הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מים ונחלים > איכות מיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מים ונחליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > איכות המים


מה אנחנו שותים?
מחברים: עו"ד אלונה קארו-יפת; אדם טבע ודין : אגודה ישראלית להגנת הסביבה


אדם טבע ודין : אגודה ישראלית להגנת הסביבה
חזרה3

אלה מאתנו שאינם צרכנים קבועים של מים מינרליים, כאשר אנו צמאים אנו ממלאים כוס מים מהברז ושותים לרוויה. האם אי פעם עצרנו לחשוב מאיפה מגיעים המים שאנו שותים? אנחנו שבודקים מה כתוב על אריזת היוגורט שאנחנו אוכלים ומה בדיוק הוא מכיל. האם אי פעם עצרנו לחשוב מה יש במים שלנו חוץ מהיסודות הכימיים של מים? במשך שנים אומרים לנו שבישראל, כמו במדינות המפותחות, אפשר לשתות מים מהברז בבטחה. האמנם כך?

משק המים של מדינת ישראל ניזון משלושה מקורות עיקריים: הכינרת, אקוויפר החוף ואקוויפר ההר. ככל שישראל הופכת למתועשת, צפופה, בנויה וסלולה לאורך ולרוחב, וככל שכמויות המים הצבורות במאגרים הולכות וכלות - מקורות מצומצמים אלה מזדהמים והולכים על ידי מגוון רחב של מזהמים כימיים וביולוגיים. לכל מקור מים בעיות אופייניות משלו אותן נסקור בקצרה.


 

מקורות זיהום הכינרת


הכינרת היא מקור המים העילי הגדול והמרכזי של מדינת ישראל ומימיה מסופקים לצרכנים באמצעות המוביל הארצי. בעבר 90% ממי המוביל סופקו לחקלאות ורוב הצריכה סופקה מן האקויפרים. כיום מחוברות אל מערכת המים המובלים במוביל הארצי רוב הערים במרכז הארץ הכינרת מספקת למעלה ממחצית התצרוכת העירונית. צפוי כי בעתיד הקרוב ישמשו 80% ממימי המוביל הארצי לאספקה ביתית.

בהיותה מקור מים עילי (ולא מאגר תת קרקעי סגור), חשופה הכינרת לחדירת זיהום ישיר מהסביבה. בניגוד למקורות מי שתייה עיליים בעולם, אשר הנם שמורים והגישה אליהם אסורה לציבור, לחופה של הכינרת שוכנים ישובים רבים ומתקיימת פעילות חקלאית רבה. ישובים לחופה של הכינרת ואפילו העיר טבריה, מזרימים לכינרת שפכים בדרגות זיהום שונות, בעיקר בעת שיש תקלות במערכת הובלת השפכים העירונית. בנוסף, הכינרת מוזנת במי הירדן, אשר אליו נשטפים בעיקר בתקופות גשומות, גורמי זיהום כגון שפכי רפתות וחומרי הדברה לשימוש חקלאי. אם לא די בכל אלה, הכינרת משמשת לרחצה של מאות אלפי נופשים בשנה וחשופה לזיהום מדלקים ושמנים הנפלטים מכלי שיט.

מי הכינרת עכורים
הפרמטרים לקביעת איכותם התברואתית של מי השתייה נקבעו באופן ברור וחד משמעי בתקנות
בריאות העם (איכותם התברואית של מי שתייה) התשל"ד – 1974 .
פרמטר חשוב לבדיקת איכותם התברואתית של מי השתייה, הנו דרגת עכירות המים הקבועה
בתקנות, הנמדדת לפי כמות החומר האורגני המצוי במים.
המים המסופקים כיום באמצעות המוביל הארצי אינם עומדים ברמת העכירות הקבועה בתקנות,
הנמדדת ביחידות נפלומטריות ואשר חייבת לעמוד על יחידה נפלומטרית אחת.

רמת העכירות של מי השתייה, בנוסף להיותה פגם אסתטי הגורם לטעם לוואי, ריח רע ומראה דוחה של מי השתייה - הנה בעלת חשיבות ממעלה ראשונה לאיכותם התברואתית של המים. רמת העכירות מהווה אינדיקציה להימצאותם של טפילים מחוללי מחלות במים ומשליכה ישירות על דרכי חיטוי המים.
מי השתייה המסופקים מן הכינרת חייבים בסינון
הניסיון העולמי הראה, כי הדרך היעילה ביותר להורדת רמת העכירות במי השתייה והדרך
היחידה לפתרון בעיית הטפילים - היא באמצעות סינון בטכנולוגיה מתקדמת. לפיכך תוקן התקן
הישראלי עוד בשנת 1991 והותאם לתקנים הבינ"ל מתוך כוונה להקים מתקן סינון שיביא את
המים לאיכות גבוהה.
בשל חוסר נכונות המדינה לממן את עלות ההקמה של מתקן הסינון, מסופקים מי הכינרת
לצרכנים עד היום, ללא סינון.

המרוויחים העיקריים מן העניין הם ללא ספק יצרני המים המינרליים ומתקני הסינון הביתי
למיניהם החוגגים ומנצלים את מצוקת הציבור הישראלי לגריפת רווחי עתק.
המפסיד העיקרי הוא כמובן הציבור הרחב. אנו, הצרכנים, שותים את מי הכינרת לאחר שעברו
הכלרה מסיבית בחומרי חיטוי וללא סינון מספק. בכך, לא רק שאנו צורכים מים המכילים כמות
גבוהה ומיותרת של חומרי חיטוי המסכנת את בריאותנו, אנו אף חשופים להתפרצות של מחוללי
מחלות אשר ההכלרה אינה יעילה בהרחקתם.

ומה "חוסכת" המדינה לצרכני המים? - על פי הנתונים עלות הסינון המרכזי (בחלוקה לכלל מי
השתייה) נעה בין 8 ש"ח לאדם לשנה (על פי נתוני מקורות) לבין 16 ש"ח בשנה (לפי תחשיב משרד
האוצר). האם יש מי מאתנו שאינו משקיע סכומים גבוהים פי כמה וכמה בכל חודש ברכישת
בקבוקי מים מינרליים (במיוחד במשפחות שיש בהן ילדים קטנים) או בהתקנת מתקנים לטיהור
כזה או אחר של מי הברז, המגיעים גם לאלפי שקלים?
כמובן שראיה קצרת טווח כפי שמפגינה המדינה, אף אינה כלכלית – מחקר שנעשה בארה"ב
מעלה, כי ההפסד הכלכלי הנגרם למדינה כתוצאה מתחלואה הנובעת מאיכות תברואתית ירודה
של מי שתייה (עלות הפסד ימי עבודה, עלות אשפוזים, תרופות וכיוב' וזאת ללא שיערוך כאב
וסבל), גבוה עשרות מונים מעלות הסינון של המים.

"אדם טבע ודין " הגישה בג"צ נגד שר הבריאות, נציב המים ומקורות

בנסיבות אלה בהן הגורמים הרלבנטיים מגלים אוזלת יד, עתרה עמותת "אדם טבע ודין", עמותה
ציבורית הפועלת לשמירת איכות הסביבה ואיכות החיים של הציבור בישראל, לבית המשפט
הגבוה לצדק בחודש דצמבר, בעתירה כנגד שר הבריאות, ראש שירותי הבריאות במשרדו, נציב
המים וחברת מקורות. בעתירתה דרשה העמותה לא לאשר אספקת מי שתייה מהמוביל הארצי
שאינם עומדים בתקן החל מחודש ינואר 2000. העמותה דרשה כי גורמי הבריאות המוסמכים
יפסלו את מי המוביל הארצי לשתיה בהתאם לפקודת בריאות העם, וינקטו את האמצעים
המתחייבים על מנת להתאים את איכות המים לתקן הקבוע בחוק. דהיינו – יפעלו באופן מיידי
לסינון המים, אם באמצעות מתקן מרכזי ואם על ידי מתקנים מקומיים.

בג"צ בהרכב של השופטים חשין, בייניש וזועבי קבע ביום 7.2.00 , כי גורמי הבריאות יביאו את
נושא העתירה לדיון בממשלה בתוך 4 חודשים, ולאחר הדיון בממשלה ייקבע המשך הדיון
בעתירה. כמו כן קבע בג"צ כי עד ליום 15.6.00 יגיש משרד הבריאות הודעה לבית המשפט ובה
יפרט נהלים שיקבעו על ידו לדיגום שוטף ומקיף של מי המוביל, נוהלי דיווח על התפרצויות של
מחלות הקשורות בשתיית המים ואופן יידוע הציבור על איכות המים לאורך כל תקופת הביניים
עד הקמת המסנן.
"באדם טבע ודין" מקווים כי העתירה והלחץ הציבורי שנוצר בעקבותיה יזרזו את הממשלה
להקצות את המשאבים הדרושים לצורך הקמת מתקן הסינון למי הכינרת.


 

מקורות זיהום מי התהום


המקור השני של אספקת מי השתייה – מי התהום – חשוף אף הוא למגוון רחב של זיהומים.
שפכי תעשיה וביוב עירוני המוזרמים אל הנחלים או על פני הקרקע, תוצרי פעילות חקלאית כגון שפכי רפתות, דשנים וחומרי הדברה, תשטיפים ממטמנות פסולת ותשטיפים מכבישים המכילים דלקים ושמנים – כל אלה מחלחלים לתוך הקרקע ומוצאים את דרכם אל מי השתייה שלנו.

קצב החלחול של המזהמים דרך הקרקע והגעתם למי התהום תלוי בגורמים רבים כגון סוג הקרקע, גובה מפלס מי התהום ועוד. בשל כך, זיהום יכול להתגלות במים גם שנים רבות לאחר שהמקור המזהם נעלם.

במי התהום שמתחת למפעל התעשייה הצבאית "מגן" שבגבול גבעתיים תל – אביב התגלו
ריכוזים של מתכות רעילות כגון עופרת, כספית, וכרום וכן מזהמים אורגניים כגון טריכלוראתילן
בריכוז גבוה ביותר. חומרים אלה אשר הנם חומרים רעילים ומסרטנים. גם בירושלים התגלה
זיהום חמור של קידוחי מי שתייה בסמוך למפעל של התעשייה הצבאית. מומחה למי תהום
מחברת תה"ל, דר' חיים מיכלסון, טען במאמר שפורסם לפני כמה חודשים בכתב העת המקצועי
הנדסת מים, כי יש סבירות גבוהה לכך שמקור הזיהום במי התהום בירושלים הוא מתקן
התעשייה הצבאית.
יש לציין כי מרבית מקורות הזיהום של מי התהום הנם מקורות נקודתיים, הניתנים לאיתור
ולטיפול. למרות זאת, לא נעשה די על ידי הרשויות על מנת לעצור את הזיהום ולאכוף את החוקים
הקובעים כי זיהום המים שלנו הנו עבירה פלילית.


 

מה בודקים ומתי בודקים



ניטור רמות זיהום מי השתייה נעשה בהתאם לתקנות בריאות העם. על פי תקנות אלה, חובה על
ספק המים לערוך בדיקות מיקרוביאליות בתדירות גבוהה. תדירות זו מונעת התפרצות של
מחלות שמקורן בחיידקים. אולם, התקנות קובעות תדירות נמוכה ביותר לבדיקות הכימיות הבודקות הימצאותם של חומרים אורגניים וכימיים במים – בדיקה כימית חלקית מתבצעת אחת ל – 5 שנים בלבד ובדיקה כימית מלאה אחת ל – 10 שנים (!).

לא בודקים מספיק !

בעמותת "אדם טבע ודין" סבורים כי בדיקות המים הנעשות בישראל אינן מספקות.
פער הזמן בין בדיקה לבדיקה ארוך מדי (5-10 שנים). זיהום המחלחל דרך הקרקע עלול להגיע במהלך התקופה הזו למי התהום בלי שמשרד הבריאות יהיה מודע לכך. בנוסף, הבדיקות הכימיות המחויבות על פי התקנות אינן מקיפות דיין ואינן כוללות את כל המזהמים, לרבות מזהמים אורגניים שנתגלו לאחרונה במספר רב של בארות מי שתייה כגון טריכלואתילן (חומר מסוכן ורעיל המצוי בשימוש תדיר במכבסות ניקוי יבש ובמפעלים תעשייתיים).

חשש זה מתחזק לאור פרסומים בעיתונות הארצית, לפיהם סקר ארצי ראשון של מיקרו מזהמים
(חומרים כימיים רעילים) שביצעו משרד הבריאות וחברת מקורות העלה כי ביותר
ממחצית מקידוחי מי השתייה בישראל מצויים חומרים רעילים בדרגות שונות. שמונה קידוחים
כבר נסגרו, לאחר שבמים התגלו חומרים רעילים בריכוז העולה על התקנים שקבע משרד
הבריאות.
הימצאות חומרים רעילים בבארות השתייה, גם בריכוזים שאינם עולים על התקן, מעידים על
נגישות הבארות לחדירת מזהמים אשר יכולה לעלות בצורה הדרגתית מדי שנה בשנה. לכן חשוב
לדגום באופן רציף ותדיר.
משרד האוצר אינו מוצא לנכון לקיים את הבדיקות בתדירות גבוהה יותר, בטענה כי בדיקות
בתדירות ובהיקף גבוהים יותר הן יקרות ויגרמו לסגירת בארות. ב"אדם טבע ודין" סבורים כי
לבריאות הציבור אין מחיר.

במספר מקרים התקן הישראלי למזהם נמוך ביחס לסטנדרט הבינלאומי. לדוגמא, הסטנדרט העולמי לחנקות , אשר מהוות אינדיקטור חשוב להימצאות זיהום ביובי עומד בארץ על 90 מ"ג לליטר בעוד שבעולם הרחב מקובל סטנדרט של 45 מ"ג לליטר.

ב"אדם טבע ודין" טוענים כי על המדינה להשקיע את המשאבים הכספיים לניקוי וטיפול רציני
במקורות מי השתייה שלנו. הטמנת הראש בחול והתעלמות מן הבעיה לא תגרום אלא להחמרתה
ולפגיעה חמורה בבריאות הציבור. בימים אלה שוקדים בעמותה על הכנת בג"צ בעניין.


 

הציבור אינו יודע



וכרגיל, הציבור הוא האחרון לדעת. הרשויות אינן מדווחות באופן מסודר לציבור הרחב על איכות
מי השתייה שהוא צורך. בין אם אין להן תוצאות מעודכנות ובין אם יש להן ואין הן מעוניינות
לחשוף את המידע בפני הציבור מיוזמתן. התראות לציבור ניתנות רק במקרים של זיהומים
בקטריאליים מקומיים, כאשר הציבור נקרא להרתיח את המים.

ניסיונות הרשויות להסתיר את הממצאים הקשים, על מנת לא לזרוע פאניקה בציבור משיגים
את התוצאה ההפוכה – הציבור נכנס ללחץ, מאבד אמון ברשויות ומנסה למצוא פתרונות בעצמו.
פתרונות אלה יקרים ולא תמיד מועילים.

זכותו של הציבור, היום לאור חוק חופש המידע - יותר מתמיד , לדעת את מלוא הנתונים עלאיכות
מי השתייה באופן שוטף, וחובתה של המדינה לעשות את כל הדרוש על מנת לספק לציבור מים
נקיים ובטוחים לשתיה.

ב"אדם טבע ודין" סבורים שחובה על הרשויות לדווח באופן שוטף רציף ומקיף על איכות מי
השתייה המסופקים לציבור. חובה כזו מוטלת על הרשויות בארצות הברית שם ניתן לציבור דווח שוטף על איכות מי השתייה ועל מקרים של חריגה מתקן איכות מי השתיה כתוצאה מזיהום.
בעמותה תומכים בהצעת החוק של ח"כ אבי יחזקאל הדורש דיווח חודשי על איכות מי השתיה
לצרכני המים.


הכותבת הנה עו"ד בתחום המשפט הסביבתי בעמותת "אדם טבע ודין".

לדעה שונה




ביבליוגרפיה:
כותר: מה אנחנו שותים?
מחברת: קארו-יפת, אלונה (עו"ד)
שם  הפרוספקט: אדם טבע ודין : אגודה ישראלית להגנת הסביבה - נייר עמדה
מחבר: אדם טבע ודין : אגודה ישראלית להגנת הסביבה
הוצאה לאור: אדם טבע ודין : אגודה ישראלית להגנת הסביבה
הערות לפריט זה: נייר עמדה של אגודת אדם טבע ודין