לאכול ולשתות ולשמוח : או מדוע עלינו ללמוד להפסיק את הדאגה ולהתחיל לאכול בהנאה מחבר: מייקל שרמר

חזרה3

בין הספורטאים האובססיביים לגבי משקלם, אין שני לנו, רוכבי האופניים. אימוני הרכיבה שלנו רצופים בשיחות על ירידה או עלייה במשקל, על דיאטות חדשות ועל האופנה האחרונה בנושאי מזון. אנו מקבלים החלטות ומיד מפרים אותן. כולנו מכירים את הנוסחה: על כל תוספת של 5.5 קילוגרמים, יורדת מהירות הרכיבה בעלייה ששיפועה 5% ב-1 קמ"ש. יש לזה צליל של פסקנות ניוטונית. F=ma. הכוח, F, הדרוש לסיבוב הדוושות שווה לתאוצה, a, כפול המסה, m, היושבת על האוכף.

אבל רוב החבר'ה שרוכבים אתי הם כמוני: בשנות ה-40 וה-50 לחייהם, יש להם עבודה ומשפחה והם עברו כבר מזמן את שיאם ברכיבה. אנחנו רוכבים כי זה כיף ומפני שנעים להרגיש בכושר. אז למה להיות מוטרדים כל כך בגלל כמה קילוגרמים? מפני שכך מתנהלת תרבות הרכיבה – משל לתרבות שלנו כולה. ויש כאן גם התחשבנות פנימית: מידת האשמה שאנו חשים עומדת ביחס ישר לכמות האוכל שאנו אוכלים ולטיב טעמו.

הבעיה היא שהגוף שלנו פיתח במהלך האבולוציה תשוקה לכמויות גדולות של מזון עשיר וטעים. הדבר נובע מכך שלאורך ההיסטוריה מזונות כאלה היו בעלי ערך ונדירים. אז איך אנו, בני האדם המודרניים, יכולים לעמוד בפיתוי? איננו חייבים לעמוד בו, או לכל הפחות לא באופן גורף, אומר בארי גלסנר, סוציולוג מאוניברסיטת דרום קליפורניה שעומד להוציא את ספרו "בשורת המזון: כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על אוכל הוא שגיאה" (הוצאת אקו). אימצנו בטעות השקפת עולם שגלסנר מכנה בשם "בשורת האין", כלומר אנו סבורים ש"ערכה של ארוחה טמון במה שאין בה. ככל שאין בה סוכר, מלח, שומן , קלוריות, פחמימות, חומרים משמרים, תוספים או כל דבר חשוד אחר, הארוחה טובה יותר." גלסנר טוען שהמדע העומד מאחורי הדת הקולינרית הזאת קרוב אף הוא לאפס.

כשמדובר בקליטה של חומרים מזינים ובריאים מן המזון, הטעם משנה. גלסנר מצטט מחקר שבמהלכו "נתנו לנשים משוודיה ומתאילנד ארוחה תאילנדית שהייתה חריפה מאוד לחיכן של השוודיות. הנשים התאיות, שאהבו את האוכל, קלטו יותר ברזל מן המזון. כשהחוקרים שינו את הניסוי והגישו המבורגרים, תפוחי אדמה ושעועית, השוודיות, שאהבו את האוכל הזה, קלטו יותר ברזל. אבל המשמעותית ביותר הייתה הגרסה השלישית של הניסוי, שבה שתי הקבוצות קיבלו ארוחה מאוד מזינה, אך היא הוגשה בגוש דביק ותפל. במקרה הזה, אף אחת מן הנשים בשתי הקבוצות לא קלטה הרבה ברזל.

ואם מדברים על ברזל, דיאטת אטקינס זה "אאוט" ובשר זה רע, נכון? שוב טעיתם. גלסנר מזכיר מחקר שהראה שככל שעלו צריכת הבשר ורמת הכולסטרול בדמם של חברי קבוצות מחקר יוונים, איטלקים ויפנים, פחת שיעור התמותה שלהם כתוצאה ממחלות לב. יש, כמובן, משתנים רבים נוספים המעורבים בקביעת קשר סיבתי בין תזונה לבריאות. גלסנר מצטט מחקר המראה ירידה של 28% בסיכון ללקות בהתקף לב אצל לא-מעשנים שהתעמלו 30 דקות ביום, אכלו דגים, סיבים וחומצה פולית; הם גם נמנעו משומנים רוויים, מחומצות שומן במבנה טרנס ומפחמימות היוצרות עלייה חדה של הגלוקוז. לדברי האפידמיולוגית קארין מייקלס מאוניברסיטת הרווארד, "נראה שחשוב יותר להגביר את כמות המזון הבריא הנצרך דרך קבע מאשר להפחית את כמות המזון הפחות בריא הנצרך דרך קבע."

אבל זה יותר מסובך. גלסנר סוקר מחקרים המראים ששיעור מחלות הלב, הסרטן ומחלות אחרות עולה במידה ניכרת בעקבות "זיהומים נגיפיים וחיידקיים, לחץ בעבודה, מגורים בשכונות מצוקה, חסכי ילדות כגון תת-תזונה, משקל נמוך בלידה, חסך בתמיכה הורית ואובדן כרוני של שעות שינה בגיל ההתבגרות ובבגרות." מחקר אחר מצא ששיעור המחלות האלה "גבוה במדינות שבהן המעורבות האזרחית נמוכה, האפליה הגזעית גבוהה או שיש בהן פער גדול בהכנסה בין עשירים לעניים ובין גברים לנשים."

כדי להבהיר את מבול הנתונים הזה, מצטט גלסנר את העורכת לשעבר של כתב העת לרפואה של ניו אינגלנד, מרסייה אנג'ל: "אף על פי שכולנו רוצים להאמין ששינוי בתזונה או באורח החיים שלנו יכול לשפר את בריאותנו במידה ניכרת, סביר להניח, שחוץ מבכמה מקרים יוצאים מן הכלל כגון הפסקת עישון, רוב השינויים האלה, אם לא כולם, ישפיעו השפעה קטנה בלבד. וההשפעה לא תהייה עקבית. תזונה שעלולה להזיק לאדם אחד, אולי לא תגרום שום נזק לאדם אחר."

כמו שאמר קוהלת: "ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (ח', ט"ו).