עקדת יצחק בעת העתיקה- התקופה הרומית והביזנטית (מאות 3 – 6 לספירה) מחברת: אורנה סילברמן

חזרה3

תיאורי העקדה באמנות היהודית

האמנות היהודית עוסקת בנושא העקדה מהעת העתיקה ועד ימינו. סיפור העקדה מופיע בעיטורי בתי הכנסת, בכתבי יד ליטורגיים כמחזורי תפילה והגדות פסח, על צלחות לפדיון הבן, על כיסאות אליהו ועוד. רעיון העקדה נתפס כסמל לאמונה שלמה של העם באלוהיו ומהווה מוטיב מרכזי בתפילת ראש השנה, כאשר הקריאה בתורה היא בבראשית כ"ב – סיפור העקדה. הפסוק "ועקדת יצחק לזרעך ברחמים תזכור" מופיע בתפילת מוסף לראש השנה - בסדר מלכויות, זיכרונות ושופרות שנפוץ כבר במאה הראשונה לספירה ¹.

בבראשית רבא (נ"ו, י"ג ) נאמר: "אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות וסופן להיגאל בקרניו של אייל וַאדֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע" (זכריה ט' 14 ). אזכור העקדה בזמן התפילה נועד ליצור זיקה בין האל ובין המתפללים המבקשים את רחמי האל ומזכירים לו את אברהם, אבי העם, שהיה מוכן להקריב את בנו למענו.

הייצוג הקדום ביותר של עקדת יצחק הידוע לנו מן האמנות היהודית מופיע בבית הכנסת בדורא אירופוס. דורא אירופוס הייתה במאה השלישית לספירה עיר מסחר חשובה באימפריה הרומית ודרכה עברו השיירות מתדמור שבמדבר הסורי לארם נהריים. אוכלוסייתה הייתה מעורבת והיו בה 16 מקדשים לאלים יווניים, רומיים ופרסיים, כנסייה נוצרית ובית כנסת. על קירות בית הכנסת תוארו יותר משלושים סצנות תנ"כיות שהדגישו את הברית בין אלוהים לעם ישראל ואת ישועתו לעמו אל מול אויביו. בין הנושאים בציורי הקיר בבית הכנסת בדורא אירופוס ניתן למנות את הנסים הקשורים ליציאת מצרים (המצרים טובעים בים סוף, משה מוציא מים מן הסלע לשבטי ישראל), את קבלת התורה על ידי משה, את ניצחונו של מרדכי על המן ועוד². ציור העקדה ממוקם מעל ארון הקודש והוא כלול במסגרת משותפת עם ציורי המנורה, הלולב והאתרוג ובית המקדש..

בציור נראה האיל ליד עץ המסמל את הסבך, אברהם מתואר מאחור, לבוש בגלימה לבנה ואוחז במאכלת בידו הימנית. לשמאלו ניצב המזבח הבנוי מאבן ועליו מונח יצחק לבוש בלבן. מעל למזבח מופיעה יד אלוהים מבעד לעננים, דימוי החוזר בציורי בית הכנסת בדורא אירופוס ומסמל את התערבות האל למען עמו הנבחר. בפינה הימנית העליונה מצויר אוהל ודמות ניצבת בפתחו. אין תמימות דעים בין החוקרים השונים בנוגע לזהותה של הדמות. יש הרואים בה את שרה, את אליעזר, את ישמעאל, את יצחק או את יעקב (יושב האוהלים) המשלים את שלישיית האבות.

בתיאור העקדה בדורא אירופוס ,בדומה לשאר הציורים בבית הכנסת יש התייחסות לסיפור המקראי ומשולבות בו השפעות מן התרגומים של המקרא לארמית ומהמדרשים. כך, לדוגמה, תיאור הסבך כעץ הוא בהשפעת התרגום הארמי³. "האיל שאינו לכוד בסבך מזכיר את המדרש על האיל שנוצר מששת ימי בראשית וחיכה על הר המוריה עד לעקדה והוא מהווה עדות לקיומה של תכנית אלוהית כוללת" ⁴.

מיקומה של העקדה הוא מעל ארון הקודש והיא כלולה במסגרת משותפת עם ציור המנורה, הלולב, האתרוג ובית המקדש. תבנית זו מבטאת את הקשר בין העקדה לבית המקדש. המקרא מציין שהמקדש נבנה על הר המוריה, (שעליו התרחשה העקדה ונכרתה הברית בין אברהם לזרעו): "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה" (דברי הימים ב פרק ג, פסוק 1).

הציורים בבית הכנסת בדורא אירופוס ביטאו את האמונה שבעתיד, בזמן המשיחי שבו תתגשם הבטחת האל לאברהם, המקדש ישוב וייבנה על הר המוריה. המנורה, הלולב והאתרוג ליד המקדש מציינים כי מדובר על המקדש שייבנה בעתיד, המקדש אשר אותו חזה זכריה הנביא: "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת."(זכריה , יד 16).

הקשר זה, שבו נתונה סצנת העקדה בדורא אירופוס, מבטא את הצורך שהיה קיים במאה השלישית, לחזור ולאשר את קיומה של הברית שנכרתה בין אלוהים לעמו אל מול עליית הנצרות, שהצהירה כי ההבטחה המשיחית כבר מומשה על ידי ישו ולפיכך נתבטלה הברית בין האל וצאצאיו של אברהם⁵.

כשלוש מאות שנים מאוחר יותר בפסיפס הרצפה מן התקופה הביזנטית שנמצא בבית הכנסת בבית אלפא, אנו עדים להסטת הדגש מן הגאולה אל ההקרבה ואולי גם אל השניות.

הפסיפס נוצר במאה השישית לספירה. שמות האמנים, מריאנוס ובנו חנינא, כתובים ביוונית והתודות לתורמים - בארמית. רצפת הפסיפס כוללת שלוש סצנות הנמשכות מן הכניסה לבית הכנסת ועד לחלק הקדוש ביותר שלו הפונה דרומה לכיוון ירושלים. הסצנה הראשונה - היא העקדה, השנייה - גלגל המזלות ובמרכזו הליוס, אל השמש היווני במרכבתו והשלישית - מתארת ארון קודש בעל גג משולש ווילון מופשל שלפניו זוג אריות סימטריים, מנורות וציפורים, אתרוגים ולולבים ומחתות לקטורת.

תיאור העקדה, מוצג בשתי חטיבות: העקדה מימין והנערים והחמור משמאל, וביניהן האיל הנראה במצג אנכי. אחד הנערים עומד מאחורי החמור והאחר לפניו, כשהוא אוחז בשוט ביד שמאל ובמושכות החמור ביד ימין. לצוואר החמור קשור פעמון. מעל האיל נראית יד המייצגת את האלוהים ומתחתיה הכתובת "אל תשלח". כתובות נוספות בעברית המופיעות בפסיפס הן "אברהם", "יצחק" "והנה אייל". אברהם, גבוה ומזוקן, לבוש טוניקה ארוכה ואוחז ביד ימין את המאכלת הגדולה וביד שמאל את יצחק המתואר כילד קטן מרחף.

דמותו של יצחק היא שעוררה את תשומת לבם של חוקרים כמו מילגרום וקסלר, שרואים בדרך שבה היא מוצגת פרשנות שונה מהגישה המקראית ומגישת חז"ל:

"יצחק נראה כצף מאחורי אצבעותיו של אביו. האם אברהם אוחז בו קרוב אליו או פושט את ידו בהתכוונות לאבדו? יצחק מתנדנד וידיו שלובות אך לא קשורות והוא מתנדנד בצורה מסוכנת בין הלהבות שעל המזבח לבין אביו הצייתן. הניסיון הוא עדיין של אברהם, אך לא באופן חד משמעי, כי אנו מתרכזים בדמותו המתנדנדת וחסרת האונים של הבן" ⁶.

"העמימות שבפסיפס מעלה את שאלת רצונו של יצחק במעשה העקדה. הסיפור המקראי וחז"ל הדגישו את שיתוף הפעולה בין אברהם ויצחק והחכמים אף תיארו אותו כאדם מבוגר, בן שלושים ושבע ההולך מרצונו אל המזבח. הצגתו, כאן כילד קטן מצביעה על כך שלא היה לו תפקיד פעיל בעקדה ואפשר אף לראותו כמשתתף נרתע" ⁷.

ניתן לפרש את דמותו של יצחק כמבטאת את הקונפליקט בין קבלה למרד - מצד אחד הוא מתנדנד בחוסר אונים ומצד שני אולי מנסה להימלט מגורלו, כפי שנרמז במדרש באבות דרבי נתן – "באותה שעה היה יצחק מסכים בפיו ובלבו היה אומר מי יצילני מיד אבי" ⁸

תיאורי העקדה באמנות הנוצרית

העקדה הייתה נושא נפוץ באמנות הנוצרית המוקדמת. הנצרות, דת חדשה ונרדפת במאות הראשונות לספירה, פיתחה אמנות שעסקה בנושאים מקראיים שביטאו את הצלתם וישועתם של המאמינים על ידי האל. נושאים מקובלים היו נח והמבול, דניאל בגוב האריות, יונה והדג ועוד. הנוצרים ביטאו נושאים אלה בצורות אמנותיות מגוונות. ניתן למצוא תיאורים של העקדה על חפצים כגון כלי זכוכית, קמעות וחותמות ,אך בעיקר ידועים ציורי הקיר והפסיפסים באתרי קבורה (הקטקומבות ברומא ועיר הקבורה אל בגוואת במצרים) ובכנסיות המוקדמות.

בקטקומבות ברומא ישנה אמנות קבורה נוצרית, שהמסר שלה הוא שהנפטר ימצא את אושרו מעבר לקברו. כך, בדומה לנושאים אחרים ציורי הקיר המוקדמים בקטקומבות מבטאים את העקדה כנושא של הצלה וישועה. קטע מסיפור העקדה מופיע גם בתפילה הנוצרית למען המתים.

בתיאור העקדה בקטקומבה של קליקסטוס אברהם האב ויצחק הילד מודים על הצלתם בתנועות של תפילה והודיה. האיל, סמל ההצלה, ניצב יחד איתם במישור הקדמי והם מהווים קבוצה אחת המעבירה מסר משותף.

בקטקומבה של פריסילה מתוארים אברהם ויצחק במבט חזיתי. יצחק נושא את העצים על גבו ואברהם מצביע על האש שעל המזבח או אולי על עץ. אברהם נושא עיניו מעלה אל השמים, אולי שומע את דבר האל.

הציור מוויה לטינה כולל בתוכו פרטים נוספים מסיפור העקדה. בהבדל משתי הדוגמאות הקודמות הוא בעל פורמט אורך ומחולק לשתי סצנות. בחלקו התחתון - נראים משרת וחמור ובחלקו העליון - סצנת העקדה. משמאל, נראה האיל מביט באברהם האוחז חרב בידו. אברהם מביט (כנראה במלאך) בעת שיצחק כורע כשידיו קשורות מאחורי גבו.

סגנון הציורים משלב בתוכו סממנים של עיצוב מציאותי שמקורם באמנות הקלאסית יחד עם סגנון ופשטות המאפיינים את אופן הביטוי וההעברה של המסר הדתי-רוחני. כך, למשל בוויה לטינה, החמור הוא בעל נפח ובמזבח מסומנים קווי עומק ואילו הדמויות מוצגות במבט חזיתי ובצדודית המבהירים את פעולותיהן. המצג החזיתי, המבטים הישירים והבהירים והתנועות של הדמויות מאפיינים את הציורים בקטקומבות ומבטאים את הכיוון הרוחני של האמנות בתקופה של התגבשות הנצרות המוקדמת.

העקדה בפסיפס בכנסיית סן ויטאלה ברוונה

במאה השישית לספירה (540) כבש קיסר ביזנטיון יוסטיניאן ההראשון את העיר רוונה והפך אותה למרכז השלטון הביזנטי באיטליה. בתקופה זו יצרו אמנים ביזנטים פסיפסים מרהיבים בכנסיות רוונה. בפסיפסים מתוארים נושאים נוצריים ומקראיים והם מבטאים את האיקונוגרפיה של הנצרות המזרחית ואת סגנון האמנות הביזנטית.

בפסיפסי רוונה מוצגת עקדת יצחק כחלק מתפיסה תאולוגית נוצרית של העלאת מנחה לאל כפעולה של אמונה והודיה. בפסיפסים בכנסיות סן ויטאלה וסן אפולינר אין קלאסה העקדה נקשרת למנחותיהם של הבל ושל מלכיצדק הכוהן הגדול. בתיאורי מתן המנחות הללו נראים הבל ומלכיצדק ליד מזבח של כנסייה ועליו מונחים הלחם והיין המסמלים את קורבנו של ישו (בשרו ודמו) בטקס האאוקריסט (סעודת ההודיה).

בסן אפולינר אין קלאסה עומדים אברהם ויצחק יחד עם ישו והבל ליד מזבח האאוקריסט. ארבעתם מעלים מנחה - קורבן לאלוהים. בסן ויטאלה מתוארים הבל ומלכיצדק כשהם מעלים מנחה על מזבח האאוקריסט.

העקדה מתוארת בתוך מסגרת המשולבת בסיפור אברהם ושלושת המלאכים. משמאל - נראית שרה עומדת בפתח האוהל, לידה אברהם מגיש עגל לשלושת המלאכים היושבים ליד השולחן. המלאכים שליחי האל עטורים בהילות. מימין - מתוארת העקדה: יצחק כורע על המזבח, חרבו של אברהם מונפת אך יד האל מונעת את הקורבן. לרגלי אברהם עומד האיל.

הפסיפסים הללו נמצאים בכנסייה שבה התבצע הטקס של האאוקריסט בליווי תפילה שחוברה עוד במאה הרביעית, והקשר בין יצירות האמנות לבינה הוא מובהק:

"קבלם כפי שהיית מקבל את מנחת עבדך הצדיק הבל, את קורבנו של אברהם אבינו ואת קורבנו של מלכיצדק הכוהן הגדול- קורבן קדוש וטהור. הֱיֵה מרוצה להביט על מנחות אלה במאור פנים נדיב ומיטיב"⁹.

השוני בין הפרשנות הנוצרית לנושא העקדה באמנות החזותית לבין המקורות הכתובים

תופעה מעניינת היא, שהאמנות הנוצרית הקדומה העוסקת בנושא העקדה מגלה עניין מועט בטיפולוגיה של הצגת דמויות מקראיות כדמויות המבשרות (פרה – פיגורציות) את דמותו של ישו. בהקשר העקדה מדובר במקורות הכתובים על כך שיצחק הוא מבשר של ישו והעקדה היא מבשרת של הצליבה. השקפה זו מבטא מליטו, שהיה הבישוף של סרדיס באסיה הקטנה (175 לספירה לערך): "הוא נעקד כאיל – נאמר על האדון ישו המשיח והוא גולח כשה והובל לטבח כרחל ונצלב כשה, והוא נשא את העצים על שכמו והובל לזבח כיצחק על ידי אביו. אך המשיח סבל ואילו יצחק לא סבל. הוא היה מסוגו של המשיח שהיה עתיד לסבול" ¹⁰.

סיפור העקדה נתפס כסיפור המבשר את בואו של ישו, ולכן הודגשו בו נקודות הדמיון בין שני הסיפורים ובין יצחק לישו - שניהם נושאים עצים למקום השחיטה, שניהם מסכימים לרצון האל ושניהם מובלים לקורבן על ידי אבותיהם. אך מודגש גם ההבדל בין גורלם של שני הגיבורים - ישו סבל ואילו יצחק לא סבל, ישו מת ואילו יצחק ניצל. לכן העקדה היא בבחינת צל חיוור לקורבן העתידי . סוג זה של פרשנות הדגיש את תקפותם של כתבי הקודש הנוצריים וגם שימש מענה ליהודים שהדגישו את העקדה כמכפרת בזכות עצמה.

הדמיון בין האמנות היהודית לאמנות הנוצרית בנושא העקדה בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית

יש הרבה מן המשותף בפרשנות של האמנות היהודית והאמנות הנוצרית בנושא העקדה בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. דימויים כמו עיצובו של יצחק כילד, יד אלוהים המופיעה בשמים ומפסיקה את העקדה ומרכזיותו של האיל – מצביעים, לדעתו של קסלר, על אינטראקציה בין פרשנויות האמנות הללו. כך למשל, הפרשנויות משנות את התיאור המקראי והאיל לפעמים קשור לעץ ולא אחוז בקרניו בסבך.

האמנים היהודים הנוצרים מבטאים פרשנות עצמאית השונה הן מהפרשנות הרבנית והן מפרשנותם של אבות הכנסייה. בפרשנויות הכתובות נבנות דמויותיהם של יצחק וישו כמרטירים ומקבלות משמעות במאבק הבין-דתי שהתנהל בין הנצרות ליהדות, ואילו יצירות האמנות מדגישות את העקדה כביטוי לאמונה שלמה ולישועה של האל למאמיניו, ובכך צועדות בעקבות הסיפור המקרא ¹¹.

לקריאת חלקים נוספים בפרק:
א. עקדת יצחק באמנות הדתית והעממית - היהודית, הנוצרית והמוסלמית בעת העתיקה ובימי הביניים:
1) עקדת יצחק בעת העתיקה- התקופה הרומית והביזנטית – מאות 3 – 6 לספירה (פריט זה)
2)עקדת יצחק בימי הביניים
ב. עקדת יצחק באמנות הרנסנס והבארוק
ג. עקדת יצחק באמנות היהודית העממית ובתשמישי קדושה – מאות 16 - 20
ד. עקדת יצחק באמנות היהודית המודרנית - מרק שאגאל

הערות:

1. שפיגל שלום, מאגדות העקדה, ספר היובל לאלכסנדר מרקס, ניו יורק,1950 , ע' תקי"א.
2. ציורי הקיר מוצגים במוזיאון הלאומי בדמשק.
3. Sed – Rajna Gabrielle, Jewish Art,(translated from the french by Sara Friedman and Mira Reich),Harry N. Abrams , New York,1997, p.119- 122.
4. Milgrom Jo, The Akeda – A Primary Symbol in Jewish Thought and Art, BIBAL Press, Berkeley, California,1988, p189 (תרגום א.ס).
5. Sed – Rajna Gabrielle, Jewish Art,(translated from the french by Sara Friedman and Mira Reich),Harry N. Abrams , New York,1997, p.119- 122.
6. Milgrom Jo, The Akeda – A Primary Symbol in Jewish Thought and Art, BIBAL Press,Berkeley, California,1988, p199 (תרגום א.ס).
7. Kessler Edward, Response to Marc Bregman, The Journal of Textual Reasoning, Volume 2, Number 1, June 2003 ( תרגום א.ס).
8. Milgrom Jo, The Akeda – A Primary Symbol in Jewish Thought and Art, BIBAL Press,Berkeley, California,1988,202 ( תרגום א.ס).
9. תרגום א.ס. Kessler Edward, Response to Marc Bregman, The Journal of Textual Reasoning, Volume 2, Number 1, June 2003 - אתר ברשת.
10. R.L. Wilken, "Melito, The Jewish Community at Sardis, and the Sacrifice of Isaac", Theological Studies 37, (1976), 53-69 תרגום – יואל דומן.
11. Kessler Edward, Response to Marc Bregman, The Journal of Textual Reasoning, Volume 2, Number 1, June 2003.