היתה חוקית, נתונה לפיקוח, ועל הזונות חלה החובה להזדהות באמצעות פריטי לבוש מיוחדים.

הקו המנחה באירופה עד הרפורמציה זהה לזה של יוון ורומא: הפרדה בין נשים זונות לנשים שאינן זונות. על כל קבוצה חלה מערכת חוקים נפרדת.

במאות ה-15 וה-16 חל שינוי מהותי במצב. היו לכך שתי סיבות עיקריות: פחד ממחלות מין והרפורמציה. עד המאה ה-15 כמעט אין שומעים על מחלות מין, אך במאה זו הסתמנה עלייה עצומה בתפוצת מחלות המין. היו אף שטענו כי קולומבוס הביא אותן מאמריקה. אין ביסוס לטענה זו, אולם העובדה בעינה עומדת. הרפורמציה שבאה לעולם בתקופה זו סייעה לחיסול השיטה של זנות ברשיון. הפחד ממחלות מחד גיסא, וטוהר המידות מאידך גיסא, הביאו לסגירת בתי-הזונות, והזונות נצטוו לעזוב את הערים. גל דומה היה במאה ה-17 עם התגברות הפוריטאניות. בפאריס (1635), לדוגמה, הוגלו נשים ונערות שנחשדו כי עסקו בזנות, ללא משפט, לכל ימי חייהן. באנגליה היו החוקים לא פחות חמורים.

עם המהפכה התעשייתית גדל באופן ניכר מספד הנשים שעסקו בזנות. הסיבות לכך נעוצות בשינויים החברתיים שהביאה אתה המהפכה הזו. הערים גדלו, והזנות, שהיא בעיקר תופעה עירונית, גדלה גם כן. המהפכה התעשייתית גם גררה בעקבותיה הגירה גדולה של נשים מאזורים כפריים לערים התעשייתיות. נשים שלא יכלו לקבל עבודה במפעלי החרושת, או שלא יכלו להתקיים על השכר הנמוך שהיה מנת חלקן, נאלצו לבחור בזנות כדרך להישרדות.

כאן אנו נתקלים גם בהשפעת התווית השלילית על בחירת אופציית הזנות. נשים שעזבו את משפחותיהן כדי לעבוד בבתי-החרושת נחשבו לבלתי מוסריות, והיו נתונות להטרדות מיניות קשות במקום עבודתן. הסטיגמה שהיתה עליהן על כך שעזבו את ביתן הקטינה את המעצורים, ועודדה את המעבר לזנות. כמו כן שימשה הזנות אופציה לפרנסה בעתות של חוסר עבודה, וחלק מהנשים עסקו בה באופן חלקי בלבד.

דגם דומה נמצא כיום בעולם השלישי. הנשים המהוות כוח עבודה זול מאיישות את קווי הייצור. הן נתונות ללחצים ולהטרדות מיניות, מפני שנשים העובדות במפעלים נחשבות לנשים חסרות מוסר, והיחס אליהן שלילי. הן אינן ראויות לנישואין, וקשה להן למצוא בני-זוג. העבודה בקו הייצור, בניגוד לדימוי המקובל, אינה פותחת בפני הנשים אפשרויות של שינוי ממשי במהלך חייהן. היא אינה מאפשרת קיום עצמאי, אינה פותחת הזדמנויות קידום, ואינה מלווה בביטחון כלכלי לטווח ארוך. הסטיגמה השלילית פועלת מצד אחד לטובת ההנהלה, היא מגבירה את משמעת העבודה של הנשים. "השם הרע גורם לנשים להעדיף התנהגות מכובדת ונשית, וזה תואם בדיוק את מטרות ההנהלה," כקביעתה של פראדז קלי, אנתרופולוגית שעבדה עם נשים במקסיקו, ומצד שני שומרת אותה סטיגמה עצמה על נשים אלו כמאגר פוטנציאלי לזנות.



 

מדוע זנות


במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה האפשרויות הכלכליות היחידות שהיו פתוחות למעשה בפני נשים היו נישואין, נזירות (או כהנות דת), או זנות.

במערכת הכלכלית הקיימת תלויה האישה בגבר לקיומה הבסיסי, לפת לחמה, לא פחות מאשר למצרכי מותרות. נטיית החברה היא להחזיק את הנשים, הן במסגרת הנישואין והן מחוצה לה, תלויות כלכלית בגברים. כל אחד מכיר בצורך של הגבר להרוויח לפחות לקיומו ולקיום אשתו. וכך, מאחר שהאישה נחשבת תלויה בבעלה, התשלום עבור עבודתה פחות חשוב. ובעתות של חוסר עבודה ואבטלה, נשמעת הדרישה לתת קדימות לגבר, המפרנס הראשי.

האם הרצון לפרוץ את התבנית הזו הוא הדוחף נשים לעסוק בזנות?

האנציקלופדיה בריטניקה מונה את הנימוקים הבאים כסיבות העיקריות לכך שנשים עוסקות בזנות:
קשיים במציאת עבודה; תשלום מזערי עבור עבודה מפרכת וקשה שאינו מאפשר קיום; התעללות בנערות צעירות בתוך משפחותיהן; בעיות משפחתיות, תנאי מגורים ירודים והטרדות מיניות; השפעה שלילית של החברה; בזבזנות מנקרת עיניים של העשירים; ספרות ואמצעי תקשורת.

הסיבות שהזונות עצמן מונות לבחירתן בעיסוק זה, לפי מחקרים שונים מאירופה ומארה"ב, היו: כסף, עניין, אי-תלות וגמישות.

התמונה המתקבלת מהספר "עבודת מין" (Sexwork), שהוא אסופה של כתבים, רשימות ומאמרים של נשים העוסקות בתעשיית המין, היא שהגורם העיקרי הוא זה הכלכלי, שאליו מתלווה הרגשת שליטה במצב ואי - תלות.

בישראל התקבלה תמונה דומה. בראיון עם נערות ליווי שערך יעקב אגמון ("העיר", 22.9.89) ציינו הנערות סיבות זהות: "אני לא אוהבת להיות תלויה באף אחד," "הכעס והאין - אונים להיות תלויה תסכל אותי," "תלות בגבר משפילה, לא הייתי רוצה שבעלי ייתן לי כסף," "הגורם הכספי - והרצון הזה לא להיות תלוי."

מחקרים חברתיים מראים כי נשים וגברים רואים יחסי-מין באופן שונה. גברים, כקבוצה, נוטים לראות במין כוח, כאשר אונס הוא הביטוי הקיצוני והאלים של מין ככוח. נשים כקבוצה נוטות לראות במין מקור סעד ותמיכה. הזונות נוטות לקבל את ההשקפה הגברית, ומקשרות בין מין לכוח. עבור הגבר, הלקוח, הכוח נובע מהיכולת לקנות, לרכוש. אצל האישה, הזונה, הכוח הוא היכולת לקבוע את התנאים לקיום יחסי-מין ולגבות תשלום עבורם.

תופעת הזנות היא מורכבת, ומקורה בגורמים שונים, לא כולם כלכליים. תהליכי החינוך שעוברים הגברים יוצרים אצלם תחושה שזכותם לממש את דרישותיהם המיניות. הנשים מחונכות להיענות לדרישות הללו.

הזנות היתה בעבר והיא גם כיום נשוא מערכת חוקים, הקובעת היתרים ואיסורים ביחסים שבין הזונה, לקוחותיה ואנשים הקשורים אליה ולעיסוקיה.

מבחינת החוק קיימים ארבעה מצבים בסיסיים:

  1. הזנות וכל הפעולות הנלוות של הזונה והאנשים שאתם היא באה במגע אסורים על-פי החוק הפלילי.


  2. אין איסור על זנות (דרישת תמורה עבור מין), אולם במסגרת החוק הפלילי יש איסורים על פעילויות נלוות ועל קשרים עם נשים העוסקות בזנות.


  3. הזנות ממוסדת ונתונה לפיקוח.

  4. הזנות אינה אסורה, והחוק הפלילי אינו חל עליה, על העיסוקים ועל האנשים הקשורים בה.


כאשר הזנות אסורה (מצב 1), הזונה בחזקת פושעת ואין לה כל הגנה. במצב זה אין אישה יכולה לדרוש תמורה עבור מין, בלי לעבור על מספר רב של חוקים. על-ידי מכירת שירותי מין מאבדת האישה חירויות אזרחיות וזכויות אנושיות. היא מאבדת את הזכות להשמיע את קולה, את חופש התנועה וההגירה. היא מאבדת את הזכות להגדרה עצמית ולפרטיות מינית. למרות שחובת הביקורת הרפואית קיימת רק במספר ארצות, הרי גם בארצות אחרות, וישראל בתוכן, קיים לחץ על הזונות לעבור בדיקות רפואיות. כאשר הזונה נופלת קורבן לרמאות, להונאה, להטרדה ולאלימות היא אינה יכולה לפנות למשטרה, מחשש שתועמד לדין. ככל שהאישה תלויה יותר בזנות לקיומה, היא מנועה מלדווח על פגיעה, על ניצול ועל אלימות.

במצב שבו הזנות אסורה, גם הלקוח עובר עבירה. אולם החוק אינו מופעל באותה מידה נגד הלקוח ונגד הזונה.
בארה"ב, שבה קיים איסור פלילי על זנות, הסטטיסטיקה מראה כי על כל מעצר אחד של לקוח מתבצעים שמונה מעצרים של זונות. אולם אל לנו לחשוב שהזונות מעונינות במעצר הלקוחות. כפי שהתבטאה זונה אמריקנית (הציטוטים לקוחים מהספר "עבודת מין"): "ראשית, מעצר לקוחות אינו טוב לעסקים. שנית, הוא דוחף אותנו יותר ויותר לפעילות מחתרתית, דבר ההופך אותנו ליותר פגיעות. שלישית, מעצר לקוחות אינו משיג את מבוקשנו - אנו רוצות את הזכות למכור מין כמו שיש לגברים הזכות לקנות זאת. אנחנו איננו מעונינות בעונשים ללקוחות אלא בזכויות עבור עצמנו." ואחרת הוסיפה: "אם הם כל-כך מעונינים בצדק, מדוע המשטרה אינה מתייחסת ברצינות לקובלנותינו? הם אוסרים גברים בגלל שהם משלמים לנו, ולא אם הם אונסים אותנו."

גם כאשר הזנות עצמה אינה אסורה (מצב 2), עדיין יש חוקים רבים ההופכים את עיסוקי הזונה לברי ענישה. בארץ, למשל, החוק מתיר זנות אך אוסר שידול לזנות. החוק אוסר עבודה משותפת של מספר זונות (בית-זונות), וחל איסור על ניהול עסקי מין, השכרת חדר ודירה למטרות מין מסחרי ועוד. יש ארצות, דנמרק לדוגמה, שבהן חל איסור על עיסוק בזנות כמקור פרנסה יחיד.

בארצות שבהן חייבות הזונות ברישום מיוחד מתוספות העבירות הבאות: קיום יחסי-מין עבור כסף מבלי להיות רשומה במשטרה; קיום יחסי-מין עבור כסף ללא ביקורת רפואית. נוסף על כל אלו עלולה האישה לאבד את הזכות לגדל את ילדיה (שבדיה); היא חייבת לעבור בדיקות רפואיות ללא צורך בהסכמתה (גרמניה, שוויצריה); ניתן להטיל עליה קנסות על עמידה בפינת רחוב (צרפת); נמנע ממנה לעבור למקצוע אחר לפני שהיא מוכיחה "התנהגות טובה", ומאחר ששום קשר עם זונה אינו מכובד, מסרבים מעסיקים רבים להעסיק זונה או זונה לשעבר.

ב-1949 קרא האו"ם להוציא מכלל פשיעה את הזנות עצמה, אך המליץ להשאיר בתוקף חוקים המטפלים בפעילויות נלוות. זהו בעצם המצב בארץ ובמרבית ארצות מערב אירופה. אולם האיסור על פעילויות נלוות כהשכרת מבנה לשם זנות, החזקה וניהול של בית-בושת, פרסום, תיווך ושידול, מביא לידי כך שכמעט ואי-אפשר למצוא לקוחות ומיקום לפעילות באופן חוקי. מצב זה משאיר את הזונות חשופות לניצול על-ידי צד שלישי.

החוק אינו מבחין בין יחסים כפויים בין סרסור לזונה, ובין יחסים מתוך בחירה. "גבר הגר עם זונה או שהוא רגיל להילוות אליה דרך קבע או משתמש בפיקוחו או בהשפעתו עליה בדרך שיש בה כדי לסייע בידה או להכריחה לזנות, חזקה עליו שהוא חי על רווחיה, זולת אם הוכח היפוכו של דבר" - לשון החוק בישראל. מצב זה מקשה על הזונות לחיות חיים נורמליים מחוץ לעבודתן, מפני שכל מי שחי "תן הוא בחזקת סרסור.

זנות ממוסדת (מצב 3): מצב זה מתפרש בדרך כלל כפיקוח על הזנות, כאשר המדינה מפקחת, גובה מסים ומנפיקה רשיונות לאותה צורה של זנות שקיבלה היתר. בדרך כלל לווה מיסוד הזנות בהקמת סוכנות ממשלתית שתפקידה לעסוק בנושא הזנות. מצב זה הופך את כל הצורות האחרות של זנות לבלתי חוקיות.

בנבאדה ארה"ב, למשל, הזנות ממוסדת, ומותרים בתי-זונות הפועלים ומנוהלים על-פי רשיונות ממשלתיים. על הנשים העובדות בהם חלה חובה להירשם כזונות אצל השריף, וקיימות מגבלות על תנועתן מחוץ למקום העבודה. יש להן תנאי עבודה קשים-משמרות של ארבע-עשרה שעות במחזורים של שלושה שבועות (שבעה ימי עבודה בשבוע), ואין להן כמעט זכות לסרב ללקוח. הנשים נוטות להשתמש בסמים, בין כדי להישאר ערות ובין כדי לישון. את הסמים הן מקבלות מהרופאים הבודקים אותן תקופתית.

מצב זה אינו פועל לטובת הזונות. הוא מצמצם את אפשרויות הבחירה, ומגביל אותן לצורה אחת מסוימת של עבודה. הוא גם אינו מפחית מהסטיגמה של הזונה, ואינו עוזר לנשים העוסקות בזנות למצוא עבודה אלטרנטיבית.

נראה כי ביטול החוקים הספציפיים לזנות (מצב 4) הוא המצב הטוב ביותר מנקודת מבטן של הזונות. עם זאת, בבעיות של ניצול וזנות כפויה של נשים וילדים יש לטפל בנפרד, כנושאים של אלימות ותקיפה, ולא במושגים של חיים על רווחים של זונה.



 

הסרסור


אין ספק כי הסרסור, המוגדר בחוק כמי שחי על רווחיה של זונה, הוא היצור בעל התדמית הבזויה ביותר. ההנחה המקובלת היא, שהסרסור מנצל את הנשים, מרמה אותן, משפיע עליהן לצרוך סמים, מכה אותן, אונס אותן וזונח אותן. הוא התגלמות הרע, הצד האשם, ודרכיו הנלוזות הן שמביאות נשים צעירות ותמימות לדרך הזנות. הוא מפתה נערות ומשחית אותן. הוא מצטייר במקרה הטוב כנצלן, אגרסיבי ועצלן, ובכל מקרה אחר כאלים ותוקפני.

תגובת הזונות לתיאור זה היא מסויגת. הן מתנגדות לראייתה של הזונה כחסרת ישע הזקוקה לסרסור. "לא כל אחת פותתה על-ידי סרסור, לרובנו מעולם לא היה סרסור, ויש כאלה הבוחרות לעבוד אתם." טיעון זה מתחזק לאור הראיונות שערכה נהיבה אבו-ראס במסגרת מחקר על הזונות הערביות בארץ. המחקר הראה שלאף אחת מהן לא היה סרסור.

הזונות גם מתנגדות לתיאור לפיו כל הסרסורים אלימים וכל הזונות הן קורבנות ומכורות לסמים. התיאור המקובל של המסלול לזנות הוא:
1. מצב משפחתי שבו הנערה היא קורבן לגילוי עריות, בדרך כלל מצד האב; 2. בריחה לעיר גדולה; 3. פגישה בגבר מבוגר המבטיח הגנה, אולם דוחף את הנערה לעבוד עבורו בזנות; 4. אותו גבר מפתה ודוחף לשימוש בסמים; 5. הגבר מכה, מתעלל ומפעיל ניצול מיני; 6. התדרדרות הנערה נמשכת אם לא באה עזרה מבחוץ. מחקרים באירופה ובארה"ב מלמדים כי תיאור זה מתאים לנערות שברחו מביתן, אולם אין הוא מתאים לכלל הזונות.

גיל הזונות אמנם יורד, אולם יש ביניהן רבות שהחליטו על דעת עצמן לעסוק בזנות, מבלי שהיא תיספה עליהן על-ידי סרסור.

הזונות דורשות שיבחינו בין מצבי כפייה ולחץ לבין בחירה אישית. זונה מארה"ב סיפרה: "הבאנו גבר למשפחה (קולקטיב של זונות), כולנו אהבנו אותו, הוא אף פעם לא הרע לאיש, הוא תמך בנו והתנהג כאבא לילדינו. בבית-המשפט השופט שלח אותו לבית-סוהר במרחק 3,000 מייל, כדי שלא יוכל לנהל אותנו. לנהל אותנו? הסתכלו עלי, האם עולה בדעתך כי מישהו ינהל אותנו?"

קשה לקבוע לכמה זונות יש סרסורים, אולם לרבות אין. "מעולם לא עבדתי עבור סרסור, וזה מרגיז אותי שאנשים מניחים כי זונות מנוהלות על-ידי גבר. לעזאזל, אני נכנסתי לחיים אלו כדי לשחרר את עצמי, כדי לא להיות תלויה."



 

חשופות לאלימות


טיעונים של כורח וכפייה מטשטשים בדרך כלל את הדיון בוכות של האישה לבחור לעבוד כזונה. לכן יש חשיבות להפרדה בין המצב שבו צד שלישי, סרסור, מכריח אישה על-ידי הונאה או שימוש בכוח לעבוד בזנות, ובין כורח הנובע ממציאות כלכלית. רוב האנשים עובדים עבור תשלום, מאחר שהם זקוקים לכסף עבורם ועבור ילדיהם. בחירת העבודה נעשית על-פי הערכה של האופציות האפשריות הפתוחות בפנינו. ההחלטה היא החלטה אישית על-פי שיקול דעת עצמי. ייתכן שאפשרויות הבחירה מצומצמות ביותר, אולם זו, למרות הכול, בחירה אישית.

בארצות המערב, היכן שלנשים ישנן אפשרויות עבודה מגוונות, מראים המחקרים כי כעשרה אחוזים מהנשים העוסקות בזנות הוכרחו לעשות זאת על-ידי צד שלישי, הסרסור. בהודו, לעומת זאת, העוני כבד ואין כמעט אפשרויות עבודה לנשים. כשבעים עד שמונים אחוז מהנשים העוסקות בזנות הגיעו לכך על-ידי כפייה, ובמקרים רבים נמכרות ילדות לזנות על-ידי משפחותיהן. ניתן לקנות את השירותים המיניים של ילדה בת תשע בעד רופיות ספורות.

החוקים נגד סחר בזנות, המיועדים לכאורה להגן על נשים ועל ילדות, מנוצלים בעיקר כדי למנוע מנשים העוסקות בזנות מעבר והגירה מארץ לארץ.

איסור על זנות אינו יכול לפתור את הבעיה של זנות כפויה. כל עוד האיסור על זנות הוא כוללני וללא הבחנה בין כפייה לבחירה, יהיה קשה לעזור לאותן נשים אשר באמת זקוקות לעזרה. ניסיונות לביטול הזנות ול"הצלת נשים" אינם יכולים להצליח כל עוד אין הפרדה בטיפול בין זנות כפויה לזנות מתוך בחירה. ההכנסה מזנות יכולה להיות גבוהה ולשמש תמריץ לעיסוק בה, ויש להביא זאת בחשבון כאשר מנסים להיפטר מהזנות.

סכנת האלימות המאיימת על הזונות אינה מצד הסרסור בלבד. גם הלקוחות וגם המשטרה יכולים לנהוג באלימות. במיוחד פגיעות זונות הרחוב. מחקר על זונות רחוב בסן - פרנסיסקו הראה, כי שבעים אחוז מהנשים שרואיינו נאנסו בעת עבודתן, אולם רק שבעה אחוזים מהן פנו לעזרה, ורק ארבעה אחוזים התלוננו במשטרה.

הזונות נתונות גם לסכנת רצח. המשטרה לא תמיד מטפלת ביסודיות ברצח של זונות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא כמובן של ג'ק המרטש - רוצח נשים ברוטאלי שהפך לגיבור עממי. הרוצח מיורקשייר נתפס רק לאחר שהחל לרצוח גם נשים "תמימות", שאינן עוסקות בזנות.



 

לא רק ברחוב


ההגדרה של זונה כפי שהיא מופיעה במילון אבן-שושן היא: "אישה המוכרת את גופה לגברים תמורת כסף. מקיימת יחסי-מין לא חוקיים." מילון אוקספורד אף מוסיף: "ללא הבחנה."

הגדרה זו אינה מקובלת על הזונות. עבורן ממד הבחירה הוא בעל חשיבות רבה. טיב תנאי העבודה נקבע לפי היכולת לבחור את הלקוח ולסרב ללקוח לא רצוי. הזונות אינן מקבלות את המשוואה שלעסוק בזנות פירושו לקיים יחסי - מין עם כל דורש. זונת "חלון" הולנדית הדגישה: "מאחורי החלון, בעזרת ראי, אני יכולה לראות את הגברים הבאים לפני שהם רואים אותי. אני יכולה לנהל את כל המשא ומתן לפני שאני פותחת את הדלת." המחקר על הזונות הערביות בפירוש מצביע על חשיבות אלמנט הבחירה. הזונות מהשטחים סירבו לקבל לקוחות יהודים, והן גם בחרו לקוחות רק ממגזר מסוים של האוכלוסייה הערבית.

אין ספק שלנשים העובדות ברחוב, במיוחד אם הן עניות ומכורות לסמים, יש אפשרויות בחירה מצומצמות. אולם חוסר בחירה מייצג תנאי עבודה גרועים, ולא חלק מהותי של המקצוע.

גם המשגל אינו בהכרח חלק אינטגרלי מעבודת הזונה. במציאות, סוג הפעילות המינית, כמו התשלום, הם חלק מהעסקה ונקבעים במשא ומתן. המשגל הוא רק אפשרות אחת מני רבות. ישנם סוגים שונים של התמחויות. יש נשים הנותנות עיסוי בלבד, ויש כאלו המתמחות במין אוראלי, ועוד. כפי שאמרה זונה צרפתייה: "מה שאני עושה תלוי בגובה התשלום, ועבור מה שילם הלקוח. המחיר ייקבע לפי התנוחה והזמן שאני מקדישה."

קיימים סוגים שונים של זנות. העיקריים הם זנות רחוב, מכינים, בארים, בתי-זונות וסוכנויות ליווי.

זנות הרחוב היא הצורה היותר מוכרת של זנות, והיא זו המושכת אליה את מירב תשומת הלב הציבורית. בארה"ב ובאירופה ההערכה היא כי כעשרה עד עשרים אחוזים מהזונות הן זונות רחוב. בארץ, לפי פרופ' אמיר, זנות הרחוב היא הנפוצה.

מכונים - אלו מקומות הניתנים לזיהוי בקלות כמספקים שירותי מין. הנפוצים ביותר הם מכוני עיסוי.

זנות בארים - ישנם בארים המשמשים כמקום מפגש לזונות וללקוחות. הקשר של הבארים עצמם לשירותי המין אינו חד-משמעי.

בתי-זונות - מקומות שבהם מספר זונות מספקות שירותי מין. בארצות שבהן הם מותרים הם בדרך כלל מוגבלים לאזורים מסוימים בעיר, כדי להפרידם מפעילויות עירוניות אחרות. גם בארץ קיימים בתי-זונות, אך המידע עליהם מצומצם כיוון שהם אסורים על-פי החוק. מדי פעם בפעם מתפרסמים בעיתונות סיפורים על בתי-זונות שהתגלו.

נערות ליווי-נחשבות לעילית של הזונות. לפי ריבוי הכתבות המתפרסמות לאחרונה בעיתונות על נערות ליווי, יש להניח שהתופעה מתרחבת. כל עוד מקפידות סוכנויות הליווי לא להציע שירותי מין באופן ישיר, הן פועלות במסגרת החוק. הסוכנויות בעצם מספקות את השירותים המסורתיים של הסרסור: תיווך בין הלקוחות לנערות.



 

פרופיל הזונה


הזנות נחשבת כסטייה, ועל כן הרבו לחקור אותה ולהתחקות אחר מאפייניה. אחת השאלות החוזרות ונשנות היא מה מאפיין את הזונה, האם יש לנשים העוסקות בזנות תכונות וקווי אופי משותפים. אין ספק, כי העיסוק והחיפוש אחרי סיבות מעידים על סטנדרד ההתייחסות הכפול של החברה לזונה וללקוחותיה. האישה נשפטת בחומרה על מעשה שהגבר הוא שותף מלא לו.

פסיכולוגים נוטים להשתמש בתיאורים של אי-התאמה ונוירוטיות. בכך הם מחזקים את הנטייה לראות בזונות בני-אדם פגומים. התיאור הפסיכולוגי הקלאסי הוא של אישה שהיתה לה ילדות עשוקה והיסטוריה של התעללות מינית; היא קרירה מבחינה מינית, שונאת גברים ולסבית סמויה או גלויה.

יש פסיכולוגים הטוענים שרק אישה שאינה יכולה ליהנות ממין עם פרטנר אחד, מרגישה צורך בכמה פרטנרים. בכך שהיא לוקחת כסף עבור האקט המיני היא משפילה את הגבר, וכך נוקמת בגברים, ובמיוחד באביה. תיאוריה אחרת טוענת שהזונות מרגישות צורך להוכיח את כוח המשיכה שלהן, והן משיגות זאת על-ידי מגע עם הרבה גברים. קיום מגע מיני ולקיחת כסף תמורתו מוצגים על-ידי פסיכולוגים אלו כהוכחה להפרדה הנוירוטית שעושה האישה העוסקת בזנות בין מין לבין אהבה. נראה כי מודלים פסיכולוגיים אלו באו להחליף את המודלים הדתיים שהצביעו על חוסר המוסריות של הזונה.

יש לציין, כי ההפרדה בין מין ובין אהבה אינה נחשבת כמוכיחה חוסר בגרות פסיכולוגית אצל הגבר, ולפחות עד לתקופה האחרונה נחשב ביקורו של גבר אצל זונה כדבר נורמלי.

לתיאור הפסיכולוגי הקלאסי אין אחיזה במציאות, וכל טיעוניו הופרכו על-ידי מחקרים שונים. הטענה של קרירות מינית הופרכה במחקרים שהראו כי הזונות מגיבות בצורה אחת באופן פרטי ובצורה אחרת בעת עבודתן. "אינני יודעת אם היה נחמד, אינני יודעת אם הוא 'דפיקה טובה', כל מה שאני יודעת שהתשלום היה הגון, וזה כל מה שמעניין אותי בעבודה." הצורך בהתבדלות בעת העבודה אינו קיים מחוץ לה: "אני אוהבת את החבר שלי, ורק לו אני מתמסרת."

גם לטיעון של אחוז גבוה של לסביות בין הזונות אין אחיזה במציאות, כמו שאין הוכחה לכך ששנאת גברים נפוצה יותר אצל זונות מאשר אצל נשים שאינן עוסקות בזנות.

התיאוריות הכלכליות והסוציולוגיות שמו את הדגש על היבטים חברתיים ועל אפשרויות הפרנסה הפתוחות בפני הנשים. לפי ההסבר הסוציו-כלכלי נשים הופכות לזונות בגלל הכסף, או אם מכריחים אותן וכופים עליהן לעסוק בזנות. "ברגע שברחתי מהבית, זו היתה הדרך היחידה להשרד." הסוציולוגים גם מדגישים את השפעת התווית, הסטיגמה, על ההתנהגות. אישה שהדביקו לה את תווית הזונה תנהג לפי התווית שהודבקה לה. אם כבר ממילא הואשמה בזנות, אז מדוע לא לנצל את המצב ולמצות את האפשרויות: "עם הרקע שלי, לא היה לי מה להפסיד."

לפי אותו מודל, הגברים הופכים ללקוחות כי הם עוברים תהליכי חברות (סוציאליזציה) הקובעים דרישות מיניות לצד הזכות לממש אותן. תמיד היה מוסר כפול, ולגברים יש יותר כסף. הגברים ההופכים לסרסורים עושים זאת בגלל הכסף. הם כמו הזונות, נחשבים לבאים משכבות סוציו-כלכליות נמוכות ומתנאי ניצול חברתי וכלכלי. מובן שעוני מגדיל את הסבירות שאישה תעסוק בזנות, ומובן שההסתברות גדלה אם בנוסף על כך מופעלים עליה לחצים. אולם אין זה הסבר מלא, כיוון שהרבה נשים עניות אינן הופכות לזונות.

הפרופיל של נכונות פסיכולוגית, צורך כלכלי וסטיגמה חברתית משמעותו שזונות נוירוטיות יותר נזקקות כלכלית יותר ועומדות פחות בלחצים חברתיים הוא ודאי אינו מדויק ושלם. יש זונות שאינן נוירוטיות, ויש גם זונות שאינן עניות, והן פועלות ללא כל כפייה ולחצים. הזונה רק ממחישה את הכישלון לפתור את הבעיה הנשית של הימצאות במצב של נחיתות חברתית וכלכלית בצורה המקובלת על החברה. אם להיות אפיקורסית, אולי השאלה המעניינת היא לא מדוע זנות, אלא מדוע במבנה החברתי הקיים, שבו האפשרויות הפתוחות בפני נשים מצומצמות והשכר גרוע אפילו במערב, אין יותר נשים הבוחרות בזנות; האם שוויון אמיתי בהזדמנויות ובשכר ישנה את המצב.



 

הגדרה עצמית


גם אידיאולוגית הזונה נרדפת. הסוציאליזם והפמיניזם יצאו בקריאה לביטול הזנות, וחיפשו אסטרטגיות כאלה לרפורמה של זונות והענשת הסרסורים. או, אם נתרגם זאת למונחים מרקסיסטיים, הם חיפשו אסטרטגיות של שחרור העובד (הזונה) על-ידי אלימינציה של העבודה (הזנות). אידיאולוגיות אלו ראו בזנות אובייקטיבציה של האישה, ובזונה את הקורבן של הפטריארכיה והקפיטליזם. המרקסיסטים ראו בזנות צורה ממוסדת של ניצול המעמד הנמוך על-ידי המעמד העליון. הפמיניזם ראה בזונה דוגמה של אישה מדוכאת, ובזנות מוצר של אידיאולוגיה פטריארכלית, שלפיה הנשים קיימות לסיפוקם של הגברים.

כאשר עובדים בתחומים אחרים נמצאים במצב דומה לזה של הזונות, של ניכור ואין - אונים, הם מקבלים עידוד להתארגן כדי לשפר את תנאי עבודתם. את הזונות, לעומת זאת, מעודדים לעזוב את המקצוע, בריחה ולא התארגנות. רוב הזונות אינן פעילות פוליטיות, אולם הן מתנגדות לאידיאולוגיה רדיקאלית שאינה מאפשרת להן הגדרה עצמית. "אני שונאת את העבודה, אולם אני יותר שונאת להיות ענייה וחסרת השכלה." ברגע שהנשים דורשות הגדרה עצמית כזונות, הן מאבדות את הסטטוס של קורבן, ויחד עם זה את האהדה האידיאולוגית.

בשנים האחרונות חל שינוי בגישה הסוציאליסטית והפמיניסטית. הקונגרסים של הזונות שבמסגרתם הן השמיעו את טענותיהן ואת דרישותיהן לזכות להגדרה עצמית, וגופים כמו “Coyot” בארה"ב ו"חוט השני" ו"החוט הוורוד" באירופה, הפועלים למימוש תביעותיהן של הזונות לשיפור תנאי עבודתן, הביאו להכרה שיש לשנות את החוקים הקיימים, ולאפשר לזונות לעבוד לפי בחירתן. בהולנד הן כבר יכולות להיות חברות בפדרציה של האיגודים המקצועיים.

אנו חיים בחברה שבה כמעט אין מקום שבו האישה זוכה להערכה לפי כישוריה המקצועיים, אלא לפי ערכה המיני. לא פעם תלויה פרנסתה בטובות הנאה מיניות. השאלה היא אפוא של מידה: האם היא תמכור את עצמה לגבר אחד, או להרבה גברים.

העיסוק בזנות הוא סטיגמטי מאוד. זונה היא מלה טעונה, והטחתה מהווה עלבון צורב. הסטיגמה של הזונה היא חלק ממכניזם חברתי ופסיכולוגי המביא לדיכוי, דיכוי ישיר של הנשים העוסקות בזנות ודיכוי עקיף של שאר הנשים. את תווית הזונה אפשר להדביק לכל אישה. כל עוד קיימת הדיכוטומיה אישה/זונה - כולנו פגיעות. כל חריגה מהליכה בתלם יכולה להדביק את תווית הזונה, ודמה של זונה מותר.

מערכת החוקים הקיימת תורמת לדיכוי הזונה, ומנציחה את הסטיגמטיות. לפני שאפשר יהיה לעזור לזונות, יש לשנות את החוק. האלטרנטיבות המוצעות הן: ביטול החוקים הפליליים הקשורים לזנות; מתן תוקף חוקי לזנות, כאשר המדינה מפקחת, מטילה מסים ומוציאה רשיונות לאותה צורה של זנות שהפכה חוקית. מאחר שזנות הרחוב היא צורת הזנות המוצגת בדרך כלל כבעייתית, בתי-זונות הם הפתרון המועדף. הטענה היא, שהנהגת שיטת בתי-הזונות תוציא את הזנות מהרחוב, תרחיק אותה מעיני הילדים, והכול יהיה טוב יותר ונקי יותר.

אך פרט לעובדה שמיסוד הזנות אינו תורם לרווחת הזונות, הוא גם ממסד את הזכות הגברית לקניית גופה של האישה. התירוצים המשמשים להצדקת מיסוד זה הם שלזנות יש כביכול ערך טיפולי. את מי מרפאה הזנות? ודאי לא את הזונות. מדוע שהצרכים המיניים של גבר (או של אישה) ייחשבו למקודשים? הם ודאי אינם כה מקודשים, עד שידרשו קורבן אנושי כה גדול של אומללות. גם במצב של זנות ממוסדת הנשים נענשות גופנית, נפשית וחברתית. מדוע שנקבל ולו לרגע את הטיעון שהזנות, ואפילו של אישה אחת, הכרחית? האם גבר עם כסף בכיסו חשוב יותר מאישה הזקוקה לכסף?

מיסוד הזנות על-ידי החברה, ותהא זו חברה מערבית מפותחת, קפיטליסטית או סוציאליסטית, רק יחזק את תהליכי הסוציאליזציה של נשים, המחנכים אותן להיענות לדרישות ולצרכים המיניים של הגברים מתוך הרגשת מחויבות עמוקה.

ללא כל קשר להתייחסותי האישית לזנות, אני סבורה שזכותה של כל אישה להחליט בעצמה. ביטול החוקים הפליליים הקשורים לזנות ואלה האוסרים סרסרות יאפשר לזונה לבחור ולהחליט בעצמה על תנאי עבודתה: האם היא מעדיפה לעבוד באופן עצמאי או עבור מעביד, לבד או עם קולגות. היא תוכל לבחור עם מי להתרועע ועם מי לחיות.

יש לזונות זכות לחיים מלאים כמו לכל אדם אחר, ואין כל מקום להפריד בין זונות לבין שאר הנשים.

ביבליוגרפיה:
כותר: שקרים, זונות, פמיניזם
מחברת: דאור, אריאלה
תאריך: אביב 1990 , גליון 19
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים