הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות


דקמרון
מחברת: שלומית ליוור


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

ספרו של בוקצ'יו, דקמרון, זכה בעבר למוניטין מפוקפק בשל הסיפורים ה"עסיסיים" שבו, אם כי היום נראים סיפורים אלה תמימים למדי. אולם, דקמרון הוא יותר מאשר אוסף של סיפורי זימה.

 

הרקע


הרקע לדקמרון הוא העיר פירנצה, בתקופת מגפת הדבר של שנת 1348. בתחילת המאה הארבע - עשרה הייתה פירנצה אחת הערים המפוארות והמשגשגות ביותר באירופה : עיר של מסחר ובנקאות בינלאומית (המטבע הבינלאומי הראשון באירופה היה פלורין הזהב, המטבע של פירנצה). הייתה זו גם עיר של תרבות : באותה תקופה פעלו בה ג'יוטו, דאנטה ופטרארקה, מבשרי הרנסאנס. נוסף על כך הייתה פירנצה עיר של חירות, בהיותה רפובליקה, אם כי למעשה הייתה זו אוליגרכיה שנשלטה בידי מספר מצומצם של משפחות הסוחרים והבנקאים הגדולים.

אולם, בשנות הארבעים של המאה הארבע - עשרה באו משברים על העיר. מלחמת מאה השנים שהתנהלה בין צרפת לאנגליה פגעה במסחר הבינלאומי ובעסקי הבנקאות, שהיו מקור עושרה של פירנצה, ופשיטת הרגל של הבנקים הגדולים הביאה למשבר כלכלי עמוק, שגרר אי - יציבות פוליטית וחברתית. הפלורנטינים קיוו, ששלטון. יחיד סמכותי יציל את העיר מהמשבר, ומינו לעצמם שליט. מעשה זה התגלה כמיקח טעות. שלטונו היה עריץ, ולאחר שנה גורש מפירנצה בכוח הזרוע.

האסון הגדול שפקד את פירנצה היה מגפת הדבר, שפרצתה בעיר בשנת 1348. היה זה "המוות השחור" שהיכה באירופה, ופגע גם בעיר זו. המגפה כילתה כמחצית מתושביה. כמו הרחובות בערים האחרות של אותה תקופה, גם רחובות פירנצה לא היו סלולים. הביוב זרם בעיר בתעלות פתוחות ואשפה נערמה ברחובותיה. הצפיפות ומצב התברואה תרמו להתפשטות מהירה של הדבר, והמגפה הפכה את החיים לבלתי - נסבלים : התמותה הייתה רבה, השירותים החברתיים קרסו, גוויות היו מוטלות ברחובות עד שנרקבו ולא היה מי שיפנה אותן. בעיר לא היו חוק וסדר ובכל שלט הפחד.

המקור העיקרי למידע זה הוא דקמרון, והמצב הנורא בעיר מוכת החולי הוא הרקע לסיפור המסגרת שלו : בוקצ'יו פותח את ספרו בתיאור היסטוריוגרפי מדויק של עיר הנתונה במגפה.

 

סיפור המסגרת


סיפור המסגרת הוא פשוט : שבע עלמות צעירות, בנות טובים, מחליטות לנוס מהעיר מוכת היגון אל אחוזותיהן שבאזור הכפרי : "שם ישמע קול שירי הציפורים, יראה הירק על הגבעות ובגיאיות (...) שם קריר הרוח ומחייה נפש, (...) ושם ימעט מספר הנגעים(...)". שלושה ממכריהן, בחורים צעירים, מתלווים עליהן בדרכן (עמ' 41).

בכפר חיים הצעירים חיי תענוגות ומותרות. על - פי עצת הבוגרת שבהם, הם בוחרים להם כל יום "מלך" : "ותהי משרתו וחובתו לתת לנו פקודות למען נוכל לחיות חיי עליזות ועונג. ולמען יטעם כל אחד מאתנו גם את סבל החרדה וגם את נועם השלטון (...) ולמען לא יהיה איש בינינו אשר תמלאנו רוח - הקנאה (...) עצתי היא אשר יוטל על כל אחד ואחת מאתנו עול השלטון והכבוד ליום אחד" (עמ' 44). בעצתה של אותה עלמה בוגרת מבלים הצעירים את זמנם בסיפור סיפורים : "(...) אל - נא יעכור את רוח אחד המשחקים (...) כי אם בסיפורים נשמח את לבבנו (...)" (ע"מ 47).

עשרה ימים יושבים הצעירים בכפר, ובכל יום מספר כל אחד מהם סיפור לחבריו (מאה סיפורים בסך - הכל). בתום עשרת הימים מציע ה"מלך" של אותו יום לחזור לעיר, מכיוון שהסכנה בוודאי חלפה, וכן עקב הלשונות הרעות. למחרת חוזרים הצעירים לעיר, ופונים איש לדרכו.

רוב הסיפורים שהביא בוקצ'יו אינם "מקוריים", אלא סיפורי עם ואגדות ממקומות ומזמנים שונים: סיפורים צרפתיים וספרדיים, ערביים והודיים, ביזנטיים ויהודיים. סיפורים אלו עברו מדור לדור, שונו על - פי צורכי השעה והיוו חלק מן המורשת התרבותית של ימי הביניים. הם לא הועלו על הכתב עד אז, אלא עברו מפה לאוזן והיו לנחלת הכלל.
גדולתו של בוקצ'יו הייתה בכך, שיצק את החומרים הללו למסגרת אמנותית. הוא עיצב את הסיפורים הגולמיים, סגנן אותם, יצק בהם תכנים משלו והפך אותם לקניינו.

 

דקמרון יצירה רצינית


בכתיבת דקמרון אפשר להבחין בשני תהליכים : המעבר מן התרבות האורלית אל התרבות הכתובה, והמעבר לכתיבה בלשון הארץ. בימי הביניים רווחה הבחנה ברורה בין התרבות הגבוהה, הכתובה לאטינית, לבין התרבות העממית שהועברה בעל - פה ולמעשה לא זכתה כלל למעמד של תרבות. בוקצ'יו, שהעלה על הכתב את הסיפורים, סימן בכך את המעבר מן התרבות האוראלית שבעל - פה אל התרבות הכתובה. עם זאת, כיוון שכתב את יצירתו בשפת הדיבור, סימן גם את המעבר מכתיבת התרבות בלשון הלאטינית לכתיבתה בלשון הארץ. הספר מקרב בין התרבות הגבוהה והמלומדת לבין התרבות העממית, ומטשטש את ההבדלים ביניהן. כתיבתה של יצירה מונומנטלית כזו בלשון המדוברת העניקה לגיטימציה לתרבות העממית (אם כי יש לציין, שמלומדים בני - זמנו של בוקצ'יו לא התייחסו אל הספר כאל יצירה "רצינית", בשל לשונה).

היום ברור, שדקמרון הוא יצירה אמנותית "רצינית", הן בתוכנה והן בצורתה. מבחינת התוכן, בוקצ'יו עיבה והרחיב את המסגרת ההיסטורית החברתית שבה מתרחשים הסיפורים, ובאמצעותה תיאר באורח ביקורתי את החברה בת - זמנו ואת תחלואיה.

בוקצ'יו ביקר את מעמד האצולה על ערכיו המזויפים ובסיפוריו נישאו בני מעמד נחות לבני אצולה ומלוכה (יום שני, סיפור שלישי). הוא אף ביקר את המוסר שהיה מקובל בזמנו ן לדוגמה : הסיפור המבדח על האיש המבוגר שחמד לו אשה צעירה (יום שני, סיפור אחרון). לאחר החתונה גילה האיש שכוחו לא עומד לו. כדי להסתיר את הבושה החל לנקוט הקפדה יתרה בשמירה על ימי תענית שונים ומשונים, והכל כדי להימלט מחובת בעל באשתו. האשה נחטפה על - ידי אציל צעיר, והזקן מיהר לחלצה. לתדהמתו גילה, שהיא לא ששה לחזור אל הביטחון והמכובדות שבחיי הנישואין, והעדיפה חיים במעמד הנחות של פילגש בבית שבו אין חוגגים את כל החגים שבלוח השנה, ובכל זאת – כל יום חג...

ביקורת נוקבת וארסית במיוחד הפנה בוקצ'יו אל הכנסייה, ובעיקר אל מסדרי הנזירים. הוא תיאר את הנזירים כצבועים וכשטופי זימה והקדיש להם חלק ניכר מסיפוריו הנועזים. בוקצ'יו לגלג על נוהג הערצת הקדושים, ודוגמה משעשעת לכך היא הסיפור הראשון בקובץ שבו משמיע סרצ'פלטו, ארכיחוטא, וידוי כוזב על ערש מותו. בעקבות הווידוי נקבר המת בחצר הכנסייה והפך לקדוש המחולל נסים.

לצד כל אלה העלה בוקצ'יו על נס את חיי האזרח בפירנצה הרפובליקנית. חבורת הצעירים המתוארת בסיפור המסגרת מהווה דגם של חברה אידיאלית והרמונית שבה אין קונפליקטים, תחרות או מתחים (גם העיסוק שבו בחרו כדי לבלות את הזמן לא היה תחרותי). בחברה זו נעשתה חלוקה שוויונית של עול השלטון, אף שלא הייתה זו חברה דמוקרטית, אלא קבוצה הומוגנית של הצעירים. בכפר נלוו אליה המשרתים, שיצרו שכבה חברתית נפרדת, חסרת זכויות שלטוניות.

בדקמרון משולבים גם מסרים מתקדמים, יחסית לתקופתם, כמו ערך הסובלנות הדתית, שבא לידי ביטוי בסיפור שלושת הטבעות (יום ראשון, סיפור שלישי).

מעניין לבחון את מעמדן של הנשים בספר. היציאה לכפר נעשית ביוזמת הנשים, וכך מאורגנים גם סדרי השלטון (בחירת ה"מלך") ובילוי הזמן הפנוי (ההצעה לספר סיפורים). הנשים זוכות אף לחלק בשלטון בקבוצה. בסיפורים עצמם בולט היחס החיובי כלפי המין הנשי, ורבות מן הגיבורות נחלצות מצרה הודות לחוכמתן, או נהנות מתענוגות אסורים בלא לבוא על עונשן. אולם כאן יש להבחין בין הסיפורים לבין המסגרת. בסיפור המסגרת מקפידים הצעירים על צניעות יתרה וגם החירות היחסית שהם נוהגים בעת השהות בכפר היא זמנית בלבד. המגפה הפרה את סדרי השלטון ; כאשר נראה כי הסכנה חלפה חוזרים הכל לעיר ביוזמתו של גבר, והסדר הישן שב על כנו.

היחס למגפה בספר מעניין. באותה עת נתפסה המגפה כמעשה האל, בדרך - כלל, וכעונש על חטאי האדם. על כן נלחמו בה על - ידי תפילות וסיגופים למשל, בהלקאה עצמית בפרגולים עד זוב דם). בוקצ'יו דחה תפיסה זו, והציג את הבריחה מן העיר, את החיים הנעימים, את עינוג הרוח והגוף ואת סיפור סיפורים כתרופה למגפה וכאורח החיים הנכון.

מעניין שדווקא גישה נהנתנית זו נראית לנו כיום נכונה יותר : הבריחה מהעיר מוכת החולי והמזוהמת מקטינה את סיכויי ההידבקות, ואילו חיי השפע, השלווה וחוסר הדאגה שבכפר תורמים לחיזוק הגוף והנפש.

תפיסת הספרות כבעלת ערך מרפא אינה ייחודית לבוקצ'יו. בימי הביניים המאוחרים רווחה תפיסה זו, על - סמך ההנחה שלנפש נודעת השפעה מכרעת על בריאות הגוף ועל חולייו. מצב נפשי של שמחה משפיע באופן חיובי על הבריאות, ובילוי בנעימים הוא הדרך להגיע למצב הנפשי המיוחל. קריאה או שמיעה של סיפורים נחשבה בתקופה זו לאחת מדרכי הבילוי, שהומלצה הן בטקסטים רפואיים והן ביצירות ספרות.

ככלל, בוקצ'יו מדגיש בספרו את ערכם של חיי היומיום ושל תענוגות החיים. חיי תענוגות ואף שעשועי המין המתוארים בכל הסיפורים אינם נחשבים לחטא (בניגוד לתפיסה הנוצרית, המייחסת לחיי העולם הזה חשיבות משנית, ורואה במין שמחוץ לנישואין חטא). בוקצ'יו סבר, שחיי היומיום חשובים וראויים לכך שתוקדש להם יצירה כזו. תפיסתו זאת מבשרת את רוח הרנסאנס.


ביבליוגרפיה:
כותר: דקמרון
מחברת: ליוור, שלומית
שם  הספר: והשמים זרועים כוכבים
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1994
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז ועריכה - אילה יפתח.
2. ריכוז הפיתוח - רונית חכם.