בנתהאם ירמיהו מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון

חזרה3

(1832-1748). ראשון לתועלתנות הבריטית. נולד בלונדון, בנו של משפטן ועורך-דין עשיר, קיבל אף הוא חינוך משפטי. ברם, התעניינותו של בנתהאם הצעיר בחוק ובמשפט היתה מסוג אחר; בקוראו את הלבציוס (Helvetius) בגיל עשרים, נתרשם במיוחד מ"העיקרון בדבר האושר הגדול ביותר", שנלקח על-ידי הלבציוס מיוסף פריסטליי (Joseph Pristley). החל מאותה תקופה הקדיש בנתהאם את חייו לבניית יסוד מדעי לחקיקה ולשפיטה. משימתו הראשונה היתה למוטט את בסיסו של החוק הטבעי ושל התקדים ההיסטורי שעליהם ביסס בלקסטון (Blackstone) את הגנתו על החוקה הבריטית. התעניינותו בתיאוריה על העונש, הובילה אותו אל עיבוד דגם לבית-סוהר - תוכנית שתקבלה על-ידי הממשלה, אף כי מעולם לא בוצעה. ב-1785 נוסע בנתהאם לרוסיה, כדי לבקר את אחיו סמואל, ששימש כמהנדס ממשלתי בארץ זו. בשובו לאנגליה, התמסר לביצוע סוגים שונים של רפורמה-חוקית, חברתית חינוכית וכלכלית, ביישמו לכל סוג כזה את "מתודת הפרט" הבלתי נלאית שלו. לאחר 1808, בהשפעתו של מיל (James Mill), הפך לאחד ממגיני המוסדות הבנויים על ייצוג ולאחד המטיפים לרפורמה יסודית בפרלמנט. בתקופה זו, יצר חוג של ידידים ותלמידים, שבידיהם הפקיד לעיתים מזומנות את העריכה, את הכתיבה מחדש ואת התרגום של כתביו: הגירסה הצרפתית של כתבי בנתהאם, כפי שעובדה על-ידי דיומון (Dumont), זיכתה אותו בפירסום נרחב באירופה והוא היה למקור השראה ולימוד לליברלים בכל העולם. הוא מת בימים הסוערים של הצעת חוק הרפורמה; גופתו החנוטה שוכנת עד היום הזה ב-University College בלונדון, אשר נימנה עם מייסדיו הראשונים.

התיאוריה היסודית של התועלתנות נוסחה ב"מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה". An Introduction to the Prin ciples of Morals and Legislation שפורסם בשנת 1789. בנתהאם סבור כי המניע לפעולתו של האדם הוא תמיד שאיפה להבטיח לעצמו הנאה, ולמנוע מעצמו צער. "הטבע העמיד את האנושות תחת מרותם של שני אדונים, הצער וההנאה... הם שולטים בנו, בכל אשר אנו עושים, בכל אשר חושבים, בכל אשר אנו אומרים". זהו עיקרון פסיכולוגי או מטפיסי. לפי העיקרון המוסרי, פעולות ומעשים יזכו להסכמה ולאישור (או לאי הסכמה ולדחייה) בהתאם לנטייה המצויה בהם להגביר (או למעט) את האושר, את היתרון, את ההנאה או את הטוב, של כל אלה הקשורים בפעולות הנידונות. אם כל הקהילה מושפעת מפעולות אלה, כי אז יש לקחת בחשבון את אושרם של הכול. השקפתו של בנתהאם מבחינה בין משפטי אישור (או דחייה), לבין אהדה, (או חוסר אהדה). אדם אוהד את אשר מביא לו יתרון, אך הוא מתייחס אל מעשה כאל מעשה נכון, כאשר הוא רואה או מאמין שמעשה זה יביא את היתרון או האושר המירבי לכל אלה הקשורים בפעולה הנדונה, היינו, ההנאה הגדולה ביותר האפשרית, ויהיה אשר יהיה אופן חלוקתה בין הנוגעים בדבר. שיפוט מוסרי מחייב את מדידתם של צער וההנאה והשוואת מידת צערו של אדם אחד למידת הנאתו של אדם אחר. בנתהאם מנסח תורה בדבר שבעה תנאים שיש לקחתם בחשבון: עוצמת ההנאה (או הצער), משכה, וודאותה, קירבתה, פוריותה (או נטייתה ליצור הנאות אחרות), טהרתה (או נטיית ההנאה שלא להביא בעקבותיה צער ולהיפך) והיקפה, היינו - מספר בני האדם הנוטלים חלק בהנאה זו. ישנם סוגים רבים ושונים של הנאה : הנאה משירה, הנאה ממשחק ילדים, הנאתם של פושעים במעשי הפשע שלהם. שופט שאיננו נושא פנים לא יתעלם מהנאה, גם כאשר זו איננה קשורה בו בעצמו. בנתהאם דוחה את המסורת, את הסמכות הדתית או את ה"אינטואיציה" האישית, בכל הקשור באמיתות מוסריות. הכללים היחידים המתקבלים על-ידי בנתהאם הם כללי החוק ולגבי אלה מציע הוא בוחן תועלתני: כלום הציות הכולל לחוק זה, יש בו כדי לקדם את האושר האנושי במידה הגבוהה ביותר האפשרית מבחינה מעשית? באשר להתנהגות האישית, משחרר בנתהאם את האדם מכל כללים. על האדם לבחור בפעולה המגבירה את ההנאה עד למכסימום ולא בפעולה המוכתבת על-ידי כלל זה או אחר.

כיצד אפשר שבני-אדם, המונעים רק על-ידי הצפייה ליתרונם-הם, יודרכו לפעול בדרך שתביא לקידומו של האושר הכללי? תשובתו של בנתהאם היא זאת:

1. החוק, על-ידי כך שהוא מעניש, ודעת-הקהל, על ידי תגמוליה ועונשיה, כופים על האדם להימנע מלפעול כנגד האינטרס הכללי.



2. האינטרס העצמי הנאור מורה לאדם שבמרבית המקרים הטוב הכללי תורם גם הוא ליתרונו של הפרט. החוק מייצר הרמוניה מלאכותית בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס הכללי: אדם אשר אלמלא החוק היה מוכן לבחור בדרך הפשע כדי להשיג את מטרתו, מגיע למסקנה שכאשר מעשה מסוים גורר אחריו עונש, הרי המאזן הכללי הוא מאזן של סבל. החינוך חושף הרמוניה בלתי צפייה של אינטרסים ובמיוחד התורות השייכות לתחומה של הכלכלה המדינית הציעו לכאורה הוכחות מדעיות חדשות בדבר יעילותו של שיתוף-הפעולה.