|
אקסיסטנציאליזם (Existentialism מלטינית: existentia - 'קיום'), זרם פילוסופי המכחיש שלאדם מהות מיוחדת משלו ומדגיש את עובדת קיומו בעולם ומודעותו לעובדה זו כסימן ההיכר שלו. חשובי ההוגים בזרם זה היו ק' יספרס ומ' היידגר בגרמניה, ג' מרסל וז' פ' סארטר בצרפת. האקסיסטנציאליזם צמח אחרי מלה"ע ה-1 והגיע לשיא פריחתו והשפעתו אחרי מלה"ע ה-2; הוא שקע בשנות ה-60. בשיאו היה לאופנה האינטלקטואלית, בייחוד בצרפת, גם משום שמרסל, סארטר ואחרים (כגון קמי) נתנו לו ביטוי חריף בספרות הבדיון, במחזאות ובפובליציסטיקה. יסודות של אקסיסטנציאליזם העלו עוד קודם לכן הוגים שונים, כגון סוקרטס ודקארט. מבשריו במאה ה-19 היו דוסטוייבסקי, ניטשה ובמיוחד קירקגור הנחשב בעיני רבים למייסדו.
האקסיסטנציאליזם יצא נגד הרציונאליזם ונגד האמפיריציזם. הוא כפר בהשקפה שהיקום הוא מערכת חוקית ומסודרת, שהשכל האנושי יכול להכירה ולהבינה, והציג את התייחסות האדם כלפי העולם כחוויתית בעיקרה וכאי רציונאלית. לדידו, כל השיטות הפילוסופיות שניסו לאפיין את מהות האדם או את מצבו בעולם לא הצליחו לתת ביטוי נאות לקיום האנושי הקונקרטי. סיסמתו של האקסיסטנציאליזם הייתה שהקיום קודם למהות. הקיום אינו יכול להיות נושא לחקירה אובייקטיבית, אלא כל אדם וכל פרט מגלה אותו בהתבוננותו בעצמו ובנסיונו האישי בעולם. מהות האדם אינה מוגדרת מראש, אלא היא מה שהוא עושה במהלך חייו. קיומו נבדל מקיומו של שאר היקום בכך שהוא לבדו 'קיים בשביל עצמו' - קיומו כולל ממילא את התייחסותו כלפי עצמו. האדם נולד אל תוך מצב נתון וכפוי עליו, מושלך אל תוך עולם חסר משמעות ואבסורדי. לפיכך, קיומו בעולם זה שברירי וחסר ישע (יספרס), עמלו עמל שווא סיזיפי (קמי) והוא מודע לסופיותו ולמותו הבלתי נמנע (היידגר). בקיום זה יש חריפות מיוחדת ומשקל מיוחד לתחושות של בחילה (סארטר), חרדה (היידגר) וכשלון (יספרס).
כל ההוגים האקסיסטניציאליסטים הדגישו את עובדת חירותו של האדם אף במצב זה ליטול על עצמו את האחריות על גורלו. הם הבחינו בין קיום אותנטי לקיום לא אותנטי של האדם, הנבדלים במאמץ שעושה הפרט להשתחרר מן הנסיבות הכפויות עליו ולממש את חירותו ולא להיטמע באנונימיות של ההמון ולדשדש בחיי היומיום. על רקע זה יש להבין את ביקורת האקסיסטנציאליזם על החברה המערבית המודרנית ועל תרבותה. תרומתו של האקסיסטנציאליזם לתורת המידות היא בהדגשת הצורך לבחור את כללי המוסר עצמם, בחירה שאינה רציונאלית.
סארטר, קמי והיידגר היו אתיאיסטים; ואילו הגותו של ג' מרסל הובילה אותו, בעקבות קירקגור, אל גישה תיאיסטית. התיאולוגים ק' ברת, פ' טיליך ור' בולטמן שילבו יסודות אקסיסטנציאליסטיים בהגותם הפרוטסטאנטית. היהודים רוזנצווייג ובובר הדגישו את עמידתו של היחיד מול האל ואת הדו-שיח עמו. השפעתו של האקסיסטנציאליזם ניכרת בכמה זרמים של הפסיכואנליזה.
|
