מדוע נכשלת הדיאטה? מחברים: ד"ר יוספה אברהם; פרופ' אליוט בארי

חזרה3

מהן הסיבות הפיזיולוגיות לקושי הגדול כל כך להצליח בדיאטה? ואלו אמצעים עלינו לנקוט כדי להתגבר על המכשולים ובכל זאת לרזות ואף לשמור על המשקל?

השמנת יתר כגורם לחולי

לדעת ארגון הבריאות העולמי השמנת היתר מהווה "מגפה" עולמית המאיימת על בריאות האדם. כמחצית מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם המערבי סובלת ממשקל עודף (25 < BMI) או מהשמנת יתר (30 < BMI) ובישראל כיום כ-60% מהגברים וכ-65% מהנשים בעלי משקל עודף. השמנת יתר מביאה למספר רב של מחלות (מחלות לב, יתר לחץ דם, סוכרת, טרשת עורקים, סוגי סרטן שונים, דלקת פרקים) ובעיות אחרות – פריון לקוי, קשיי נשימה, דיכאון ותדמית חברתית נמוכה.

הסיבות להשמנת היתר

השמנת היתר מקורה בשני גורמים עיקרים, המטען הגנטי והסביבה. יש תיאוריה הגורסת כי בתקופות קדומות, כאשר המזון היה בחסר והוצאת האנרגיה גבוהה והרעב שכיח, הפרטים שאגרו שומן ויעילותם האנרגטית גבוהה, שרידותם עלתה על דלי שומן. תכונת אגירת השומן והיעילות האנרגטית הגבוהה עברה לצאצאיהם.

בתקופה המודרנית, מזון האדם נמצא בשפע, הוצאת האנרגיה נמוכה יחסית, ופרטים רבים בעלי יעילות אנרגטית גבוהה העולה עם הגיל. נוצרת אפוא בעיה כיצד להקטין את צריכת מזון ואת העלייה במשקל הגוף. גוף האדם מפעיל מספר רב של מנגנונים להגנה בפני איבוד משקל (יחסית למספר המנגנונים המונעים עלייה במשקל) ולכן חלה עלייה בצריכת האנרגיה וירידה בהוצאת האנרגיה, מה שגורם להשמנה. מקורה של השמנה בגורמים ביולוגים, חברתיים, פסיכולוגים ותרבותיים המשפיעים על התאבון ועל הפעילות הגופנית. היחס בין הוצאת האנרגיה להכנסתה (צריכת מזון) אינו מציית לנוסחה מתמטית פשוטה אלא תלוי בפעילויות המטבוליות וביעילות המטבולית. שיעור ההשמנה כפי הנצפה בחברות אנושיות שונות מתקיים ביחס הפוך למעמד החברתי – כלכלי (חינוך והכנסה).

כשליש ממקרי ההשמנה מקורם ברקע תורשתי. מוכרים כיום מעל 300 גנים ואתרי כרומוזומים הקשורים במאזן האנרגטי והפועלים באמצעות מנגנונים שונים כמו העדפת סוגי מזון, סף רעב, כמות המזון הנצרכת, ניצול האנרגיה, הקצב המטבולי, פיזור השומן בגוף והנטייה לפעילות גופנית.

אלא שתנאי הסביבה הם המשפיעים במידה הרבה ביותר על ההשמנה. בעולם המערבי ובחברת השפע המזון נתפש כתענוג וכבילוי. מבחר המסעדות "אכול כפי יכולתך", זמינות המזון, הנגישות למזון המהיר, מגוון ומיעוט האמצעים הנדרש להשגת המזון מהווים גורמים סביבתיים משמעותיים להגדלת צריכת המזון. שעות עבודה ארוכות אל מול המחשב, אכילה כפיצוי על מתח בעבודה ותסכולים אחרים, ישיבה מול הטלוויזיה, שימוש מרובה במכונית כדי לחסוך זמן ופעילות גופנית מועטה מהווים גורמי סביבה נוספים. בדרכים אלו עולה צריכת האנרגיה על הוצאתה, ועולה שיעור אגירת האנרגיה – מה שמתבטא בהשמנה.

קביעת נקודת שיווי המשקל (setpoint)

המזון הנאכל עובר כמה גלגולים ובסופם מיוצרת אנרגיה זמינה בצורת ATP לביצוע פעילות מטבולית ופעילות פיזית. הוצאת האנרגיה מופעלת על ידי מספר גורמי בקרה, כמו הרכב גוף ובעיקר הבקרה על כמות הרקמה בעלת הפעילות המטבולית הנמרצת, והבקרה מתבטאת במאסת הגוף הכחוש (lean body mass –LBM), פעילות בלוטת התריס, ריכוז הקטכולאמינים וסינתזת השומן ופירוקו.

אם נתווה את השינוי במשקל הגוף כתלות בשינוי בצריכת האנרגיה היומית, יווצר קו ישר המתאר טווח של צריכת אנרגיה שבו המשקל משתנה. צריכת אנרגיה שבו המשקל אינו משתנה. צריכת אנרגיה מעל ומתחת לתחום הקו תגרום לעלייה או לירידה במשקל. העלייה או הירידה במשקל הגוף לא תתרחשנה באותו הקצב – וזאת מהמסיבות האבולוציוניות שהוזכרו. העלייה במשקל תתרחש מהר מהירידה. תחום הקו נקבע על ידי גורמים גנטיים ופיזיולוגיים, ואילו מיקומו נקבע על ידי הפעילות ההורמונלית ורמת התזונה. תת פעילות בלוטת התריס, איבוד משקל והזדקנות מעלים את היעילות המטבולית ואילו יתר-פעילות בלוטת התריס מוריד את היעילות המטבולית.

היעילות המטבולית משתנה מאדם לאדם וממשפחה למשפחה. כל תהליך המעורב ביצירה או בשימוש ATP יכול לתרום ליעילות מטבולית. מולקולת גלוקוז יכולה להיות מאוחסנת כגליקוגן, להתחמצן לפחמן דו-חמצני ומים או לשמש לייצור גליצרול וחומצות שומניות. כל אחד מתהליכים אלה יכול ליצור כמויות שונות של אנרגיה כתלות במצב התזונתי והרגישות לאינסולין. לא ניתן למדוד יעילות מטבולית, אולם אנשים שמנים שאוכלים מעט הם בעלי יעילות מטבולית גבוהה ואילו הרזים שאוכלים הרבה הם בעלי יעילות מטבולית נמוכה. היעילות המטבולית של מכלול הגוף מקורה בגורמים שונים: הרכב מזון, הפעילות הגופנית, הפעילויות ההורמונליות כמו פעילות בלוטת התריס וייצור הקטכולאמינים, כמות רקמת השומן החום ופעילות המיטוכונדריון. כל אחת מהפעילויות שאוזכרו מנוהלת על ידי תהליכי בקרה המבטיחים את שרידות הפרט ומאפשרים לחסוך באנרגיה במצב מחסור ולאגור עודפי אנרגיה כשומן לעת הצורך.

מדוע קשה לעשות דיאטת הרזיה: תסמין RO

דיאטת הרזיה, הגורמת לירידה במשקל מביאה גם לשינויים פיזיולוגים ופסיכולוגים ולשינויים במצב רוח המוגדרים – לאור מחקריו של Keys – כתסמין RO (reduced obese syndrome).

התהליך של איבוד משקל מביא לתסמינים הדומים לאלה המאפיינים חולים באנורקסיה נרבוזה: אפתיה, דיכאון, מצבי רוח והתעסקות יתר על המידה במזון ובשיחה ובדיבור. כך שאיבוד משקל, אם אצל אנשים שמנים ואם אצל בעלי משקל תקין, עלול לגרום לגירוי שיפעיל תגובה לא רצויה. באנשים בעלי הפרעות אכילה איבוד המשקל מתחיל בפעולה רצונית, אלא שלאחר פרק זמן בבני אדם רגישים פעילות הגבלת המזון (דיאטת ההרזיה) שולטת על מהלך החיים והאדם נכנס למסלול של הגבלת מזון ושינויי מצב רוח בלתי פוסקים.

במחקרים שנערכו בבני אדם נמצא שכתוצאה מדיאטה ההרזיה יש ירידה בריכוז הקטכולאמינים בנוזל המוח והשדרה. במחקרים שערכנו במודלים של אנורקסיה נרבוזה בעכברים, הוכחנו שכתוצאה מהגבלת מזון יש ירידה של קטכולאמינים ואנדוקנינואידים במוח (חומרים שיכולים לגרום להגברת האכילה) וכן נצפו שינויים בקולטנים אנדרגנים וקנביואידים שבאמצעותם מתווכות פעולות אלו בהתאמה. כלומר הגבלת המזון גרמה לירידה בנוירוטרנסמיטרים ותווכנים (מודולטורים) במוח המביאים להגברת האכילה והתאבון. רק על ידי עלייה בריכוז הנוירוטרסמיטרים והתווכנים במוח ועל ידי מתן טירוזין וחומצה אראכידונית (תרכובות המוצא בגוף לייצור חומרים אלה) נוכל להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר לשנות את הפעילות במוח כדי שאנשים יתחילו לאכול.

האוכל נתפש כתענוג, וויתור על האירועים והשמחות הקשורים לשפע ומגוון של מזון מהווה את המחיר שהאדם צריך לשלם כדי להישאר רזה.

ירידה במשקל גורמת לעלייה ביעילות המטבולית, וכדי לשמור בפני עלייה במשקל על הפרט להקטין את צריכת המזון. תהליך זה עלול להיות מלווה באפקטים פיזיקליים והתנהגותיים, שינויים במצבי הרוח, דיכאון, חוסר סבילות לקור, איבוד שיער, העדר וסת, הגיית רעיונות טורדניים כמו שתלטנות, ביצוע תרגילים כפייתיים ועיסוק יתר במזון ובתדמית הגוף למרות שטרם חלה ירידה במשקל הגוף. יש הטוענים שיש קשר בין משמעת ותחימת גבולות במקום העבודה ובבית לבין היכולת לשלוט על כמויות וסוג המזון הנאכל. בן אדם שמן שיורד במשקלו מכדי 120 לכדי 100 ק"ג מפתח שינויים התנהגותיים ופיזיולוגים דומים לאלה המופיעים באדם אנורקטי שמשקלו 30 ק"ג. איבוד ושמירת משקל קשורים בהערכה שגויה של גודל ותדמית גוף.

לשינוי נקודת שיווי המשקל (בין כמות) המזון הנאכלת לבין משקל הגוף) יש מחיר התנהגותי גבוה. האנשים השמנים שמשקלם זהה נחלקים לשתי קבוצות: כאלו שלא איבדו ממשקלם והם נורמאלים מבחינה ביואנרגטית (יעילות מטבולית תקינה); ואלה שאיבדו משקל ולאחר תקופה מסוימת שבו ועלו למשקלם הקודם ואף העפילו למשקל גבוה מהקודם והם משלמים מחיר בריאותי גבוה לעומת הקבוצה הראשונה. השינוי במשקל פוגע במצב הרוח ובד בבד קיימת ירידה בהפרשות בלוטת התריס, ירידה הגורמת לעלייה ביעילות המטבולית. וכאן נוצר מעגל משוב של ירידה במשקל, עלייה ביעילות המטבולית והכרח להקטין את צריכת המזון כדי למנוע עלייה במשקל. מכאן משמעו של מטבע הלשון "פעם דיאט תמיד דיאט".

התוצאות הגרועות בטיפול בהשמנה מצביעות על המחיר הפיזיולוגי והתנהגותי הכבד שגבוה השינוי באורח חיים כדי לשמור על המשקל לאחר דיאטת ההרזיה, כדי שנקודת שיווי המשקל בין צריכת המזון למשקל הגוף תהיה מאוזנת. ההיפותלמוס שבמוח מתאם את התגובות בין צריכת המזון לבין מצב הרוח. תגובות אלו כרוכות במערכת העצבים האוטונומית (שאינה רצונית) כמרכז לוויסות מאזן האנרגיה בגוף. במחקרים שונים נמצא כי אנשים שמנים, שהם נורמלים מבחינה אנרגטית, הגיבו מבחינה מטבולית בדומה לאנשים נורמלים, בניגוד לאלה המאבדים במשקל תסמין (RO) והם בעלי יעילות מטבולית גבוהה. באנשים אלה נמצאה ירידה בחמצון השומן ובמקביל ירידה בליפוליזה שהתבטאה בעלייה במקדם הנשימה (RQ). הסיבה לכך היא שאנשים לאחר דיאטת ההרזיה חשים שהם יכולים לנוח מדיאטת ההרזיה ובאפשרותם להגדיל את צריכת האנרגיה לרמה הקודמת. מאחר שיעילותם המטבולית גבוהה, נוצרת עלייה במשקל.

פעילות גופנית והשמנה

הפעילות הגופנית מפחיתה את התנגודת לאינסולין, מורידה את לחץ דם, משפרת את אפיון שומני הדם, מפחיתה את הסיכון ללקות בטרשת עורקים כלילית, בסוכרת וכמה סוגי סרטן, משפרת את מצב הרוח, מעלה את תחושת הערכה העצמית, גורמת לשיפור בתדמית הגוף ומפחיתה את שכיחות מצבי החרדה והדיכאון. לשינויים אלה עשוי להיות יתרון משמעותי בטיפול בהשמנה.

הפעילות הגופנית לכשעצמה אין בכוחה להביא לירידה משמעותית במשקל הגוף אלא אם היא משולבת בהגבלת צריכת אנרגיה. אפשרות הפחתת משקל הטמונה בפעילות גופנית מתונה ללא דיאטת הרזיה מוגבלת, ומכל מקום לפעילות הגופנית בתחילת תהליך הירידה במשקל חשיבות משנית. בטווח הארוך הפעילות הגופנית חשיבותה מרובה, במיוחד בכל הנוגע לשמירה על הירידה במשקל לאחר דיאטת ההרזיה – וזהו ערכה של הפעילות האירובית, ובעיקר הפעלת תרגילי כוח המביאים לירידה בכמות השומן הגוף ולעלייה במאסת הגוף הכחוש.

שילוב הדיאטה והפעילות הגופנית לירידה במשקל

פעילות גופנית בשילוב דיאטת הרזיה מתאימה עשויה לזרז את תהליך הירידה במשקל. בקבוצות נבדקים שבהן חלה הירידה במשקל עקב דיאטת הרזיה או פעילות גופנית בלבד, הרי תקופת מה לאחר סיום הפעילות, שבו ועלו הנבדקים במשקלם בשיעור של מחצית מהמשקל שאיבדו בתהליך ההרזיה. ואילו על ידי שילוב של שתי הפעילויות, העלייה במשקל לאחר תקופת מה היתה בשיעור של פחות מרבע מהמשקל שהופחת בתקופת פעילות ההרזיה. בשעה שנוקטים תהליך דיאטת ההרזיה בלבד, קטנה רקמת השומן בד בבד עם רקמת השריר, ואילו בדיאטת ההרזיה המשולבת עם פעילות גופנית קטנה רקמת השומן בשעה שגדלה רקמת השריר. לכן, כתוצאה מהפעילות המשולבת קטנה הירידה הכוללת במשקל לעומת פעילות דיאטת ההרזיה בלבד; אלא שבטווח הארוך נוצר יתרון גדול לפעילות המשולבת, משום שרקמת השריר שהתוספה צורכת כמות גדולה יותר של אנרגיה מאשר רקמת השומן, והיעילות המטבולית קטנה למרות דיאטת ההרזיה.

רקמת השריר מכילה הרבה חלבון וגם צורכת אנרגיה בשיעור גבוה מרקמת השומן. ברעב, הגוף מנסה להקטין את הרקמה צורכת האנרגיה ואת הפעילות המטבולית למטרת חיסכון ולהשתמש במאגר זה של חלבון זמין. הפעילות הגופנית יוצרת התנגדות לצמצום רקמת השריר וכך נשמר הקצב המטבולי והיעילות האנרגטית נמוכה.

ניתן לשלב פעילות יום יומית וספורט. בעקבות המאמץ הגופני חלה עלייה במצבי הרוח החיוביים, כגון ערנות ותחושת סיפוק וירידה במצב הרוח השליליים, כגון כעס ודיכאון. השפעות אלו נצפות ברוב סוגי המאמץ ומעל לסף מסוים. השינויים חלים גם במאמצים אירובים, כמו ריצה והליכה למשך כמה עשרות דקות וגם מאמצים אנאירוביים, כמו אימון במשקולות, ריצה מהירה למרחק קצר או טיפוסי מדרגה למשך דקה אחת.

בניגוד לפעילות גופנית אירובית, תרגילי כוח אמורים לא רק לשמר אלא גם לבנות מאסת גוף כחוש(LBM), בנייה שאמורה להביא לעלייה בחילוף החומרים במנוחה (RMR) וממילא להקטין את היעילות המטבולית, תהליך המביא בסופו של דבר לירידה מרובה בשומן. כיוןן שאיבוד LBM נפוץ בקרב אלה המאבדים במשקל ללא פעילות גופנית, הרי לתרגילי כוח יש חשיבות ברורה. ברוב המחקרים אימון התנגדות אשר לא שולב בהגבלה אנרגטית אינו מביא לירידה במשקל. ומכאן נובעת המלצה תמציתית, להפחית את כמות השומן בגוף, להגדיל את מאסת הגוף הכחוש, לצעוד, לעלות במדרגות, לרכב על אופנים או לבצע ספורט מים כשעה כל יום ואף לשלב אימון התנגדות.

עיקר חשיבותה של הפעילות הגופנית נעוץ בשמירה על המשקל שירד ובמניעת ההשמנה מחדש. הפעילות הגופנית משפרת את לחץ הדם, את התנגדות לאינסולין, את פרופיל השומנים ומאפשרת את שמירת המשקל החדש – וזאת כאמור הבעיה העיקרית בדיאטת הרזיה. השילוב של הגבלת האנרגיה עם הגדלת ההוצאה האנרגטית יוצרים את ההפחתה המירבית במשקל גוף ומעלך לכול בכמות השומן.
ומכאן, "שמן שרירי עדיף על רזה רפוי".

שינויים התנהגותיים למטרת הירידה במשקל

ללא שינוי אורח חיים לא ניתן לשמור על המשקל החדש לאורך זמן. התוצאה היא תסכול, חוסר אמונה לרדת במשקל, ויתור על הניסיונות והשלמה עם המצב. כאשר בחנו את השיטות וההתנהגויות של אנשים לשמור על משקלם החדש, נמצא שאלה שעשו פעילות גופנית, זכו לתמיכת בן הזוג או הסביבה, היו בעלי תחושת שליטה באכילה והימנעות מאכילה בעת מתח נפשי. ככל שהזמן עובר הקושי היומי קטן והאדם מסגל לעצמו אורח חיים חדש. המחלה אינה אשמת החולה אך הטיפול הוא בידיו. אין צורך בירידה קיצונית, ירידה של כ-5% במשקל יכולה לשפר את מצב הרוח ואת ההרגשה הכללית והבריאות.

עצות ליצירת השינוי ההתנהגותי: יש להציב את שינוי אורח החיים במרכז, ולהתמיד בפעילות גופנית ובהרכבת ארוחות לפי פירמידת המזון המציגה דוגמה לתזונה נכונה כאשר המזונות בראש הפירמידה נצרכים בכמות קטנה מאלו שבתחתיתה. בראש הפירמידה ניצבים השמנים השומנים ודברי מתיקה שאותם יש לצרוך בחסכנות. חשוב להציג יעד ריאלי לירידה במשקל בין 5 לבין 10% מהמשקל ההתחלתי. רצוי להישקל פעם עד פעמיים בשבוע כי מדידות משקל לעתים רחוקות יראו שינוי גדול במשקל.

בגירוי לשובע מגיע למוח בצורה איטית יחסית ולכן אכילה איטית תפחית את כמות המזון הנאכלת. עדיפות ארוחות קטנות ומרובות על פני מעט ארוחות גדולות ושתייה לפני האוכל תורמת להרגשת שובע.

שימוש בתרופות

במצבים קיצוניים של השמנה ניתן להיעזר בתרופות או בניתוח קיצור קיבה במשולב, ושני אלה מחייבים גם את שינוי אורח החיים.

תרופות יכולות לשפר מצב של השמנת יתר, אך עליהן להיות חלק משינוי באורח החיים ולא לבוא במקומו. אמנם הירידה היחסית במשקל בהשפעת התרופה מועטת, אולם אם השימוש בתרופה משפר את מצב הרוח של האדם ומעודדו להמשיך לפעול לירידה במשקל, הרי שהשימוש בתרופה השיג את מטרתו. אם התרופה מאפשרת הורדת משקל שבעקבותיה יורדים ריכוז הסוכר בדם ולחץ הדם הרי התרופה מביאה גם להפחתה בתחלואה. השימוש בתרופות כרוך בתופעות לוואי שעשויות להיות משמעותיות ולכן השימו שלטווח ארוך מוגבל ונמצא תחת השגחה רפואית ומיועד לאנשים בעלי BMI גבוה מעל ל-30 ולבעלי BMI מעל 27 שאובחנו בהם מחלות נלוות הקשורות להשמנה. במקביל לטיפול התרופתי מתחייב שינוי אורח חיים, כלומר תזונה נכונה עם הגבלת אנרגיה מתונה וביצוע פעילות גופנית.

ההתערבות התרופתית בהשמנת יתר פועלת בכמה אתרים גופניים אפשריים: מרכז הרעב במוח (על ידי התקשרות לקולטנים – ראו מדור תזונה בגליליאו 77), עיכוב ספיגת שומן במערכת העיכול, עידוד פירוק השומן ברקמת השומן והגברת המטבוליזם ברקמת השריר. הואיל והתהליך ההשמנה גנטי, מלווה בגירוי סביבתי ומלווה את האדם לאורך כל חייו, נשאלת השאלה במשך כמה זמן יש לצרוך את התרופות. בישראל קיימות שתי תרופות בלבד המאושרות לשימוש לטווח הארוך. אחת מהן היא ה-רדוקטיל (סיבוטרמין) המדכאת את התיאבון ומגבירה את קצב המטבוליזם.התרופה פועלת על ידי הגברת ריכוזי הנוראדרנלין והסרוטונין במערכת העצבים ופעילות חומרים אלה מגבירה הרגשת שובע. מושגת ירידה במשקל בשיעור 4 עד 5% מהמשקל ההתחלתי, כאשר נטילת התרופה מלווה ב שינוי אורח החיים.

תופעת הלוואי המדאיגה ביותר היא עלייה בלחץ הדם העלולה לגרום להתקפי לב ושבץ מוחי. תופעות לוואי נוספות הן יובש בפה, נדודי שינה, עצירות וכאבי ראש. התרופה השנייה, ה-אורליסטט חוסמת את האנזים ליפז המופרש מהלבלב אל מערכת העיכול ועל ידי כך מונעת פירוק חלק משומן המזון ומפחיתה בשליש את כמות האנרגיה שמקורה בשומן. האורליסטט מפחית 2 עד 2.5% מהמשקל ההתחלתי במשך שנה. תופעות הלוואי הן כאבי בטן, גזים, ירידה בספיגת הוויטמינים הנמסים בשומן (ויטמין A, ביתא קרוטן וויטמין E), בספיגת נוגדי חימצון המעכבים את התהליך הטרשתי בעורקים, התפתחות סרטן ותהליך הזדקנות, וירידה בספיגת תרכובות שומניות אחרות. שתי התרופות מסופקות לפי מרשם רפואי.

תוספי מזון

גלולות "טבעיות" או חליטות שונות אינן אמצעי מעשי לירידה במשקל. כמויות החומרים הפעילים בהם אינן כפופות לביקורת ונתונות בידי היצרנים שלפעמים אינם מוסיפים כלל את החומר הפעיל. חומרים אלה אינם עוברים את המחקרים היסודיים והמדוקדקים המגבים את הספקת התרופות ולרבים יש תופעות לוואי שונות.

תרופות הנכנסות לשימו שעוברות סדרת מחקרים ארוכה, שמטרתה לברר את יעילות התרופה ובטיחותה וכך ניתן לתת לציבור מידע מדויק לגבי שיעור הירידה במשקל לאורך זמן ותופעות לוואי אפשריות. לעומת זאת אין מידע דומה לגבי "תוספים טבעיים" שלרובם יש תופעות לוואי שונות והם מכילים מרכיבים רבים שרעילותם הפוטנציאלית לא נבחנה לאורך זמן. לדוגמה, חומר הרזיה צמחי שנצרך על ידי אנשים רבים ברחבי העולם ונמצא כיום בראש מהדורת החדשות כגורם פוטנציאלי אפשרי לנזק בכבד ולמוות.

החומר הנמכר ביותר הוא האפדרה (האפדרין) הדומה לנוראדרלנין וגורם לירידה של 600 עד 800 גרם לחודש במשקל הגוף. האפדרין עשוי לגרום לתופעות גופניות ופסיכיאטריות כגון: דיכאון, חרדה ועצבנות, כאבי ראש, עלייה בלחץ דם, דופק מואץ, תופעות במערכת עיכול וכן מוות. בארצות הברית פורסמה אזהרה לגבי השימוש בחומר והיתה כוונה לאסור את מכירתו. הירידה במשקל מעטה לעומת הסיכון שבצריכת החומר.

עד שיימצאו חומרים בטוחים לשימוש, שיעברו מחקרים קליניים ויניבו תוצאות חיוביות, ספק אם ראוי לצרוך תכשירי הרזיה לבד משתי התרופות המורשות.

עשיית דיאטה כחלק משינוי אורח חיים

דיאטת הרזיה קשה לעשות בכל גיל. מדובר בשינוי אורח החיים, התפרקות של מערכת הרגלים שלמה, תאוות פיצוי ונחמות. דיאטת ההרזיה מחייבת התגברות על מכשולים וויתור על תענוגות מיידים של החיים.

אדם הנוקט דיאטת רעב מגיע לידי עצבנות, רעב ודכדוך. הנזק שבמעגל הקסמים של עליות וירידות במצב הרוח מביא לירידה בהוצאה המטבולית הבסיסית של בגוף, להגברת הסיכון למחלות לב ולתחושה של כישלון. כאשר דיאטת ההרזיה המהירה נעשית ללא פעילות גופנית, הרי בהגדלת צריכת המזון בהמשך, המשקל המצטבר מחדש מקורו בעיקר שומן התורם לשריפת אנרגיה במידה פחותה בהרבה משל מהשריר. כאשר המעגל חוזר על עצמו ונוקטים דיאטת הרזיה חדשה, נדרשת הפחתה רבה יותר באכילה כדי לרדת במשקל מאשר בפעם הקודמת.

עדיף לדחות הפעלת משטר דיאטת הרזיה ולא להיכנס אליו ללא נכונות להתמדה. הירידה המהירה בתחילת משטר דיאטת ההרזיה מקורה בירידת בכמות המים בגוף. בהמשך חלה האטה מתסכלת בירידה במשקל. מתלווה לכך עצירות והתמודדות עם התאוות הקטנות והרצון לשמירה על הירידה במשקל לאורך זמן. השמנה היא מחלה כרונית ומצריכה טיפול לכל החיים. קשה להישאר במשקל יציב תקופה ארוכה. אפשר להיפרד ממסגרות הרזיה וכדאי לחזור אליהן כשמרגישים בעלייה במשקל.

בדרך לשליטה עצמית תוקפים אותנו פיתויים שבהם תכנונים, תחושת שובע ונחישות לא עוזרים. על מנת להתמודד יש צורך לזהות באילו מצבים אנו אוכלים לא בגלל תחושת רעב, באיזה תדירות והיכן מתרחשים אירועי האכילה ובאיזה מזון אנו בוחרים. בהתאם לכך יש לערוך רישום של המזונות האוהבים עלינו, לדרג אותם ולשלבם בתפריט היומי.

ומהי אבן החכמים המביאה להרזיה מיטבית? אין כזאת; ואולם הכרחי שאיבוד התחלתי גדול של משקל בהרזיה יביא בהמשך להשגת משקל –המטרה שנקבע על ידי האדם עצמו. ניהול אורח חיים המבוסס על פעילות גופנית, סדר יום קבוע של ארוחות כולל ארוחת בוקר ותזונה מאוזנת, הימנעות מאכילה מרובה ושינוי הרגלי אכילה, כל אלו תורמים לתהליך ההרזיה. שמירה על המשקל קשורה במוטיבציה פנימית לרזות, תמיכה חברתית, יכולת להתמודד עם מצבי הלחץ של יום יום, יעילות אישית, עצמאות נטילת אחריות בחיים, חוזק פסיכולוגי ויציבות. סיכון לעלייה במשקל כרוך בהיסטוריה אישית של עליות וירידות במשקל, אכילה מופרזת, אכילה לא סדירה, רעב, אכילה כתוצאה מרגשות תסכול ולחץ, ונקיטת עמדה פסיבית לגבי בעיות אישיות. שינוי אורח החיים הכולל תזונה נכונה ופעילות גופנית סדירה יכולים לפתור בעיות של תחלואה, סבל ונטל בריאותי וכלכלי. וברא ובראשונה ההתמודדות מחייבת שליטה עצמית.

וכבר שנה הרמב"ם: "ואכילה גסה לגוף כל אדם – כמו סם המות, והיא עיקר כל החלאים רוב החלאים הבאים על אדם אינן אלה מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים".