 |
|
 |
|
כור ההיתוך : הצלחה או כישלון?
מחבר:
יוסף לפיד
|
|
 |
|
 |
|
 |
כאשר ח"כ אהוד ברק, היושב בכיסאו של דוד בן-גוריון, לפחות כמנהיג מפלגת העבודה, מבקש סליחה מעדות המזרח על העוול שנעשה לעולים החדשים אחרי קום המדינה, צריך להניח שיש דברים בגו. שאם לא כן, הרי שהוא מעמיס על כתפי תנועתו האשמה שאין לה יסוד. עובדה היא, שרבים מבני עדות המזרח, דור שני ושלישי לעלייה, נושאים בלבם תחושה של עלבון צורב על התנהגותם של גורמי הקליטה באותם הימים: ריססו את העולים בדי.די.טי., "שפכו" אותם ממכוניות משא בלב המדבר, דחסו אותם למעברות מרוחקות ממרכז המדינה, התייחסו בזלזול למסורתם, פירקו את משפחותיהם, נתנו להם להבין שהם אזרחים ממדרגה שנייה... וישנו גם הסיפור על חטיפת ילדי תימן.
האם זו האמת? או שמא די בכך, שיהודי המזרח חשים נפגעים ונעלבים? שהרי אז קליטתם נכשלה, אפילו אם המציאות הייתה שונה, כי קליטה היא לא רק עניין פיסי אלא גם, ואולי בעיקר, עניין נפשי.
ואולי צודקים ותיקי תנועת העבודה, הכועסים על התנצלותו של אהוד ברק ודוחים במפגיע את הטיעונים על השפלת העולים מארצות ערב ועל ניצולם לרעה. יישוב קטן ועני, שעוד לא התאושש ממלחמת השחרור, בה איבד את מיטב בניו, קלט תוך כמה שנים, בתנאים לא תנאים, מספר עולים כמספר הוותיקים. הוא ראוי להערכה ולברכה על מפעל אנושי חסר תקדים בתולדות העמים ולא לקיתונות של ביקורת.
כמו שזה קורה לעתים בוויכוחים היסטוריים, גם אלה וגם אלה צודקים. היישוב הוותיק עשה מאמץ על-אנושי כדי לקלוט את העולים, תוך שמירה על דפוסי הדמוקרטיה הצעירה, בימים של צנע, תחת איום חידושה של המלחמה. תוך כדי כך נעשו גם שגיאות והייתה התנשאות והיו ניסיונות לברוא את היהודי החדש, על-פי מתכונת סוציאליסטית-חילונית-אשכנזית, בניגוד לדפוסים של מסורת יהודית מזרחית, שצמחה בארצות ערב.
הלוואי והפלוגתא הזו התנהלה bona fide, בין היסטוריונים וסוציולוגים, אך למרבה הצער היא מנוצלת לצרכים פוליטיים, בידי עסקנים המבקשים להפיק תועלת משלהוב היצרים בקרב המזרחים. במקום לשקוד על גישור הפערים הבין-עדתיים, הם מעמיקים את הקרע בעם וגורמים בכך נזק גם לצד שהם מתיימרים לייצג. כי מעבר לטיעונים האמיתיים ומעבר לטענות השקריות, במקום בו אין עורכים חשבון אינטרסנטי, אלא עושים את הסיכום לדורות, כור ההיתוך הישראלי הוא לא רק הצלחה, אלא גם נס חסר תקדים בתולדות החברה האנושית. כדי להבין זאת צריך לבחון מחדש קלישאה שנשחקה מרוב שימוש, אך לא איבדה מאמיתותה: אנחנו יצרנו, תוך דור אחד, עם אחד מ70- תפוצות של יהודים, שלא היה להם מכנה משותף מלבד תחושה, לעתים די מעורפלת, שהם נושאים באותו גורל. לא הייתה לנו שום שפה משותפת, תרתי משמע. לא העברית ולא הדת (כאשר חלק הארי של הציבור הוא חילוני), לא רקע תרבותי ולא מנהגים, לא חינוך דמוקרטי ולא סוג של ציוויליזציה, לא רמת השכלה ולא פולקלור, לא מוסיקה, לא שירים ולא ציור, לעתים לא כלום. רק כמה חגים וספר אחד, שגם אותו לא הכול קראו: התנ"ך. מלבד זאת הייתה רק אותה תחושה של גורל משותף, של עם נרדף, של חיפוש נואש אחר מולדת.
זהו חומר הגלם הדל שממנו יצרנו עם אחד, הנהנה כיום וגם סובל מכל הסממנים המאפיינים כל עם אחר בעולם. עשינו זאת על בסיס האידיאולוגיה הציונית, שלא הייתה אף פעם נחלתו של כלל העם היהודי. אני נוטה להאמין, ששני הגורמים המכריעים בהישג זה היו השפה העברית וצה"ל. אבל על כך אפשר להתווכח. מה שלא שנוי במחלוקת הוא, שעיצבנו מדינה דמוקרטית, חברה פלורליסטית ועם אחד - במקום שבו לא היה לנו לא את זה ולא את זה ולא את זה. כל חילוקי הדעות בנושא העלייה והקליטה הם עניין של מה בכך, לעומת ההישג האמיתי של כור ההיתוך.
*יוסף לפיד - עיתונאי בכיר, איש טלוויזיה
|
